ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש משפחה חברה ומדינה עסקאות, חוזים והסכמים

קנה מכשיר בשל הבטחת שוא לקבל החזר מהקופה

מבוטחת קופת חולים ובעלה התייעצו עם פקיד של הקופה, והלה הדריך אותם שהינם זכאים לסל היריון מהקופה, הכולל החזר מלא על קניית מכונת שאיבה. פרטי הזכאויות ותוקפן הוחלפו ,והזוג מבקש פיצוי.
לחץ להקדשת שיעור זה
המקרה:
מבוטחת קופת חולים ובעלה התייעצו עם פקיד של הקופה, והלה הדריך אותם שהינם זכאים לסל היריון מהקופה, הכולל החזר מלא על קניית מכונת שאיבה. ואף שלח להם לינק לזכאות זאת. הזוג אומנם פתח את הלינק והתוודע לסל ההיריון, אך לא בחן את פרטי הזכאויות ותוקפן בשל הנחיות הברורות של הפקיד.
לאחר שקנו מכונה בעלות של 400 ש"ח, סרבו בקופה ליתן להם החזר, בטענה שזכאות זאת כבר אינה בתוקף. הזוג חיפש את הקבלה להחזיר המוצר, אך בנתיים עבר זמן היכולת להשיב את המשאבה. מששטחו את שארע לפקיד, הוא מיד עמד על כך שהם זכאים להחזר, אך בדק את הנושא ומצא שפג תוקף זכאות זאת מזה זמן, והביע צער על שהטעה אותם בכך.
טענת הזוג: על סמך דבריך רכשנו את המשאבה, לא היינו קונים מוצר זה ובוודאי לא במחיר יקר, והיינו מסתפקים במשאבה זולה יותר. ומבקשים החזר על מלוא הסכום שהוציאו על פיו.
טענת הפקיד: אני שנים רבות מייעץ בנושאים אלו, וצברתי מידע עם השנים, לא יודע איך יצאה תקלה זו תחת ידי, ואני מבקש לבחון אם אני מחוייב לשלם מכיסי בשל הדרכתי.
לשאלת בית הדין השיב התובע, שמכונה זאת נקנתה בהנחה במסגרת הקופה, כך שמחירה אומנם הוגן וזול ביחס למצוי, אך הוא היה קונה משאבה אחרת זולה, בשל ההוצאה הממונית הכרוכה בכך.

תשובה
הפקיד אינו חייב בדינא בשיפוי התובעים, שכן הוא לא נטל על עצמו ערבות אישית, אך זכות תרעומת יש לזוג עליו.
לדינא, לא נוכל לפסוק חיוב ממוני על הפקיד, אך יתכן ושמורה לזוג זכות תרעומת, ויש דעות המחייבות לשלם לתובע בגין כך בדיני שמים. וכן ההמלצה של בי"ד לנהוג כן ולפייסו בממון.
באם יראה הפקיד לנכון לשלם לזוג ולפייסם, אזי הסכום יהא 200 ש"ח.

הפסק הוכרע עפ"י רוב דיעות.
נימוקי הדין
איסור מתן עצה שמכשילה את הזולת
בספרא בפרשת קדושים פ"ב אות יד דרשו על הפסוק: 'ולפני עור לא תתן מכשול': 'לפני סומא בדבר... היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו... והרי הדבר מסור ללב שנאמר ויראת מאלהיך אני ה''.
כן מנה ופרט הרמב"ם בספר המצוות מצות לא תעשה רצט: 'הזהירנו מהכשיל קצתנו את קצתנו בעצה, והוא שאם ישאלך אדם עצה בדבר הוא נפתה בו, ובאה האזהרה מלרמותו ומהכשילו, אבל תיישירהו אל הדבר שתחשוב שהוא טוב וישר. והוא אמרו יתעלה ולפני עור לא תתן מכשול... ולאו זה אמרו שהוא כולל גם כן מי שיעזור על עבירה או יסבב אותה כי הוא יביא האיש ההוא שעוורה תאותו עין שכלו וחזר עור ויפתהו ויעזרהו להשלים עבירתו או יכין לו סבת העבירה. ומאלו הפנים אמרו במלוה ולוה בריבית ששניהם יחד עוברים משום ולפני עור לא תתן מכשול, כי כל אחד מהם עזר חבירו והכין לו להשלים העבירה'. כן חזר הרמב"ם על הזהרה זו בהלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב הלכה יד: 'וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בלא תעשה שנ' ולפני עור לא תתן מכשול. הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו'.
