ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משפחה חברה ומדינה קניה ומכירה

מי נושא בהפסד משלוח בדואר שלא הגיע

משלוח שלא הגיע ליעדו , ובקשת פיצוי ע"י הקונה.
22
לחץ להקדשת שיעור זה
המקרה:
יהודי שרצה להתעניין בתחום כל-שהו, קיבל המלצה על ספר מקיף בנושא. הוא יצר קשר עם המוכרת, שביקשה שישלם לה ולאחר מכן תשלח לו את הספר.
משעבר זמן והספר לא הגיע אליו, יצר הקונה קשר עם המוכרת והודיע לה שהספר לא הגיע אליו והוא מבקש לקבל את כספו חזרה. המוכרת ענתה שהיא שלחה בדואר את הספר, וסירבה להשיב לו את הכסף.
הקונה טוען: עבר זמן רב מהתאריך בו המשלוח היה אמור להגיע אליו, וכיון שלא קיבל את הספר הוא זכאי לקבל את כספו חזרה.
המוכרת טוענת: משמסרה את הספר במשלוח, הוא יצא מכלל אחריותה. לכן על הקונה לתבוע את רשות הדואר על אובדן הספר ולבקש את כספו מהם.

תשובה
מטלטלין נקנים רק במעשה משיכה או הגבהה כמבואר במסכת קידושין בדף כו. ובב"מ בדף מז. וכל עוד לא נעשה קניין מעין זה, הבעלות על הספר נותרה בידי המוכרת. אי לכך, במקרה שהספר אבד או נפסד, הפסדו מושת על המוכרת, ועליה להשיב לקונה את הכסף ששילם לה.
ברם, אם נאמר או נכתב מפורשות שהחבילה תישלח ע"י גורם אמצעי, אישור של הקונה לכך מעביר את הבעלות על החפץ לרשותו ברגע בו קיבל השליח את החבילה לידיו מידי המוכרת. או שהקונה נעשה ערב עליו בשל הסכמתו. במקרה זה על הקונה לספוג את ההפסד שנגרם בשל אובדן החבילה. ולכן לא יקבל את כספו בחזרה.
כיום נהוג שחברות מסחריות מזכות כספית במקרה של אובדן וכשהמוצר לא מגיע לידי הקונה, ואזי ינהגו על פי מנהג זה והמוכר ישא בנזק ויזכה את הקונה. ברם בעיסקאות רכישה פרטיות, יש לנהוג כפי הכלל המוזכר לעיל, ובהסכמת הנמען למשלוח, הינו נושא באחריות (כמובן, בהנחה שאין צד הונאה ורמאות מצד המוכר), אף במציאות שחברת השילוח לא מכירה בלקוח כבר-תביעה, שכן קיבל אחריותו על המשלוח ונעשה ערב עליו. ויש לדון אם השולח מחוייב לתבוע את חברת השילוח.

נמוקי הדין
מי בעליו של המשלוח
הגמ' בב"מ בדף מז: מביאה דוגמא מעין זו שהיתה לעיני חכמים כשביטלו את מעמדו של קניין כסף: 'אמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. סוף סוף, מאן דשדא דליקה בעי שלומי. אלא, גזירה שמא תפול דליקה באונס. אי מוקמת להו ברשותיה מסר נפשיה, טרח ומציל, ואי לא - לא מסר נפשיה טרח ומציל'. כלומר, בשל החשש שהבעלים שנמצא פיזית ע"י המוצר שמכר בכסף לא ידאג לו ולא ישתדל ויטרח להצילו מהפסד, ביודעו שאינו שלו, סבר רבי יוחנן שתיקנו שמעבר הבעלות במטלטלין יעשה רק בהעברה ידנית, כך ששני הצדדים נמצאים פיזית ע"י המקח, ומסתבר שהלוקח יקחנו עימו.
לשאלת הבעלות על מציאות מעין זו שנעשה קניין מעות ללא קניין משיכה, ישנן השלכות ונפק"מ הלכתיות נוספות, כגון על מי מוטל למכור חמץ, ומי נושא באחריות באם ניזוק או הזיק נשוא המקח, ובאם המליטה הבהמה שנמכרה טרם שמשכוה, מי זוכה בוולד.
