ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מצוות הסבה בליל הסדר בפסח ;">

בית מדרש חגים וזמנים פסח ליל הסדר מהלך הסדר Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ערב פסח תשס"ד

מצוות הסבה בליל הסדר בפסח


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

מצוות הסבה חשובה עד מאד, ומחויב בה אף מי שאינו רגיל להסב כל השנה, וכך נאמר במשנה (ריש ערבי פסחים) " ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ", פירש רש"י:
"עד שיסב כדרך בני חורין זכר לחירות במטה ועל השולחן",

המחבר בשו"ע (או"ח סימן תעב סעיף ב) פירט יותר:
"יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו, ויכין מקום מושבו שישב בהסיבה דרך חירות".

והרמב"ם בפירוש המשנה (ערבי פסחים) אף הגדיל והוסיף לא רק כבני חורין אלא כמלכים, וז"ל:
"וחייבנו לאכול בהסבה, כדי שיאכל כדרך שהמלכים והגדולים אוכלים, עד שיהיה דרך חרות".

וכך יסד בפיטן ביוצר לשבת הגדול:
"ולמה מסובין במטה כבודה וכלולה, זכר לחרות ורבוץ ענני כבוד בחתלה , שכן דרך בני מלכים לנהג כבוד ולסלסלה".

מהו שורש המצווה? הרמב"ם ניסח זאת כך (הלכות חמץ ומצה פרק ז ו-ז):
"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר (דברים ו') ואותנו הוציא משם וגו', ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה (דברים ה') וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות ...".

משמע מדבריו, שמצוות ההסבה שורשה בתורה, מן הפסוק "ואותנו הוציא משם", וכן דרש זאת מהפסוק "וזכרת כי עבד היית", אומנם התורה לא כתבה לנו באיזה אופן נראה את חרותינו, וחז"ל הם אלו שתקנו מצוות ההסיבה, אבל יש בכך קיום מצווה מדאורייתא.

והנה במשנה (פסחים דף קטז עמוד ב) הגרסה היא:
"בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", אבל הרמב"ם גרס "להראות את עצמו" 1 ,

ובזה הוא מסביר את מצוות ההסבה "לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות", היינו להראות עצמו במעשים שהוא בן חורין. מנין שאב הרמב"ם את הגרסה הזאת? נראה שלמד זאת מדברי רבא בגמרא שם " צריך שיאמר ואותנו הוציא משם ", ולכאורה מה הוסיף רבא על דברי המשנה שכבר אמרה " בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ? אלא נראה שרבא בא להוסיף שלא די לראות עצמו כאילו יצא ממצרים, אלא שיש להראות זאת במעשים שיוכיחו שאותנו הוציא משם.

והנה בזמן התלמוד היו נוהגים להסב בסעודה, ומי שלא הסב הרי זה מפני שלא קבע עצמו בסעודה, ולכן אינו מצטרף לזימון. כפי שאמרו בגמ' (ברכות דף מב עמוד א) " היו יושבין - כל אחד מברך לעצמו, הסבו - אחד מברך לכולן", ופרש"י " דאין קבע סעודה בלא הסבה ". אבל בזמן הזה שלא נוהגים להסב, גם אם ישבו ולא הסבו נחשב שקבעו סעודה ביחד, וכן נפסק בשו"ע (או"ח סימן קסז סעיף יא):
"והאידנא שאין אנו רגילים בהסיבה, ישיבה דידן בשלחן אחד, או בלא שלחן במפה אחת, הוי קביעות; ואפילו לבני חבורה כהסיבה דידהו דמי. ולדידן, אפילו קבעו מקום לאכילתן, או בעל הבית עם בני ביתו, לא מהני אא"כ ישבו בשלחן א' או במפה אחת",

ופירש "ביאור הלכה" –
"ישיבה דידן - אבל עמידה לא מהני (תוספות בברכות מ"ג ד"ה הואיל בסה"ד) ).

