ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כ"ו ניסן יום פטירת יהושע בן נון ;">

בית מדרש חגים וזמנים פסח חודש ניסן Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


כ"ו ניסן יום פטירת יהושע בן נון

תורה ותפילה של ארץ ישראל



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

בכ"ו ניסן הוא יום פטירת יהושע בן נון. יום זה מוזכר בשולחן ערוך (אורח חיים סימן תק"פ ס"א) בין הימים שצדיקים מתענים בהם, וז"ל:
"אלו הימים שאירעו בהם צרות לאבותינו וראוי להתענות בהם; ... בכ"ו בו (בניסן) מת יהושע בן נון".

והנה לא כל ימי הזיכרון של שופטי ישראל ונביאיו מוזכרים שם, ומה המיוחד ביהושע בן נון שנזכר בין הימים שמתענים בהם?

אפשר שזה תיקון למה שלא נספד כהלכה, והדבר הזה נזקף לחובתו של אותו דור, אמרו חז"ל (שבת דף קה עמוד ב):
"אמר רב יהודה אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם - ראוי לקוברו בחייו, שנאמר (יהושע כד) 'ויקברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח אשר בהר אפרים מצפון להר געש', מלמד שרגש עליהן הר להורגן".

ובמיוחד אשמים בכך הזקנים שבדור:
"אמר רב חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המתעצל בהספדו של חכם - אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה, שנאמר (ישעיהו כז) 'בסאסאה בשלחה תריבנה'. איתיביה רבי חייא בר אבא לרבי יוחנן: (שופטים ב) 'ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע!' - אמר לו: בבלאי, ימים - האריכו, שנים - לא האריכו".

העובדה שלא הספידו את יהושע כהלכה מלמדת על כך שלא העריכו מספיק פועלו של צדיק, כמנהיג יחיד לכלל ישראל, שכבש לפניהם את הארץ, ואכן בגלל זה נחשב יהושע למלך, כפי שמבואר במדרשים (בראשית רבה (וילנא) פרשה נט):
"יהושע ראש למלכות משבט אפרים, שנאמר (שופטים ה) 'מני אפרים שרשם בעמלק' - זה יהושע, דוד - ראש למלכות משבט יהודה",

וכן אמרו (בראשית רבה (וילנא) פרשה צח) "(דברי הימים א ה):
'ובימי שאול עשו מלחמה עם ההגריאים וגו', אמר רבי יהושע בר נחמיה: בימי שאול - זה יהושע. ולמה הוא קורא אותו שאול? שהיתה המלכות שאולה בידו".

ושמא בגלל הזלזול הזה במלכות יהושע, לא היה לה המשך, והתחילה תקופת השופטים, שבה התפצל עם ישראל לשבטיו "אין מלך בישראל איש כל הישר בעיניו יעשה". ובגלל זה התעכב בנין בית המקדש ולא נבנה בימי הזקנים והשופטים שבאו לאחר יהושע.

כדי לעמוד על שליחותו המיוחדת של יהושע ככובש ראשון של ארץ ישראל נעיין בגילוי המלאך אליו בשליחות ה'.

נאמר בספר יהושע פרק ה':
"וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ: וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא ה' עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ: וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן" 1 .

אין אנו מוצאים שהמלאך מסר ליהושע איזה מסר או נבואה, אבל חז"ל מצאו בין קמטי דבריו תביעה כלפי יהושע, וז"ל (מגילה דף ג עמוד א):
"אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה! 2 - אמר לו: על איזה מהן באת? - אמר לו: 'עתה באתי' 3 מיד (יהושע ח') 'וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק'. אמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה" 4 .