והמשיכה הגמ' שם ואמרה: 'אמר רב חסדא כדרך שתקנו משיכה במוכרין כך תקנו משיכה בלקוחות'. ובאר רש"י שם בד"ה 'כך תקנו חכמים' שהכוונה שגם הלוקח יכול לחזור בו מהמקח כל עוד לא משך אותו, משרואה שלא מקבל סחורה ותמורה לכסף ששילם עבורו: 'לחזור בו בשביל אותה תקנה עצמה דנשרפו חטיך, דכל שכן כי מוקמת לחזרה נמי ברשות לוקח מסר נפשיה המוכר וטרח ומציל, שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי'.
נחלקו הראשונים בדבר יכולת הלוקח לחזור בו מהמקח משרואה שהוא אבד ונפסד.
דעת הרי"ף שם בדף כח: מדפי הרי"ף שהלוקח יכול לחזור בו כל שלא קיבל את מקח: 'ושמעינן מהא דכמה דלא משכיה לוקח לזבינא ואיתניס דלמוכר איתניס, ואית ליה ללוקח למימר תן לי את מקחי או תן לי את מעותי'.
ברם בעל המאור שם חלק ע"כ וסבר שאם המקח אינו בעין אזי לא יוכל הלוקח לחזור בו, שכן מדאורייתא הינו כבר שלו: 'ולי לא נראה כן. שאם נאנס או נאבד או נשרף דליתיה בעולם, כיון דקי"ל דמעות קונות מדבר תורה אינו יכול לחזור בו אלא כל זמן שהוא קיים, והיינו דאמרינן מה טעם אמרו משיכה קונה גזרה שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעלייה. ואי מוקמת להו ברשותיה מסר נפשיה וטרח ומציל, כי היכי דאי מתרמי ליה רווחא ליהדר ביה. והיינו דאמרינן בגמ' עיקר המשיכה לא תקנוה אלא במוכרין, ואגב מוכרין תקנוה ללקוחות. ואילו היה כדברי הרב, אדרבה עיקר תקנת המשיכה ללקוחות היתה'.
משנדייק בדברי רש"י נראה שפשט דבריו תואמים את דברי בעל המאור, כפי שעמד על כך באבן האזל הלכות מכירה בפ"ג, שכן נקט בדבריו אפשרות שהלוקח יחזור בו כאשר המקח בעין: 'שאם יראה הלוקח דליקה באה יאמר חוזרני בי', ולא צייר אפשרות שכבר נשרפו החיטים ומבקש הלוקח לחזור בו ולא לשלם. אך הנימו"י הבין בשיטתו כמשנת הרי"ף, וכל שנאנס המקח לא עובר הלוקח על מי שפרע.
השו"ע בסי' קצח פסק כרבי יוחנן, והוסיף הרמ"א שם בסעי' ה שתי הסתגויות: 'וי"א דאם היו המטלטלין במקום דליכא למיחש לדליקה, נקנו במעות (הגהות ראשונות דמרדכי פרק הזהב). וכן אם התנו בהדיא דמעות יקנו, קנו (ב"י)'. כלומר שאם המקח לא נמצא ברשות הפיזית של המוכר ואין חשש לרשלנות מצידו, סבר הרמ"א שבנתינת המעות נקנה המקח. אלם הש"ך שם בסק"ט חלק ע"כ וסבר שלא חילקו חכמים ונתנו דבריהם לשיעורין, ולעולם לא נקנה ללוקח במעות בלבד. וכ"כ הנתיה"מ שם.
והפתחי תשובה שם סק"ו הוסיף שאף אם היה החפץ מבוטח, ומקבלים את דמי המקח המבוטח שאבד, ואין חשש שבעה"ב לא יצילו (בהמשך דבריו מעלה, שאולי משום החשש שיפסידו בעלי הביטוח הותירו חכמים תקנתם גם בכאי גוונא), עדיין לא אמרינן שקנהו הלוקח בקניין מעות ללא משיכתו בפועל, שלא חילקו חכמים בדבריהם. ואזי אף אם הדואר יראה לנכון לקחת אחריות ולשלם את דמי הפריט שאבד, לא נאמר שהינו של הלוקח, ויכולים שניהם לחזור בהם.