ולכן הראבי"ה כתב שבזמן הזה אין מצווה להסב, הובאו דבריו ברמ"א (אורח חיים סימן תעב):

"ויש אומרים: דבזמן הזה, דאין דרך להסב, כדאי הוא ראבי"ה לסמוך עליו, שבדיעבד יצא בלא הסיבה (אגודה פרק ע"פ)".

וצריך להבין מדוע אנו מדקדקים להסב ונשים אף חשובות שחייבות בהסבה אינן מסיבות וסומכות על הראבי"ה שאין צורך להסב בזמן הזה, כפי שנפסק ברמ"א (או"ח סימן תעב סעיף ד):
"הגה: וכל הנשים שלנו מיקרי חשובות (מרדכי ריש פ' ע"פ ורבינו ירוחם), אך לא נהגו להסב כי סמכו על דברי ראבי"ה, דכתב דבזמן הזה אין להסב (ד"ע)",

וראיתי הסבר בשם הגרשז"א, שאנו מקיימים היום מצוות הסיבה בגלל שמנהג אבותינו בידינו. אבל נשים שבדרך כלל אינן חייבות בהסבה, לא שייך אצלן מנהג להסב, ולכן גם נשים חשובות אינן חייבות בזה"ז בהסבה.

למרות כל האמור לעיל, נראה שעיקרה של המצווה שייך גם בזמן הזה כאשר הוא יושב ולא עומד, כפי שראינו לעיל שעמידה אין בה קביעות כלל ולכן באופן זה פטורים מזימון גם בזמה"ז. והדברים מפורשים גם ביחס להסבה בליל הסדר בירושלמי (פסחים פרק י דף לז טור ב ה"א):
"אמר רבי לוי ולפי שדרך עבדים להיות אוכלין מעומד וכאן להיות אוכלין מסובין להודיע שיצאו מעבדות לחירות",

משמע שעמידה היא דרך עבדות ובודאי מופקעת מדרך חירות, ובזה חייבים גם בזה"ז לכו"ע, וישיבה היא תחילת הסבה ובה מקיימים אכילה דרך חירות וקביעות סעודה.

נוסף לכך, יש לדייק ברש"י שהזכרנו שיש להסב על השולחן, וכך מובא בשם הגר"ח מבריסק שבלא שולחן אינו מקיים את המצווה כתיקונה, וזה גם כן ענין ששייך בזמן הזה, ובמיוחד חשוב לשנות מהרגלו ולעשות מעשים שיוחיכו חירות ומלכות, כמו שכתב המחבר בשו"ע " יסדר שלחנו יפה בכלים נאים כפי כחו". ומנהג היה אצל צדיקי בית רוז'ין לשים את כל כלי הכסף שהיו להם על השולחן להראות גדולה ומלכות.

והנה במשנה לא מוזכרת הקושיא "מה נשתנה" בענין ההסבה, וז"ל המשנה (פסחים דף קטז עמוד א):
"משנה. מזגו לו כוס שני, וכאן הבן שואל אביו. ואם אין דעת בבן אביו מלמדו: מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה כולו מצה? שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות, הלילה הזה מרור? שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה כולו צלי? שבכל הלילות (אין) אנו (חייבים לטבל אפילו) מסורת הש"ס: (מטבילין) פעם אחת, הלילה הזה שתי פעמים?"

צריך לומר מפני שבזמן הבית לא היה חידוש בהסבה, שהיו מסובין כל השנה כמו שהזכרנו לעיל, אבל אנו כן מזכירים את השאלה הזאת, בגלל שבשבילנו יש חידוש בהסבה 2 . ולכן התחיל הרמב"ם לומר שזה הנוסח שאומרים בזמן הגלות, ויש חידוש בכך שגם בזמן הזה מסובין, ומזכירים זאת בהגדה, במקום הקושיא על אכילת קורבן פסח שאינו נוהג בזמן הגלות.