לכאורה קשה הלא זמן מלחמה היה ואיך יכלו ללמוד תורה? מפרש רש"י " היה לכם להקריב תמיד הערב ובטלתם אותו, ונשתהיתם במארב העיר חנם שאין זמן מלחמה בלילה (משתחשך) ". ובענין הקורבנות מוסיף לפרש תוספות:
"אמש בטלתם תמיד של בין הערבים - קשה אמאי בטלוהו בשלמא תלמוד תורה בטלו לפי שהיו צרים על העיר כל ישראל, אבל הכהנים אמאי לא היו מקריבים התמיד? וי"ל לפי שהארון לא היה במקומו כדאמר פרק הדר (עירובין דף סג:) והכהנים נושאין את הארון",

כלומר לא היו מספיק כהנים שיתפנו להקריב קורבנות.

ועדין קשה הלא הם היו עסוקים במצוות כיבוש הארץ, והלכה היא שהולכי מצווה ביום פטורים מן המצווה אף בלילה, וא"כ מה התביעה כלפיהם שלא הקריבו קורבנות בין הערבים ולא למדו תורה בלילה? (עיין מהרש"א שם).

ונראה שהתביעה כלפיהם הייתה על למוד תורה הנוגע לכבוש מלחמה, וכן קורבנות עם עבודה שבלב היא תפילה, שמטרתם להושיע אותם מצריהם, ורמז לכך ששאלתו של יהושע את שר צבא ה' "הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ", וכפי שפירש תוספות:
"מדקאמר 'הלנו אתה' הכי קאמר: בשביל תלמוד תורה באת, דכתיב: 'תורה צוה לנו', 'אם לצרינו' - או בשביל הקרבנות, שמגינים עלינו מצרינו".

כלומר תורה אמורה להיות לעזר לנו, והקורבנות להושיע אותנו מצרינו.

ולפי זה צריך להבין מדוע הטענה העיקרית הייתה על ביטול תורה? נראה מפני שכדי לדעת על מה להתפלל צריך קודם להתחזק בתורה, ועל זה אמרו חכמינו ז"ל (דברים רבה (וילנא) פרשה י):
"א"ר חנינא בר פפא: כל מי שמסיר אזנו משמוע תורה תפלתו נמאסת שנא' (משלי כח) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה",

כעין זה היה כאשר ישראל עמדו בסכנה על ים סוף ומשה עמד בתפילה אמר לו הקב"ה "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", וכך יש זמן שצריך להקדים תורה של הלכה למעשה לתפילה, ואז גם תפילתם תתקבל.

הוכחה לכך, שמדובר כאן על התורה הנוגעת לכבוש הארץ, מהמקור הבא בגמ' (תמורה דף טז עמוד א):
"אמר רב יהודה אמר שמואל: שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע שאל! א"ל: (דברים ל') 'לא בשמים היא'. אמרו לו לשמואל שאל! אמר להם: 'אלה המצות' - שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה".

ולמה נשתכחו כל אותן הלכות בימי אבלו של משה? מבואר בהמשך הגמ':
"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות ל"ג) 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל'? מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות",

נראה ששכח את ההלכות בגלל שאמר למשה שהוא יודע הכול, וכבר אמרו חז"ל (פסחים דף סו עמוד ב) " אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו ", ואע"פ שיהושע היה ידוע כעניו 5 , ואין ספק שאכן ידע כול מה שלמד אותו משה, אבל לא שיער בלבו איזה שאלות חדשות יתעוררו לאחר מות משה לפי צורך השעה, וממילא לא היה ער דיו להסיק מדבריו את ההלכות הנדרשות, וכך נשתכחו ההלכות והרגיש בחסרונו של משה.

מסופר בהמשך הגמ' שם שכאשר ראו ישראל שיהושע אינו יודע להשיב על השאלות ההלכתיות:
"ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר (יהושע א') 'ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו'. במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר (יהושע ט"ו) 'וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב (הקטן ממנו) (ויתן לו את עכסה בתו לאשה)' ".