גם על הסיוג של הרמ"א שיועיל תנאי לקנות מעות, דנו הפוסקים וחלקו ע"כ הש"ך והנתיה"מ שם, כך שאף אם יכריז המוכר שבתשלום המוצר עוברת הבעלות, יהא מחלוקת בדבר (ויוכל המוחזק לטעון קים לי).
בשו"ת משנה הלכות ח"ז סי' רסד דן אם נשוא המקח הינו ספרי קודש, יהא לו דין יין לקידוש שמהני בו קניין כסף לבדו, ומיד עוברת הבעלות לידי הלוקח. ואף שנאבד המשלוח בדואר, יאבד ללוקח באם שילם מכבר, ולא למוכר. עוד דן שם, שבמציאות שמכרו ספרי קודש, אין חשש שהמוכר יראה את הספרים הללו עולים בלהבות ונפסדים והוא לא יחוש להצילם, ונו"נ אם בכה"ג הזקיקו חכמים את קנין המשיכה בכדי לקנותו.
לסיכום: כיון שלדינא מטלטלים נקנים בכסף, הפריט שנשלח בדואר הינו של המשלח המוכר, אף אם שילם עליו מכבר הלוקח, ויהא על המוכר להחזיר ללוקח את הדמים שקיבל עבורו. וגם אם הדואר יפצה וישלם עבור המשלוח שאבד, יהא על המוכר להתעמת עם הדואר. אומנם אם התנו מתחילה, שהאחריות על המשלוח עוברת לידי הלוקח, יהא מקום לדון במידת הבעלות עליו.
יש לציין, שאם לקוח מילא עגלת קניות בחנות, ולבסוף ביקש שישלחו לו את מרכולתו, אזי קנה הלוקח את כל שהגביה והכניס לעגלתו ואף שילם על כך. ופשוט שבכגון דא, הלוקח הינו הבעלים של המטען שנשלח, ואם הוא נפסד באונס – משורת הדין על הקונה להפסידו, אא"כ מנהג המקום מורה אחרת.

אחריות שילוחית
המשנה בב"מ בדף צח: הגדירה את האחריות על החפץ והמטען שביד השליח: 'השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו או ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של שואל, ומתה, פטור. אמר לו השואל, שלחה לי ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך, או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בני ביד עבדי ביד שלוחי או ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך, וא"ל השואל שלח, ושלחה ומתה חייב. וכן בשעה שמחזירה'. כלומר, השליח מבצע את הקניין עבור משלחו, אף שמעולם לא היה ביניהם כל סיכום והתקשרות שילוחית אישית.
נמצא שהאחריות השילוחית מוגדרת עפ"י הגדרת ההעברת הבעלות והאחריות בעת השליחות. הוי אומר שאם סיכם אדם עם חבירו שישלח לו פריט בהשאלה ע"י שליח מסויים, והמשאיל נענה לבקשתו ושלח את מבוקשו ע"י השליח שהגדיר – מרגע ששלח, התחייב השואל באחריות הפריט כדין שואל, כמי שהגיע לידיו. וכן אם המשאיל הודיע לשואל שישלח ע"י השליח והשואל רצה בכך, מיד בהגיע המטען לידי השליח, מחוייב השליח. והוא הדין להיפך, שאם סיכם השואל עם המשאיל שיחזיר את הפריט ע"י שליח, מרגע ששלח נפטר מהאחריות עליו.
מאידך, אם לא היה כל סיכום בין השואל והמשאיל לגבי זהות השליח, לא מתחייב השואל עד שהגיע לידו, וכן אם החזיר למשאיל ע"י שליח מבלי שסיכם עמו לא נפטר עד שיגיע לידו.
אפשר להגדיר את הכלל שהמשנה הציבה, ששליח שנשלח באופן חד צדדי, משלחו נושא באחריותו. ואם השליחות התבצעה בהסכמה, מתורגמת ההסכמה כנטילת אחריות של המוטב – בין אם זה השואל בין זהו הבעלים המשאיל.
הנמו"י שם בדף נז: מדפי הרי"ף חקר אם חיוב השואל משעה שהגיע ליד השליח, הינו משום שבהסכמה נעשה שליח השואל, או שחייב על תוצאות אישורו מדין ערב.