כן הורה החינוך במצווה רלב: 'והעובר עליה והשיא את חברו לדעת עצה שאינה הוגנת לו... עבר על לאו זה, והוא כעובר על מצות מלך, ואין לוקין עליו, לפי שאין בו מעשה'. וכן הזהיר הפלא יועץ בסי' רפב.
לכן המצווה, המייעץ והמשפיע לגרום רעה ונזק לזולת – יש להם אחריות על הנעשה. ואף עוברים על ארור: 'ארור משגה עור בדרך' דברים כז, יח, וחייב נידוי ע"כ.
וכבר הזהיר הרמח"ל במסילת ישרים פי"א על כך: 'אך זאת היא חובת האדם הישר, כאשר יבוא איש להתיעץ בו, ייעצהו העצה שהיה הוא נוטל לעצמו ממש, מבלי שישקיף בה אלא לטובתו של המתיעץ, לא לשום תכלית אחר, קרוב או רחוק שיהיה. ואם יארע שיראה הוא היזק לעצמו בעצה ההיא, אם יכול להוכיח אותה על פניו של המתיעץ, יוכיחהו. ואם לאו, יסתלק מן הדבר ולא ייעצהו. אך על כל פנים, אל ייעצהו עצה שתכליתה דבר זולת טובתו של המתיעץ'.
במקרה דידן, הפקיד הדריך את הזוג מנסיונו העתיר במסגרת עבודתו בקופה, וביקש כפי המתרשם להטיב עם המבוטחת כמיטב הבנתו, וחלילה לא ביקש להכשילם, אדרבה משהבין והתוודע לטעות שארעה בנסיבתו, נטל אחריות וביקש לברר את מחיובותו לשפותם. כך שוודאי שלא עבר על הלאו וארור דלעיל, והינו בכלל הזהירים של בעל המסילת הישרים המבקשים לבחון מעשיהם ולתקן עוולות שארעו מחמתם.

אחריות האומן
הגמ' במסכת ב"ק בדף צט: אמרה שיש לחייב אומן שקלקל, וחילקה בין מציאות שהאומן שקלקל עבד בחינם או בשכר: 'איתיביה רב חמא בר גוריא לשמואל הנותן בהמה לטבח וניבלה, אומן - פטור, הדיוט - חייב, ואם נותן שכר, בין הדיוט בין אומן חייב... אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן טבח אומן שקלקל - חייב, ואפילו הוא אומן כטבחי ציפורי. ומי אמר רבי יוחנן הכי, והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בכנישתא דמעון, ואמר ליה זיל אייתי ראיה דממחית לתרנגולים ואפטרך. לא קשיא כאן בחנם, כאן בשכר. כי הא דאמר רבי זירא הרוצה שיתחייב לו טבח, יקדים לו דינר'. כן פסקו הטור בשו"ע בסי' שו סעי' ד דדוקא בחינם האומן פטור.
רש"י בב"ק שם בד"ה 'דקעביד בשכר' באר סברת חיוב אומן כשקבל שכר הינה, דבשכר איבעי ליה לעיוני טפי. כן באר הסמ"ע בסי' שו ס"ק יג בדין זה: 'דכיון שהוא מומחה ואינו רגיל לבוא מכשול זה לידו, אמרינן דמזל דבעל הבהמה גרם לו שבא מכשול זה לידו. אבל שחטו בשכר חייב, דה"ל ליזהר טפי'.
בסיבת חיוב ההדיוט, אף שפעל בחינם, נראה מהסמ"ע בסי' שו סקי"ג שחייובו מחמת שעצם פעילותו הינה פשיעה, וכן עולה מדברי תוס' רבינו פרץ, המובא בשטמ"ק בב"ק בדף כז. על הא דאמר רבה בגמ' שם: 'נפל מראש הגג... ברוח מצויה והזיק ובייש, חייב בד' דברים ופטור על הבשת'. והקשו התוס' שם מדוע חייב על נזק ברוח שאינה מצויה, הרי הוא אנוס. ותי' דהיה לו לשמור עצמו שלא לעלות. והביא תוס' רבנו פרץ הגדרה מיוחדת המגדירה את היתר ההתעסקות של אדם בשל חבירו: 'שומר חנם דכיון דהוי שומר חנם לא שייך בו דין אדם המזיק, שהרי עליו מוטל להתעסק בדבר, ולכך לא מחייב רק בפשיעה. אבל אדם דעלמא, מה היה לו להתעסק בדבר, כיון שאינו מוטל עליו לכך חייב בכעין גניבה ואבידה'. נמצא, שעל מי שמוטל עליו להתעסק לעסוק או לעבוד, לא שייך בו דין של אדם המזיק. כן עולה מהמהרי"ט בשם הריב"א שהובא בשטמ"ק שם: 'וריב"א פירש דאדם המזיק דמי לשומר שכר בין לכעין גניבה בין לכעין אבידה, ואם נתקל ונפל על הכלים ושברם חייב. והא דפטר נתקל במעביר חבית וכן טבח שקלקל, משום דכיון שמתעסקין הן לטובת הניזק לאו אדם המזיק הוא, ויש להם דין שומר אם שומר חנם שומר חנם ואם שומר שכר שומר שכר'.