הרב מבריסק (הגרי"ז על הרמב"ם) חוקר האם המצווה להסב היא חלק ממצוות הלילה מצה וארבע כוסות, או שזו מצווה בפני עצמה? ורצה לומר שבזה חלקו הרמב"ם והרא"ש, הרא"ש סובר שההסיבה היא חלק בלתי נפרד ממצוות מצה וד' כוסות, ולכן פסק שאם לא היסב לא יצא, וז"ל (פסחים פרק עשירי סימן כ):
"ומצה בעי הסיבה בכזית ראשון וכזית של אפיקומן. ואם אכל בלא הסיבה לא יצא, כדאמר ריב"ל: השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא, משמע מיסב אין לא מיסב לא. ואם אכל בלא הסיבה יחזור ויאכל בהסיבה. וכן בכוס ראשון ושני אם לא שתה בהסיבה יחזור וישתה בהסיבה, אבל בכוס שלישי או רביעי אם ישתה יותר נראה כמוסיף על הכוסות, ומיהו איכא למימר, כיון ששתה שלא כתיקנו הוברר הדבר שלא ממנין הכוסות היה ומה ששותה עתה הוא כוס של חובה",

וכן נראה מהתוספות 3 .

לעומת זאת, הרמב"ם סובר שמצוות ההסיבה עומדת בפני עצמה, ולכן כתב בהתחלת הלכה זו:

"לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות ... ואימתי צריכין להסיבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח".

משמע שמצוות הסיבה היא מצווה בפני עצמה, ולכן יש מצווה להסב בכל הסעודה, ורק בהמשך דבריו, כתב מתי יש חיוב להסב, וז"ל (שם הלכה ח):
"אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב, אשה אינה צריכה הסיבה ... ואימתי צריכין הסיבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבעה כוסות האלו, ושאר אכילתו ושתייתו אם היסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך",

שלא חיבו להסב רק במצוות שחייב בהם, ואעפ"כ הוסיף, שאם הסב בכל סעודתו הרי זה משובח. וכן לא מצאנו ברמב"ם שאם לא הסב לא יצא, משמע שאף אם לא הסב יצא ידי חובת המצוות. והוסיף הרב מבריסק, שלפי הרמב"ם לא שייך שיחזור ויאכל בהסיבה, כיון שכבר יצא ידי חובת כזית מצה ולא שייך לקיים עוד פעם אכילת כזית ראשון בהסיבה.

לכאורה דברי הרב מבריסק מוכחים ומוכרחים ברמב"ם וברא"ש, ונראה להעמיק יותר ביסוד הדברים, לשיטת הרמב"ם שמצוות הסיבה היא מצווה בפני עצמה, מה מקורה של המצווה?

נראה שלפי הרמב"ם מצוות ההסיבה היא חלק מספור יציאת מצרים. וזה דבר הלמד מעינינו של הפרק (ז) ברמב"ם שהתחיל "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן", ובהמשך דבריו הוא מגדיר מהו "סיפור", הרב מבריסק מדייק שהרמב"ם מונה שלושה יסודות המרכיבים את הסיפור: שיהיה בדרך שאלה ותשובה, מתחיל בגנות ומסיים בשבח, ולומר ג' דברים על מצוות הלילה:
"כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח מצה ומרור, פסח על שם שפסח המקום ב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר שמות י"ב ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו', מרורים על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, מצה על שם שנגאלו, ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה".

סיום דבריו " ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה ", מלמדים שכל שלושת היסודות שהוזכרו הם חלק מהגדרת הסיפור וההגדה. כולל הענין האחרון. וזאת בניגוד לדעת הר"ן והרמב"ן שמדבריהם נראה שאמירת הדברים על פסח מצה ומרור הם חלק מקיום המצוות הנ"ל, שהתורה אומרת לנו לפרש את טעמיהם, וזאת יש ללמוד ממה שאמרו על המשנה "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו' ", שאין הכוונה שלא יצאו ידי חובתם לגמרי אלא שלא קיימו מצווה שלימה. משמע שאי אמירת הדברים היא חסרון במצווה עצמה.