מדוע כה נזעקו ישראל להרוג את יהושע? לפי מה שהסברנו שמדובר על תורה הרלוונטית למלחמת כבוש הארץ, נראה שהשאלות היו שאלות בענייני השעה שחייבו פתרון, ומשלא ידע יהושע להשיב עליהן אבד את כוח מנהיגותו, וראיה לכך שנאמר ליהושע "לך וטורדן במלחמה", ואפשר להבין זאת באופן דו משמעי, לפי הפשט - להלחם ולכבוש את הארץ כפי שעשה עתניאל בן קנז שלכד את קרית ספר, ולפי הדרש - להלחם מלחמתה של תורה שהיא "ספר מלחמות ה' ", ולחדש אלפי הלכות בפלפולו, וכך לכבוש את "קרית ספר", ומה הקשר בין שתי המלחמות הללו? ולפי דברינו, המציאות של כבוש הארץ העלתה בפניהם שאלות רבות, הן שאלות מוסריות שבמלחמה והן שאלות הנוגעות ליבוש הארץ, ושכחת ההלכות הנחוצות הללו מחלישה ידי הלוחמים, יישובן מחזקת את ידיהן לנצח במלחמה.

אחת השאלות ההלכתיות שעמדו לפני באי הארץ היא קדושת הארץ ממתי היא קדושה מימי אבותיהם או משעת כבושה על ידם? והאם נתקדשה לדורות קדושה שאין לה הפסק, או שאם בטל הכבוש בטלה הקדושה?

בגמ' חלוקות הדעות, ונפסקה הלכה שקדושה ראשונה של יהושע קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא לאחר שנחרב הבית ובטל הכבוש של יהושע. ולעומת זאת עזרא שעלה ובנה בית שני קדש את הארץ קדושת עולמים "קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא". והגמ' רואה בכך חסרון של יהושע שלא השכיל לקדש את הארץ קדושת עולמים, וז"ל הגמ' (ערכין דף לב עמוד ב):
"דכתיב: (נחמיה ח') 'ויעשו בני הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל וגו' ותהי שמחה גדולה מאד', אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא? אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה; ואומר: (דברים ל') 'והביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה', מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו, אף ירושתך בחידוש כל דברים הללו. ואידך? דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה, ואגין זכותא עלייהו כי סוכה. והיינו דקא קפיד קרא עילויה דיהושע, דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא כתיב (נחמיה ח') ישוע , בשלמא משה לא בעא רחמי, דלא הוה זכותא דארץ ישראל, אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל, אמאי לא ליבעי רחמי".

הגמ' הקשתה איך אפשר שבמשך כל הדורות מזמן יהושע ועד עזרא הסופר לא ישבו בסוכות? ומיישבת שבאמת קיימו מצוות סוכה במשך הדורות, אלא שהשמחה בחג הסוכות שהיה בימי עזרא היתה מיוחדת, בגלל בשני דברים שאירעו באותו הזמן:
א. עזרא קדש את הארץ כמו יהושע בן נון, והוסיף קדושה יתרה בארץ שלא תתבטל לעולם 6 .
ב. עזרא בטל יצר עבודה זרה 7 .

והגמ' מוצאת שעזרא היה לו יתרון על יהושע בשני הדברים הנ"ל, ולכן נכתב שמו של יהושע חסר ה'.

ולכאורה קשה מה אשם יהושע בכך שלא קדש את הארץ בקדושת עולמים, הלא הרמב"ם מסביר מדוע בטלה קדושת הארץ שקדש יהושע, וז"ל (רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז):
"ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים.
אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה".

לפי זה קדושת הארץ שקדש עזרא הייתה מכוח הכיבוש וכיון שבטל הכיבוש בטלה הקדושה, ואין זה תלוי ביהושע?

אלא שיש להבין, מדוע קדושת עזרא לא בטלה? מבואר ברמב"ם בגלל שעזרא החזיק בארץ ב"חזקה" ולכן היא לא בטלה. אולם הכסף משנה הקשה מדוע החזקה לא בטלה אף היא לאחר שגלינו מארצנו? והניח בצ"ע.