השטמ"ק בב"מ בדף צח: הביא את ששאל הר"ן מדוע נפטר הלווה בנתינתו לשליח, והרי מבואר בגמרא בב"ק בדף קד. שבכדי למנות שליח קבלה יש למנות אותו בפני עדים, וכאן לא מינה בפני עדים.
בתחילה יישב הר"ן, שהואיל ומינה את השליח בפני הלווה, אינו צריך עדים. אך הקשה שביאור זה לא מועיל לדעת רבה בגמרא שם שסובר שאפילו אם שלח בפני עדים לפרוע חובו אין זה מועיל, מפני שיתכן שעשה כן בכדי לומר לו שאותו אדם נאמן ושיכול לשלוח על ידו, אך לא שמינהו כשליח קבלה.
ולכן כתב הר"ן שהסיבה שנפטר הינה מדין ערבות, שכשאמר המלווה ללוה ליתן את המעות לשליח, נתחייב לו מדין ערב כמבואר בקידושין בדף ו: שכל מוציא ממון מרשותו על פי חברו נתחייב לו חברו מדין ערב. וכן נקט נתיה"מ בסי' קכ סק"א ובסי' קכא סק"ד.
אך מדברי הסמ"ע בריש סי' קכ סק"א עולה שהטעם הוא מפני שהמלווה פטרו במידה ויתן לאותו אדם. הסמ"ע הרחיב לבאר מדוע כאן אין צורך לומר והפטר, בניגוד למקרה בסימן קכ שאומר זרוק חובי, שאין הלווה נפטר עד שיאמר המלוה 'והפטר'. וחידד הבחנה חדה, שבמקרה שם כל עוד לא אמר והפטר יתכן שכוונתו זרוק ושמור, ואילו במציאות שלנו ברור שלא התכוון המלוה לומר ללוה שיילך יחד עם השליח, ולכן ברור שפטרו: 'דלא מסתבר לומר דכונתו היתה שישלח וילך ג"כ עמהן בדרך לשמרם'.
הנתיה"מ בסי' קכא סק"ד ביאר שהש"ך והמהרש"ל נחלקו בטעם דין זה, שהמהרש"ל סבר שהפטור הינו משום ערבות, ולכן אף שלא אמר במפורש שיהיה שליחו ורק אמר לך אמור לו שישלח על ידך, ואף שלא היו עדים זה מחייב, ואילו הש"ך סבר שדין זה מבוסס על דין שליחות ולכן צריך למנותו ובפני עדים.
וביאר הנתיה"מ שהסיבה שהש"ך סובר שאין כאן פטור מטעם דין ערב, הוא מפני שבערב האדם נותן לפלוני מעות ונעשים המעות ממש של פלוני, ולכן מתחייב המצווה לערב, אך כאן כשנתן לשליח לא נעשו המעות של השליח, וכל עוד לא זכה המשלח יכול ליטול ממנו כמבואר בש"ך בס"ק מד.
והסיק הנתיבות בסי' קכ סק"א וסי' קכא סק"ד והכריע שהעיקר הוא שהתחייב מדין ערב, והשיג על הסמ"ע הנ"ל, וסבר שהטעם שאינו צריך לומר והפטר הוא מפני שנפטר מדין ערב, ולא קיבל את החילוק לעניין אמירת והפטר בין זרוק חובי, לשלח ע"י עבדי.
בנידון שלנו, היתה הסכמה מראש על כך שישלח המכשיר בדואר, כך שמשעה שנמסרה החבילה בדואר מחוייב המוטב בתשלומי העיסקה.
אומנם, זכותו של המוטב לדרוש אישור לביצוע המשלוח, עובדה שיכולה להתברר באישור מרשות הדואר על משלוח ספציפי זה, או בשבועה של המוכר השולח באם המוטב אינו מאמינו.

האחריות השילוחית תלויה בהסכמה על זהות השליח
יש לציין, שהסכמה מעין זו תקיפה בין אם ציין את זהות המוטב בין אם הסכים באופן כללי שישלח ע"י שליח הראשון שימצא, כפי שהביא הריטב"א מדברי רבו בב"מ שם ומובא בנמו"י שם. וכן פסק השו"ע בסי' קכא: 'אפילו לא יחד לו אדם ידוע... אלא כתב לו שלח לי ביד מי שתרצה, ושלחם לו ונאבדו, או כפר בהם השליח, פטור. והוא ששלח לו ביד אדם נאמן, ובדרך שבני אדם רגילים להעביר שם ממונם'. נמצא, שאף לו היה סיכום בין הצדדים שתשלח לו את הספר באופן כללי, הלקוח נושא בהפסד אובדן המשלוח (כמובן, בהעדר אחריות של גורם הדיוור).