הפקיד, מוגדר כאומן בשכר. שכן מקבל שכר על מלאכתו ושירות עיצותיו והמידע ללקוחות הקופ"ח. אומנם שכרו מהקופה ולא מהתובע ולכאורה היה מקום לדון אם האומן שנוטל שכר מחוייב לשפות רק את המקור המשלם לו, או בעצם נטילת שכר נוטל אחריות מרובה על עצמו, אך בין כה האישה היתה מבוטחת של הקופה, ויש לראות שהיא ויתר המבוטחים משלמים עבור שירות זה, ויש לראות בו כמי שמקבל שכר מאת הלקוחות, באמצעות הקופה. והוי אומן בשכר, שחייב על טעותו.
אלא שיש לדון, שלא היה בטעותו כדי להזיק, אלא עיצה שהסיבה נזק, ולכן יש להגדיר את חיובו כפי שנעמוד ע"כ בפרק הבא ונלמד מדינו של ה'שולחני'.
דין שולחני שטעה
יש לכאורה להשוות את מקרה שלנו לדין השולחני שטעה בהבחנתו.
לאחר דין אומן שטעה שהובא בפרק הקודם, הביאה הגמ' את דין ה'שולחני': 'איתמר, המראה דינר לשולחני ונמצא רע, תני חדא אומן פטור, הדיוט חייב, ותניא אידך בין אומן בין הדיוט חייב. אמר רב פפא כי תניא אומן פטור - כגון דנכו ואיסור (שולחנין אומנין היו – רש"י), דלא צריכי למיגמר כלל. אלא במאי טעו. טעו בסיכתא חדתא, דההיא שעתא דנפק מתותי סיכתא (שנפסל המטבע והעמידו צורה אחרת, ועדיין לא היו בקיאין בה). ההיא איתתא דאחזיא דינרא לרבי חייא, אמר לה: מעליא הוא. למחר אתאי לקמיה ואמרה ליה אחזיתיה ואמרו לי בישא הוא, ולא קא נפיק לי, אמר ליה לרב זיל חלפיה ניהלה, וכתוב אפנקסי דין עסק ביש. ומאי שנא דנכו ואיסור דפטירי. משום דלא צריכי למיגמר, רבי חייא נמי לפנים משורת הדין הוא דעבד... ריש לקיש אחוי ליה דינרא לרבי אלעזר, אמר מעליא הוא, אמר ליה חזי דעלך קא סמכינא. א"ל כי סמכת עלי מאי למימרא. דאי משתכח בישא בעינא לאיחלופי לך, והא את הוא דאמרת רבי מאיר הוא דדאין דינא דגרמי, מאי לאו ר' מאיר ולא סבירא לן כוותיה. א"ל, לא, ר' מאיר וסבירא לן כוותיה'. הרי שיש לחייב את השולחני שהטעה את הלקוח על הבנה לקויה שהכשיר מטבע מזוייף והסב בכך נזק ללוקח. אך סברה הגמ' לפטור שולחני מומחה כנכו ואיסור'.
מצאנו א"כ שמלבד הדירוג בין אומן להדיוט, ישנה דרגת מומחיות כדנכו ואיסר שפטרה אותם על טעותם. ודנו הראשונים אם דין פטור באומן כמו דנכו ואיסור הוא רק בחינם או גם בשכר. כלומר, האם אומן מומחה פטור בכל עניין או רק אם עבד בחינם, אך בשכר גם נכו ואיסור חייבים.
א. הרמב"ם בהלכות שכירות פ"י ה"ה פסק: 'המוליך חטין לטחון ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן נתן הקמח לנחתום ועשאו פת נפולין בהמה לטבח ונבלה, חייבין לשלם דמיהן מפני שהן נושאי שכר, לפיכך אם היה טבח מומחה ושחט בחנם פטור מלשלם, ואינו מומחה אף על פי שהוא בחנם חייב לשלם. וכן המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע אם בשכר ראהו חייב לשלם אף על פי שהוא בקי ואינו צריך להתלמד, ואם בחנם ראהו פטור והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד, ואם אינו בקי חייב לשלם אף על פי שהוא בחנ', והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראין שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים'.