ומיד אחרי זה כתב הרמב"ם:
"בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר 'ואותנו הוציא משם וגו' ', ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה 'וזכרת כי עבד היית', כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית.
לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות, וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים חייב לשתות בלילה הזה ארבעה כוסות של יין, אין פוחתין מהם, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה לא יפחתו לו מארבעה כוסות, שיעור כל כוס מהן רביעית". משמע שמצוות ההסבה היא חלק מהמצווה לספר ביציאת מצרים, ויש מצווה מיוחדת להראות במעשים שהוא בן חורין.

אולם לשיטת הרא"ש והתוספות מצוות הסיבה היא חלק ממצוות ליל הסדר, וזאת מפני שלפי שיטתם יש ענין מיוחד להדגיש את טעם המצוות של הפסח ולבאר את טעמם, וזה עצמו מחייב גם הסבה בהן. את החיוב להסביר את טעם המצוות למדנו במשנה " כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וכו' ", וכפי שהזכרנו לעיל לפי הר"ן והרמב"ן אם לא עשה כן אין זו מצווה שלימה, מפני שלא ביאר טעמה. ולא די בכך, אלא שיש לנהוג בשעת קיומן דרך חירות 4 , שעל ידי זה הוא ממחיש את טעם המצווה. ולכן חייבו אותנו חכמינו ז"ל להסב בשעת אכילת מצווה ושתיית היין.

ונראה שהרא"ש לשיטתו בתשובתו הבאה, (שו"ת הרא"ש כלל כד סימן ב):
"וששאלת: למה אין מברכין על ספור ההגדה. הרבה דברים צוה הקב"ה לעשות זכר ליציאת מצרים, ואין אנו מברכין עליהן; כגון: הפרשת בכורות וכל המועדים. שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים, אלא שצוה הקב"ה לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים)".

מפשטות דברי הרא"ש נראה חידוש גדול, שבאמת אין מצווה מיוחדת לספר ביציאת מצרים, אלא שהמצווה היא לעשות זכר ליציאת מצרים על ידי קיום מצוות המיוחדות לכך, וממילא אנו זוכרים יציאת מצרים. ולכן מובן שמצוות הסיבה היא חלק ממצוות שאנו מקיימים בליל הסדר זכר ליציאת מצרים.

הלכה נוספת השנויה במחלוקת בין הרמב"ם והתוספות, היא בדין שתיית ד' כוסות, והיא מתפרשת לשיטתם לפי הנ"ל כמין חומר. מובא בגמ' (פסחים דף קח עמוד ב):
"אמר רב יהודה אמר שמואל: ארבעה כוסות הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה. שתאן חי - יצא, שתאן בבת אחת - יצא, השקה מהן לבניו ולבני ביתו - יצא. שתאן חי - יצא. אמר רבא: ידי יין יצא, ידי חירות לא יצא. שתאן בבת אחת, רב אמר: ידי יין - יצא, ידי ארבעה כוסות - לא יצא".

אם שתאן חי שאינו מזוג נאמר שלא יצא ידי חירות, פרש"י "ידי יין יצא - ששתה ארבעה כוסות. ידי חירות לא יצא - כלומר אין זו מצוה שלימה". משמע שענין החירות הוא חלק ממצוות ד' כוסות, ואם לא מזג את היין אין זו מצווה שלימה, ואם שתאן בבת אחת יצא ידי יין, פירשו רשב"ם ותוספות:
"ידי יין יצא - פי' ידי שמחת יו"ט דס"ד הואיל ותיקנו ד' כוסות לא נפיק מידי שמחת יו"ט אלא אם כן יצא ידי ארבעה כוסות".

למעשה לא יצאו כלל ידי ד' כוסות אלא שמחו ביו"ט שזו מצווה אחרת.