בתרומות שער נ ח"ג סימן ט ובטור בסי' קכא נראה שגרסו ברי"ף שאם כתב המלוה רק לשון 'שדרינהו ניהלי' כלומר שלח אליי, ולא הזכיר ע"י שליח אין הלווה חייב באחריותו משום מנהג תגרים.
הנתיה"מ שם סק"ב הקשה הכיצד די שמציין הלוקח שישלח ביד מי שישלח, והלא הרמ"א שם סעי' יא פסק: 'מי ששלח שלוחו למשכן לו משכון, ומשכנו ואינו יודע אצל מי, הוי פשיעה וחייב לשלם לו. ואם אמר אצל פלוני, והוא כופר, חייב לשלם, דהוה ליה למשכנו בעדים': 'דכיון שלא הזכיר לו להשכין אצל פלוני רק אמר לו משכנו סתם, חייב לשלם משום דהיה לו להשכין בעדים. א"כ הכא נמי, כיון שאמר לו שלח ביד מי שתרצה, ולא הזכיר לו ביד פלוני, אמאי פטור כשכופר'.
ויישב הנתיה"מ שם ותלה את הדבר בנוסח הסכמת הלוקח על זהות השליח: 'ולפענ"ד נראה לחלק, דהא הכא ג"כ כשאומר שלח סתם ודאי דחייב, רק כשאמר שלח ביד מי שתרצה, א"כ י"ל דכשאומר ביד מי שתרצה הוי כאומר אצל פלוני, וא"כ התם ג"כ דייקא כשאמר משכנו, סתם, אבל אם אמר משכנו ביד מי שתרצה, פטור'. כלומר, שאם אמר המוטב שישלח לו בסתם, נותרה האחריות על המשלח והוא נדרש לשולחו בעדים. ואם אמר לו שלח ביד מי שתרצה – מתפרשת הסכמתו שישלח לו ע"י מי שירצה, ואזי לא נדרש לשולחו בעדים.
וביישוב השני חילק בין חפץ מסוים ובין מעות: 'דבמעות דלא שייך ראה, לא הוי פשיעה לענין כפירה'.
נמצא, שלתירוץ הראשון יש לבחון את נוסח ההסכמה של הנמען לשלוח לו את הספר, שכן אם היתה הסכמה רק באופן כללי שישלח, אזי יהא אחריות על המשלח ולא על השליח. ואם היתה הסכמה לשלוח ע"י הדואר, אזי אף שהדואר מכחיש את עובדת ההפקדה בידיו, הנמען יפסיד.
אלא שערוך השולחן שם בסעי' ב כתב לגבי היכא שהלוקח אישר בסתמא לשלוח לו, שאחריותו עליו: 'אבל כשכתב לו שלח לי סתם... ואם שלח ע"י הבי דואר פטור, דזהו דרך התגרים וכל העולם עושים כן'. הרי שלא סבר כנתיה"מ הנ"ל.

אופן האישור על המשלוח
אישור על המשלוח בדואר, נעשה לעיתים לא בהוראה ישירה ומפורשת של הלקוח, אלא בסעיף מובנה בבקשת המוצר. הסכמה זו טעונה ליבון, אם די בה בכדי להשית חיוב על המוטב הגם שהמוצר לא הגיע לידיו.
מרש"י בב"ק בדף קד. בד"ה 'פטור' עולה שיש למוטב להסכים על המשלוח ע"י שליח, בפיו בדווקא: 'דלא קמה ברשות שואל להתחייב באונסים עד שיאמר לו מפיו לשלחה לו ביד בנו'. כן נראה מדבר התוס' שם בד"ה 'שלח' שיש לומר לשליח בפניו בדווקא.