מבואר ברמב"ם דבשכר בכל ענין חייב לשלם, ובחינם יש הבדל במומחיות העוסק וכי אומן כדנכו ואיסור פטור מלשלם, והדיוט חייב בתנאי שאמר לו שסומך עליו או שניכר שהוא סומך עליו. הרשב"א שם הקשה על דיעה זו, שהגמ' היתה צריכה לחלק גם בדין ניכו ואיסר בין בחינם לשכר: 'דא"כ דאפי' בדנכו ואיסר איכא לפלוגי הו"ל לברייתא קמייתא לאפלוגי באומן גופיה כדנכו ואיסר בין בשכר לחנם'.
הרמ"ה בשטמ"ק שם סבר כדעת הרמב"ם וכי שולחני כדנכו ואיסור פטור רק אם עשה בחינם אך בשכר הינו חייב, בניגוד לדין הטבח, שאף אם אינו אומן מומחה, מ"מ פטור בחינם. ובסברת הדבר באר את חיובו הנוסף של השולחני: 'אשתכח השתא דלא שנא טבח ולא שנא שלחני היכא דגרמו לאפסודי לבעל הבית אי עבדו בחנם אומן פטור היכא דלא צריך למגמר דכי קסמיך אנפשיה לאו פושע הוא והדיוט חייב דפושע הוא, דכיון דלא גמר לא איבעי ליה למסמך אנפשיה ושמע מינה חייב בפשיעה. ואומן דצריך למגמר גבי שלחני חייב וגבי טבח פטור ומאי שנא. אמרי גבי שלחני כיון דמחסר היכרא פושע הוא דלא איבעי ליה למסמך אנפשיה, כיון דלא גמיר כל צרכו. אי נמי מעיין טפי אפשר דטעי ואמטו, להכי חייב. ואלו גבי טבח, על כרחך כדגמיר כולהו הלכות שחיטה עסקינן, ולא מחסר אלא זריזות ידא, הילכך אף על גב דלית ביה זריזותא יתירתא לאו פושע הוא, דהא בדידיה קאי לעיוני ומשחט וסבר מעיינא שפיר ושחיטנא. והני מילי בחנם אבל בשכר אפילו אומן שבאומנים נמי חייב, דנהי דפושע לא הוי אנוס נמי לא הוי דכיון דחזינן דטעי ואיכא דידע ליה לטעותיה איבעי ליה לעיוני טפי, אי נמי לאחוויי לחבריה דאמר ליה להכי יהבי לך אגרא לנטוריה נטירותא יתירתא. ע"כ'.
כלומר, שבדין טבח אומן אף שאינו מומחה ביותר, לא הוי פשיעה, שכן השחיטה נפסלה מחמת אי זריזות הידיים, ובזה אומן אינו פושע. משא"כ שולחני שיש לו אפשרות להראות לאחר – פשע וחייב. אולם במומחה כדנכו ואיסור, לא שייך לומר שהיה לו להראות לאחר, שאין מומחה יותר מדנכו ואיסור, ולהכי הוי אונס ופטור.
ב. הרשב"א שם מנגד סבר להיפך, וחילק בין טבח לשולחני לאידך גיסא. בדין שולחני פטור בכל ענין אם הוא מומחה גם אם אינו כדנכו ואיסר, אף אם ראה בשכר: 'ומשום הכי מסתברא לי דדנכו ואיסר דבקיאי טפי אפילו בשכר פטורים וכל השאר אפילו בחנם חייבין וברייתא מלתא פסיקתא תני'. ונימק האי דינא: 'והפרש יש בין אומן דשחיטה לאומן דראיית המטבעות, דאלו גבי שחיטה שהדבר תלוי באומנות הידים שייך שאפילו האומן הבקי כטבחא דצפורי יקלקל לעתים אא"כ ישגיח ויכוין מלאכתו היטב, ולפיכך לאו אנוס גמור חשבינן ליה. אבל בראיית המטבעות כל שהוא בקי הרבה כדנכו ואיסר, כיון שהדבר תלוי בראייה והבקיאות בצורת המטבע, לא שייך שיטעה בו הבקי כדנכו ואיסר, וכשטעה אונס גמור הוא ושומר שכר פטור מן האונסין והלכך אפי' דנכו ואיסור אפילו בשכר פטורין כנ"ל'.