לעומת זאת גירסת הרי"ף והרמב"ם בגמ' היא שונה וז"ל הרמב"ם (הלכה ט):
"ארבעה כוסות האלו צריך למזוג אותן כדי שתהיה שתיה עריבה הכל לפי היין ולפי דעת השותה, ולא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי, שתה ארבעה כוסות אלו מיין שאינו מזוג יצא ידי ארבעה כוסות ולא יצא ידי חירות, שתה ארבעה כוסות מזוגין בבת אחת יצא ידי חירות ולא יצא ידי ארבעה כוסות, ואם שתה מכל כוס מהן רובו יצא".

דייק מכאן הרב מבריסק, שיש שני דינים בארבע כוסות, א. לשתות אותן על סדר הברכות כפי שתקנו חז"ל ואז יוצא ידי חובת ד' כוסות היינו ד' ברכות של מצוות על כוס של יין, וזה הוא מקיים אף ביין שאינו מזוג. ב. לשתות יין מזוג שיהיה ערב כפי דעת השותה, ובכך יקיים מצוות "חירות", אף אם ישתה ד' כוסות בבת אחת. ומשמע שניתן להפריד בין השנים, ולקיים ד' כוסות דרך חירות, וד' כוסות על ד' ברכות של המצוות שמקימים בליל הסדר 5 .

ונראה שהראשונים חלוקים כאן לפי שיטתם, לפי הרמב"ם מצוות ההסבה דרך חירות היא מצווה בפני עצמה, וכמו כן שתיית היין דרך חירות היא מצווה בפני עצמה, ואפשר לקיים אותה אף אם לא יצא ידי ד' כוסות על סדר הברכות, אבל לפי התוספות 6 לא ניתן להפריד בין השנים, ולכן פירש שאם שתאן בבת אחת לא יצא כלל ידי ד' כוסות, ולא שייך דרך חירות בלא קיום המצווה, מה שאין כן אם שתאן חי על סדר הברכות יצא ידי חובתו אלא שלא קיים מצווה שלימה. ויתרה מזאת לפי התוספות רק בעל הבית צריך לשתות והוא מוציא את בני ביתו בשתייתו, משום שלשיטתו תקנת ד' כוסות היא ברכה על הכוס ולא משום דרך חירות.

והנה בגמ' חלקו מתי צריך להסב בד' כוסות האם בשתי הכוסות הראשונות או בשתי הכוסות האחרונות,
"אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה להאי גיסא: תרי כסי קמאי - בעו הסיבה, דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות. תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה - מאי דהוה הוה. ואמרי לה להאי גיסא: אדרבה, תרי כסי בתראי בעו הסיבה - ההיא שעתא דקא הויא חירות, תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה - דאכתי עבדים היינו קאמר. השתא דאיתמר הכי ואיתמר הכי - אידי ואידי בעו הסיבה" (פסחים דף קח עמוד א).

ולכאורה אם ההסבה היא מצווה בפני עצמה, להראות בלילה הזה שהוא בן חורין מדוע יש ספק בדבר, יסב בכולן דרך חירות? אלא שגם אם נאמר שזו מצווה כללית בפני עצמה היא אינה מנותקת מהמצווה שמקיימים, שכן הכוסות הן על המצוות של הסדר, והנה מצאנו חילוק בין המצה והמרור, כפי שנאמר שם " איתמר: מצה - צריך הסיבה, מרור - אין צריך הסיבה ", וכמו שמרור לא צריך הסבה כיון שצריך להרגיש בו את העבדות, כך גם בקיום המצוות שעליהן אומר הוא שותה את הכוס, יש להסב לפי הענין, ויש צד שצריך להסב בשעה שמספרים על התרחשות הגאולה מעבדות לחירות, ואח"כ לא צריך להסב יותר, או לאידך גיסא לאחר הספור ואנו כבר בני חורין יש להמחיש זאת. והנה בענין ההסבה במצה צריך עיון הרי זה נקרא "לחם עוני", וכבר הקה תוס' שם "ואע"ג דהויא לחם עוני יש לאוכלה דרך חירות", שאלת התוס' קשה במיוחד לפי הדעה שלם עוני היינו לחם שנאכל באנינות, פרש"י (פסחים דף לו עמוד א):
"מי שנאכל באנינות - שמותר לאוכלו כשהוא אונן, דרוש ביה לחם אוני ומעשר שני אינו נאכל באנינות, דכתיב (דברים כו) 'לא אכלתי באוני ממנו'".