ברם התוס' בב"מ בדף צח: בד"ה 'ואמר' הבינו שההסכמה של המוטב יכולה להיות בין בעל פה בין בכתב: 'דאין סברא לחלק בין כותב לאומר פא"פ דכי היכי דמהני באומר מהני נמי בכותב'.
הרי"ף בב"ק בדף לז: נקט שיטה אמצעית, שאומנם מדינא היה נכון שההסכמה תעשה בפניו בדווקא, אך תיקנו שתועיל הסכמה בכתב אף שאינה בפניו: 'והיכא דשדר ליה לחבריה כתבא, וא"ל ההוא מידי דאית לי גבך שדרינהו ניהלי בהדי פלניא, ושדרינהו ניהליה, לא מחייב באחריותיהו. דהכי נהגו האידנא תגרי, וקיימא לן בכי הא דמנהגא מילתא היא והכי שדרו ממתיבתא'.הביאו בשו"ת הרשב"א ח"ב סי' רסח. הרא"ש בב"ק פ"ט סי' כג גם הביאו את שיטתו, אך תמה ע"כ: 'ולא ידענא מה הוצרך לתלות דבר זה במנהג, אם יש עדים שהוא כתב ידו או אם מודה שהוא כתב ידו'.
הרמב"ם בהלכות שלוחין ושותפין פ"א ה"ח פרט בדבריו שאף אם ראובן שלח כתב לשמעון, שהוא מתחייב בשל הסכמה זו, הכס"מ שם הבין שלא צריך שיסכים בפירוש ובפניו, אך בחידושי ר' מאיר שמחה בבב"ק בדף קד: הבין שהרמב"ם נקט כשיטת רבו הרי"ף, משום תקנה ומנהגא.
השו"ע בריש סי' קכא פסק שהסכמה לשלוח בכתב מספקת: 'אפילו לא אמר לו פה אל פה, אלא ששלח לו בכתב'. גם בדבריו נחלקו, אם דין זה הינו ממנהגא או מדינא. המהרש"ל למד שרק ממנהגא מתקבלת הסכמתו בכתב, ואילו הסמ"ע שם סק"ב סבר שמדינא לא צריך לומר בפניו בדווקא כאשר היתה הסכמה על שליח מסויים, אך כאשר אומר לו שלח לי בלא לציין את זהות השליח, דרוש מנהג לחייבו על בסיס הסכמה שלא בפניו.

משלוח בדואר
ערוך השולחן בסי' קכא סעי' ב כתב מסברא: 'ואם שלח ע"י הבי דואר פטור, דזהו דרך התגרים וכל העולם עושים כן'. אומנם מסתבר שיש לדון על משלוח לגופו, שכן אף שזהו גוף מפוקח ואחראי, ורמת אמינות שלו די גבוהה, וכמות הנהנים משירותיו תעיד על היעילות שלהם ועל האימון שרוחשים להם בעת שמפקידים בידם משלוחים. אך משלוח דבר בעל ערך רב, או רגיש מאוד, או חיוני ונדיר – מבקשים בדרך כלל לשולחו ברמת דיוור ושמירה גבוהה יותר. ולכן, שליחות מטען המסווג לקבוצה זו בדיוור רגיל יהווה שינוי מ'דרך התגרים'.
דואר ישראל מציב כמה אופני דיוור, משלוח רגיל ומהיר, כולל ונטול מעקב ומשלוח רשום. מסתבר, שיש דירוג ברמת האמינות של אופנים אלו, כך שההסכמה צריכה להיות על האופן הנהוג במטען מעין זה. ואם משלוח דבר יקר ערך נשלח רק באופן רשום ושלחו אותו באופן רגיל, אזי יהווה רשלנות מצד המשלח.
בנידון שלנו, שהיתה הסכמה לשלוח דרך הדואר, מסברא כאשר נעשה משלוח עיסקי בין שני צדדים, עליהם לנקוט משנה זהירות במשלוח, ולפחות לשולחו באופן שמאפשר מעקב ובחינה היכן הינו נמצא בכל שלב. ומשלא נקטו אמצעי מעקב זה, נחשב כרשלנות מסויימת. אא"כ ישנה הסכמה לשלוח את המטען באופן רגיל, או שלא נהוג לשלוח מטען מעין זה תחת מעקב.