נראה לומר שקדושת הארץ אם תתבטל או לאו, תלויה בקשר שאנו יוצרים כלפיה, אם אנו מרגישים שייכות אליה גם לאחר שגלינו ממנה. והנה בזמן יהושע ירשנו את הארץ ע"י כבוש, ולכן היה נראה להם כאילו באחיזתנו בה תלויה בשלטון יהודי בארץ, וכיון שגלו מהארץ התנתקו ממנה, יתרה מזאת עלה על דעתם שנדחו מלהיות עם ה', וכך מובא במדרש (ילקוט שמעוני תורה פרשת שלח רמז תשנ):
"א"ל: יחזקאל! עבד שמכרו רבו לא יצא מרשותו, א"ל הן, אמרו לו הואיל שמכרנו המקום לאוה"ע יצאנו מרשותו, א"ל הרי עבד שמכרו רבו על מנת לחזור שמא יצא מרשותו והעולה על רוחכם (אני ידעתיה) (היו לא תהיה וגו') חי אני נאם ה' אלהים אם לא ביד חזקה וגו'",

אבל לאחר שחזרו לארץ בזמן עזרא פעם שניה לאחר גלות של שבעים שנה ברשות פרס וקנו את הארץ בחזקה, התחזק הקשר לארץ והבינו שהקשר הוא נצחי, ולכן הקדושה הזאת לא בטלה גם לאחר שגלינו מארצנו.

לפי זה מובנת הטענה כלפי יהושע שלא קדש את הארץ בקדושת עולמים, מפני שאם היה מצליח להחדיר את קשר לארץ באופן פנימי בל ינתק, ולכן בסופו של דבר כאשר גלו מארץ בטלה ממנה הקדושה.

הזכרנו לעיל שיהושע לא נספד כהלכה, אפשר שזה היה בגלל המעבר החד בין מנהיגותו של משה למנהיגותו של יהושע, מובא בגמ' (בבא בתרא דף עה עמוד א):
"ונתתה מהודך עליו - ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה , פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה".

החמה היא מקור האור, משל למשה שמסר תורת שמים של הקב"ה, הלבנה היא אור חוזר של תורה שבעל פה, ופני יהושע "פני לבנה" מפני שהוא קבל את התורה ממשה, אולם המקבל לא צריך להשאר פסיבי ומחוייב להגות בתורה ולחדש בה הלכות, וכך נאמר (דברים פרק לד) "וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּח חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה", היינו שהצטיין בחכמה לעיין ולהתייגע להבין את התורה. כפי שנצטווה (יהושע פרק א) "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל",

לפעמים יש יתרון לתלמיד על רבו, שפתוח יותר להקשות ולהשיב ומחכים את רבו בהלכה, ולכן נפסק בשו"ע (סימן תקנד סעיף יב) "ההולך להקביל פני רבו או אביו, או מי שגדול ממנו, או לצרכי מצוה, עובר במים עד צוארו ואינו חושש; וכן בחזרה, מותר". ובט"ז שם קס"כ "ואם הלך (הרב ) אצל תלמיד שצריך לו רבו הוי דינו כגדול ממנו". נמצא שהתלמיד הוא כרבו של הרב.

והנה מצאנו שהרעיון הזה נאמר גם על משה רבינו שמסר תורה ליהושע, והגיע התלמיד לדרגה שהחכים את רבו ונעשה כרב שלו, כפי שנאמר בגמ' (סוטה דף יג עמוד ב):
"מי לנו גדול ממשה וכו'. (דברים ג) 'ויאמר ה' אלי רב לך' - א"ר לוי: ברב בישר, ברב בישרוהו; ברב בישר (במדבר טז) 'רב לכם', ברב בישרוהו - רב לך. דבר אחר: רב לך - רב יש לך , ומנו? יהושע".