משמע שהוא צריך להיות לחם של עניים, וראוי גם לאבלים, ואם כן לכאורה הוא מסמל את עבדות מצרים 7 ולמה מסובין באכילתו? אומנם הרמב"ם פסק כרבי עקיבא שמפרש "לחם עוני" - " שעונין עליו דברים הרבה " ופרש"י " שגומרים עליו את ההלל, ואומרים עליו הגדה ". אבל לא נראה שהם חולקים בשאלה אם צריך להסב, וזאת מפני שהמצה מסמלת את הגאולה וכמו שכתב רש"י " מצה צריכה הסיבה - כבני חורין, שהוא זכר לגאולה ", וכן אמר ר"ג:
"כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח מצה ומרור ... מצה על שם שנגאלו",

שמעתי מהגאון רבי שלמה פישר שליט"א, שאכן המצה היא מאכל עבד, אלא שלפני הגאולה היינו עבדי פרעה, ושם אכלנו מצוות כעבדיו, אבל לאחר הגאולה אנו עבדי ה' ולסמל עבדותו אנו שוב אוכלים מצה, ועתה אכילתה היא סמל לחירות, ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה", וכמו שאמר ריה"ל "עבד ה' הוא לבדו חופשי".

לאחר שהראנו את מחלוקת הראשונים במצוות הסבה, נראה לאחר עיון שני שאפשר לקרב ביניהם הלכה למעשה.

ולפי הרא"ש שאומר שאם אכל בלא הסבה לא יצא, אין זה אומר שלא יצא כלל ידי חובת מצה דאורייתא, שלא מצאנו שחכמים עקרו כאן דבר מן התורה בגלל שלא קיים תקנת הסבה, ועוד יש להוכיח מזה שאכל מצה בלא כוונה יצא ידי חובת דאורייתא ואפילו כפוהו פרסיים ואכל יצא (עיין ר"ה כח), ובודאי אכל בלא הסבה ואם כן אין זה מעכב את המצווה, אלא שלא קיים מצווה שלימה אם לא הסב, ואומר הרא"ש שיחזור ויאכל בהסבה, ואין להקשות שכזית שני אינו כזית של מצווה, מפני שכל מה שיאכל מצה בלילה הזה יקיים מצוות מצה, (כבר הוכחתי במקום אחר שאם אדם עושה מצווה פעם נוספת הכל נחשב לו למצווה, וכן כאן כל כמה שיאכל מצה בלילה זה יהיה חלק מקיום המצווה), וממילא שייך לחזור ולאכול עוד פעם מצה בהסבה.

והנה לפי הרב מבריסק, לשיטת הרמב"ם שיצא ידי חובת מצה אף אם לא הסב, אין מקום לאכול פעם נוספת בהסבה, כיון שכבר יצא ידי חובת מצה, ולא שייך לקיים עוד פעם אכילה במצה של מצווה. אולם לפי מה שהוכחנו לעיל גם לפי הרא"ש יצא ידי חובת מצה ואע"פ כן יחזור ויאכל מצה בהסבה, משום שכל כמה שיאכל מצה בלילה זה יהיה חלק מקיום המצווה, וממילא שייך לחזור ולאכול עוד פעם מצה בהסבה. ובמיוחד שלפי הרמב"ם מצווה מן המובחר להסב בכל סעודתו. וכן בענין שתיית ד' כוסות, אם שתה בלא הסבה, אף שיצא כבר ידי חובת ד' כוסות שייך לחזור ולשתות עוד פעם ד' כוסות בהסבה. ואע"פ שאסור להוסיף על הכוסות, אין זה מוסיף, כיון שמתוך דברי הרמב"ם נראה (ונתבאר לעיל בשם הרב מבריסק) שיש שני דינים בהם, לשתותם דרך חרות ולשתותם על סדר הברכות, וכמו שאם שתאן בבת אחת יצא ידי חרות, ויחזור וישתה ד' כוסות על סדר הברכות, כן נראה שאם יצא ידי ד' כוסות על סדר הברכות אבל שתאן חי, יחזור וישתה יין מזוג דרך חרות. וא"כ יכול גם לחזור ולשתות ד' כוסות בהסבה דרך חרות.