לדואר ישנה אחריות על אובדן ונזק משלוחים עפ"י קרטיריונים שהציבו. לו רשות הדואר יקחו אחריות על המשלוח שאבד בהתאם לנסיבות והקריטריונים ויוחזר עלות הפריט שאבד, אזי יחליטו הצדדים אם מעוניינים לחדש את ההתקשרות ולשלוח מחדש. ברם אם רשות הדואר לא מצאה מקום לפצות ולקבל אחריות על אובדן המשלוח, נטל האובדן יהא תלוי במידת ההסכמה לשלוח את הפריט באמצעות השליח. ואם המוטב הסכים שישלחו לו ע"י שליח, אזי הוא ישא בהפסדו.
אומנם אם השליח הינו של פועל של המשלח, כמו חברת רהיטים או פיצה או רשת מזון – ברור שהאחריות מוטלת על המשלח וכל עוד לא קיבל המוטב את מבוקשו, לא יצא מרשות המוכרים, ועליהם לזכות את הקונה ולהחזיר לו את כספו. כמו כן, אם היתה התניה, שרק משקיבל הנמען את המשלוח הינו מחוייב בתשלומיו, אזי לא יוכלו לדרוש ממנו תשלום חרף הסכמתו לדיוור, ויש לזכות אותו בסכום שנגבה. וכן הסיק בשו"ת משנה הלכות ח"ז סוסי' רסד במציאות שמוסכם שמשלם הלקוח רק משמגיע לידיו: 'לכן לפענ"ד פשוט דראובן המוכר או יתן לו מקחו לשמעון או שיחזיר לו מעותיו, וגם כי לפי המדומה כן הוא דרך התגרין, דכל שלא הגיע הסחורה להלוקח האחריות על המוכר שיקבל הלוקח הסחורה כנלפענ"ד'. נדמה, שהנהגת חברות מסחריות לנהוג באופן זה, ולכן בסתמא עליהן לספוג נזק אובדן ואונס המטען שלא הגיע לייעודו, ולזכות את הבעלים בדמיו. אך במגזר הפרטי, אין הנהגה אחידה וברורה, ויש לבחון למי ישנה אחריות על המשלוח.
בדרך האפשר, ניתן להציע נקודת מבחן לשאלת האחריות על המשלוח בהעדר כל התנייה בין הצדדים מוקדמת, עפ"י הגדרת מועד התשלום. באם נדרש הלקוח לשלם מראש, ואח"כ שלח המוכר את המטען בידיעת ובהסכמת המוטב, אזי באם נהג באופן סביר בשליחת המשלוח המבוקש, הנמען יפסיד (כלל זה אינו 'אורים ותומים', שכן אפשר שהמכר ביקש להבין שאינו נופל למקרה של תרמית, ומבקש תחילה את כסף תמורתו, אף שברור לצדדים שאם לא יקבל המוטב דבר, ישיב לו המוכר את כספו). ברם אם הסיכום היה שלאחר קבלת הנמען את המטען, ישלם, ברור שאחריות השילוחית תושת על המשלח.
עפ"י הנהוג הרווח כיום, לנמען אין זכות תביעה כלפי חברת השילוח, ורק המשלח יכול לתבוע ולקבל פיצוי מהחברת השילוח, עובדה שמגדירה את האחריות השילוחית על המשלח. ויש מקום לדון האם יש להשליך מכאן גם על אחריותו על אבידה ואונס, שכן מציבים את המשלח כבעלי המטען. או שמא, כיון שנשלח בהסכמת הנמען, אחריות אונס מוטלת עליו, גם אם אין חברת הדיוור תתעמת איתו ותענה לפנייתו, לא גרע משולח ביד קטן ושוטה בהסכמתו שמוטלת אחריות המקבל מיד עם קבלת השליח. לא מבעיא אם אמרינן שאחריות המקבל הינה מדין ערב, אלא אף אי נימא שהוא כשליח המקבל, אזי מוגדר כשליחו עם קבלתו את המשלוח אף שהתנה שאין לו סיג ושיח אלא עם המשלח.
ויש מקום לדון בחיוב המשלח לתבוע את חברת הדיוור, אף שאחריות האבידה והאונס על המקבל, מדין השבת אבידת המקבל, או מניעת הפסד הזולת.
עוד בנושא קניה ומכירה

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il