וזוהי מעלתה של ארץ ישראל שעליה נאמר "זהב הארץ ההיא טוב - אין תורה כתורת ארץ ישראל", שבזכות התורה שלומדים בה זוכים לירש את הארץ. ולכן מזהיר הקב"ה את יהושע, שיתחזק בתורה ובתפילה, ותלמוד תורה כנגד כולם "עתה באתי" על התורה שנאמר עליה "כתבו לכם את השירה הזאת".


^ 1 גילוי זה מזכיר את גילוי השכינה למשה בסנה בתחילת שליחותו, וכמו שמשה בהתחלה לא זיהה את השכינה והתקרב לראות את המראה הזה, מדוע יבער הסנה ואינו כלה, כך גם יהושע לא מזהה את המלאך אם לנו הוא או לצרינו עד שהמלאך מגלה לו. ובשניהם הם מצטווים "של נעליך מעל רגליך וגו' ". וכמו שהשכינה התגלתה למשה בסנה כדי להראות לו שהקב"ה סובל עמנו את הגלות "עמו אנכי בצרה", אך גם המלאך מתגלה למשה בחרבו, כדי להראות לו שיהיה עמו במלחמה. אמרו חז"ל "עתה באתי" מפני שמשה דחה את המלאך לאחר חטא העגל ובקש שהקב"ה ילך עמם, והקב"ה הסכים עמו, ועתה הגיע הזמן שמלאך ילך עמנו. הרעיון הוא, שבמדבר הייתה הנהגה נסית ולכן השכינה בעצמה הלכה עמנו, מה שאין כן בכניסתם לארץ התחילה הנהגה טבעית, ולען זה הזמן שמלאך ילך עמם להנחותם הדרך.
^ 2 ומפרש התוספות שם "וא"ת והיכי משמע לישנא דקרא דבטלו התמיד ותלמוד תורה? ויש לומר, דהכי פירושו: מדקאמר 'הלנו אתה' הכי קאמר: בשביל תלמוד תורה באת, דכתיב: 'תורה צוה לנו', 'אם לצרינו' - או בשביל הקרבנות, שמגינים עלינו מצרינו".
^ 3 מפרש התוספות שם "עתה באתי - פי' ריב"ן על תלמוד תורה באתי דכתיב ביה ועתה כתבו לכם (את) השירה הזאת (דברים לא)".
^ 4 תלמוד בבלי מסכת עירובין דף סג עמוד ב "ופליגא דרבי אבא בר פפא, דאמר רבי אבא בר פפא: לא נענש יהושע אלא בשביל שביטל את ישראל לילה אחת מפריה ורביה, שנאמר +יהושע ה'+ ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא וגו' וכתיב ויאמר (לו) +מסורת הש"ס: (לא)+ כי אני שר צבא ה' עתה באתי וגו'. אמר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה. - על איזה מהן באת? - אמר לו: עתה באתי. מיד: +יהושע ח'+ וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. ואמר רבי יוחנן: מלמד שהלך בעומקה של הלכה. וגמירי: דכל זמן שארון ושכינה שרויין שלא במקומן - אסורין בתשמיש המטה". מכאן שיש קשר בין בטול תורה לבטול פריה ורביה, וכפי שנבאר מדובר על תורה שהיא משמעותית להמשך כבוש הארץ.
^ 5 בתרגום יהונתן בן עוזיאל על הפסוק "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" פירש "כד חזי עינוותנותיה דיהושע וכו' "
^ 6 יש קשר בין מצוות סוכה ליישוב הארץ הגר"א דרש זאת על הפסוק "ויהי בשלם סכה ומעונתו בציון" שיש שתי מצוות שאדם נכנס אליהם בכל גופו, לסוכה ולארץ ישראל.
^ 7 ויש קשר בין מצוות סוכה שמגינה מזרם וממטר, ומגינה מיצר הרע, ובמיוחד מעבודה זרה, מפני שהנמצא בסוכה נמצא בצילא דמהמנותא, וכמו כן הדר בארץ ישראל כמי שיש לו א-לוה וכמי שאינו עובד עבודה זרה, וכך בזכות שתי המצוות הללו בטל יצרא דעבודה זרה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il