במדרש מצאו רמז למצוות הסבה וז"ל (שמות רבה (וילנא) פרשה כ):
"ד"א ויסב אלקים את העם מכאן אמרו רבותינו: 'אפי' עני שבישראל לא יאכל עד שיסב', שכך עשה להם הקב"ה, שנאמר: 'ויסב אלקים'".

ולכאורה לא מובן הקשר בין "ויסב" שבפסוק לבין מצוות ההסבה. בעל הטורים אומר שיש כאן רמז לכך שהקב"ה "ערך להם שולחן והסיבן לאכול, כד"א 'היוכל א-ל לערוך שולחן במדבר' ", ועוד ניתן לפרש על פי הנאמר במדרש לעיל:
"מהו ויסב? שהקיפן הקב"ה, כשם שהוא אומר: (זכריה ב) 'ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב', וכגון רועה שהיה רועה צאנו וראה זאבין באין על הצאן והיה סובב את הצאן שלא ינזקו, כך בשעה שיצאו ישראל ממצרים היו אלופי אדום ומואב וכנען ועמלק עומדין ונותנין את העצה היאך לבא על ישראל, כשראה הקב"ה כך סבב אותן שלא יבואו עליהם, שנאמר: 'ויסב אלקים את העם', ולא בעוה"ז בלבד אלא לע"ל כך, מנין שכך דוד אומר (תהלים קכה) 'ירושלים הרים סביב לה וה' סביב לעמו'",

ואם כן "ויסב" הוא שסובבן בענני הכבוד והגן עליהם, וענני הכבוד הללו היו להם כארמונות מלכים, סמוכים על הקב"ה, וכך זכר לכך אנו מתנהגים כבני מלכים סמוכים על מטות.

וראיתי שהרב סולוביצ'יק פירש זאת גם לפי פשוטו של מקרא "ויסב" שסובב אותם במדבר שלא יראו מלחמה וישובו מצרימה, הרי לנו שהיה פער גדול בין הבטחת הגאולה ומימושה, ולקח עוד זמן רב עד שנכנסו לארץ, ובכל זאת ישבו בסדר פסח בליל השמורים, ללמדנו על הבטחון של ישראל, שאף על פי שיתמהמה אחכה לו שיבוא, והם יצאו למדבר אחרי ה' "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", וכך אנו מסובין היום בליל הסדר אף שעדין לא הגענו לגאולה השלימה, וכך נהגו ישראל באלפים שנות גלות, ומפסוק זה למדו חכמינו ש"גם עני שבישראל לא יאכל עד שיסב".


^ 1 וכן כתב הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה נוסח ההגדה) "ובכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שלא את אבותינו בלבד גאל אלא אף אותנו גאל, שנאמר +דברים ו'+ ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו".

^ 2 כפי שהובא ברמב"ם (הלכות חמץ ומצה נוסח ההגדה) "נוסח ההגדה שנהגו בה ישראל בזמן הגלות כך הוא: מתחיל על כוס שני ואומר בבהילו יצאנו ממצרים הא לחמא עניא דאכלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך לפסח ייתי ויפסח, שתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, שתא הכא עבדי לשתא דאתיא בני חורי.
מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת והלילה הזה שתי פעמים, שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה והלילה הזה כולו מצה, שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות והלילה הזה מרור, שבכל הלילות אנו אוכלין בין יושבין בין מסובין והלילה הזה כולנו מסובין".
יש להעיר בענין הסדר של הקושיות שלפי הרמב"ם הן מסודרות לפי סדר הכרונולוגי של הסדר, ומה שהבן רואה בתחילה עליו הוא שואל, וכיון שבהתחלה מטבילין את הכרפס ואח"כ אוכלים מצה ומרור, לכן הקושיות מסודרות לפי סדר זה, ולבסוף הוסיפו את הקושיא על ההסבה שאינה מוזכרת במשנה. ואפשר להוסיף עוד שלפי הרמב"ם הקורא אומר "מה נשתנה", ולפי זה מטרת הקושיות לפי זה הוא לסדר את תכנית הערב ולכן הוא מסדר את הדברים לפי סדר ביצועם. ואנו שואלים לפי סדר החשיבות של המצוות, בהתחלה מצה ומרור, ואח"כ ענין "מטבילין" שהוא טפל למצוות מרור, וגם מה שאנו מטבילין שתי פעמים הוא כדי להתמיה את התינוקות שישימו לב לענין מצוות המרור.
^ 3 כולהו נמי צריכי הסיבה - וכל ד' כוסות צריכים הסיבה בשעת שתיה וצ"ע אם שכח ולא היסב אם יחזור וישתה וכן אם בכוס שלישי לא היסב אם יכול לחזור ולשתות בהסיבה אף על גב דבין שלישי לרביעי לא ישתה.
^ 4 ספר החינוך מצוה טז משרשי המצוה, לזכור ניסי מצרים, כמו שכתבנו באחרות. וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרר העצמות ולשברם ככלבים, לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן תחלת בואנו להיות סגולת כל העמים ממלכת כהנים ועם קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושין נקבע בנפשותינו הדבר לעולם.


^ 5 כל כוס וכוס מארבעה כוסות האלו מברך עליו ברכה בפני עצמה, וכוס ראשון אומר עליו קדוש היום, כוס שני קורא עליו את ההגדה, כוס שלישי מברך עליו ברכת המזון, כוס רביעי גומר עליו את ההלל ומברך עליו ברכת השיר, ובין הכוסות האלו אם רצה לשתות שותה בין שלישי לרביעי אינו שותה.
^ 6 לא יפחתו לו מארבע כוסות - מתוך הלשון משמע קצת שאין נותנין לבניו ולבני ביתו כי אם לעצמו והוא מוציא את כולם בשלו וסברא הוא דמאי שנא ארבע כוסות מקידוש דכל השנה שאחד מוציא את כולם ומיהו גם בקידוש שמא היה לכל אחד כוס כדמשמע לקמן (דף קו.) גבי חזיה לההוא סבא דגחין ושתי אבל בפרק בכל מערבין (עירובין דף מ:) גבי זמן משמע קצת שלא היה לכל אחד כוסו ועוד דאמר בגמרא (לקמן דף קח:) השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא והוא דשתה רובא דכסא משמע דהם יצאו בשמיעה דהא בעינן רובא דכסא ועוד דמשמע דלכתחלה אין רגילות להשקותם מיהו יש לדחות בשיש להם כוס לעצמם אי נמי בבניו ובני ביתו קטנים מיירי שלא הגיעו לחינוך ואין אשתו בכלל ומיהו בגמרא משמע שצריך כל אחד ארבע כוסות דקתני (שם) הכל חייבין בארבע כוסות אחד נשים ואחד תינוקות אמר רבי יהודה מה תועלת לתינוקות ביין משמע דלתנא קמא צריך כוס אף לתינוקות ויש לדחות דחייבין לשמוע ברכת ארבע כוסות קאמר ומשום חינוך ונראה להחמיר ולהצריך ארבע כוסות לכל אחד והמחמיר צריך ליזהר שלא יהא כוסם פגום דאמר בגמרא (לקמן ד' קה:) טעמו פגמו.
^ 7 אנו אומרים בהגדה "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" משמע שזה טעם אכילת המצה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il