נראה מדברי הרשב"א, שיש לחייב את האומן רק אם פשע, וככל שלא היתה פשיעה של האומן, אין לחייבו בחינם שכן נכנס לפעול ולעשות ברשות, לעומת דין הדיוט שטעה, שאמרינן שעצם פעולתו והתעסקותו בהיותו אדם מהשורה ולא אומן, הוי בגדר פשיעה וחייב אף שעשה בחינם. אך אם עשה בשכר – אף לאומן אין פטור אא"כ היה אנוס. לכן, השוחט בהמה בדר"כ שוחט כראוי ומרוכז במלאכתו ללא פגם, ואם שחט שלא כראוי, מסתבר לן שלא עשה מלאכתו כראוי ולא נחשב כאנוס, כיון שכל מלאכת השחיטה הינה תוצאה של פעולת הידיים. אך בדין השולחני סבר הרשב"א שאם טעה, הרי הטעות בשיקול הדעת ובתובנות שהגיע אליהם הינם בשל מראה עיניו, וכי העובדה שלא הבחין במטבע מזויפת מוגדר כאנוס, דטעות בראיה או בשיקול הדעת הוי אונס, דמן הסתם מי שהוא מומחה וטועה בשיקול הדעת ובהבנה, כנראה שהיה אנוס ומחשבתו אנסתו. ולכן יהא שולחני מומחה פטור אף בשכר, אף שאינו כדנכו ואיסר.
לדינא, פסקו הטור והשו"ע בסי' שו סעי' ו, כדעת הרמב"ם ודעימיה, ששולחני כדנכו ואיסור, אינם פטורים אלא כשעשו בחינם, אולם בשכר חייבים כדין טבח.
למעשה, נחלקו הפוסקים בחיוב אומן מומחה.
היש"ש ב"ק פ"ט סי' כד הקשה את שהקשה הרשב"א מדוע הגמ' לא חילקה בשולחני בין חינם לשכר, והסיק שמסוגית הגמ' עולה דהפטור תלוי בחשיבות האומן, דאם הוא שולחני כדנכו ואיסור, יש לפטרו אפי' בשכר, ובשולחני פשוט שאינו חשוב כמותם, יש לחייבו אפי' בחינם, ובדנכו ואיסור שטעו בדבר שאינו שכיח כלל כגון במטבע חדשה, הו"ל כאונס ולכן אפי' בשכר פטור. וסבר שגם מדברי התוס' בסוגיא ד"ה 'ותניא' יש ללמוד שאף בשכר כדנכו ואיסור פטורים: 'ולא שייך הכא לשנויי כאן בחנם כאן בשכר. לפי שבהכרת המטבע צריך בקיאות גדול. ולית ליה למיחזי אם אין בקי כדנכו'. ונקט שהכל תלוי במידת מומחיותו של האומן.
המהריב"ל ח"ג סי' ל כתב דאין להוציא מספק מאומן בקי כדנכו ואיסור אף שעשה בשכר: 'כיון דאיכא מרבוותא דסבירא להו דהבקי הגדול אפילו בשכר פטור, דמספקא לא הוה מפיקינן ממונא מיניה, אבל אין ספק שזה האיש אינו כעין דנכו ואסור דהוו בקיאים גדולים, וכיון דכן אפי' דהוה בחנם הוא חייב'.
אומנם הש"ך בסי' שו ס"ק יא הסיק כדעת רוב הפוסקים ודחה את ראית הרשב"א והיש"ש, ולעולם בשכר יהא חייב אפי' הוא אומן מומחה שאין למעלה הימנו מומחה, ורק בחינם פטור.
ויש לדון אם יוכל המוחזק לומר קים לי כדעת הרשב"א והיש"ש, מאחר שהמחבר והרמ"א פסקו בפשטות דבשכר חייב, שכן כבר כתב החוות יאיר בתשו' סי' קסה: 'וכן מה דסתם לן הב"י בשו"ע דזכה שנקבע הלכה כמותו, ולא חלקו עליו הבאים אחריו, אין לומר קים לי כלל נגד הכרעתו... לכן אם פסק להוציא ממון, הו"ל כטועה בדבר משנה ואפילו כבר יצא הממון חוזר'. וכן מבואר להדיא בדברי הנתיבות כללי תפיסה כלל ב דכל מקום שנשאר בתיקו בש"ס ומבואר בשו"ע שאם תפס אין מוציאים מידו והרמ"א לא הגיה עליו, יש להורות דמהני תפיסה.
הש"ך בתקפו כהן בסי' עד נימק את מנהגינו שלא לנהוג למעשה בניגוד לפסק מרן והרמ"א: 'וכבר נהגינן שלא להיות נגד מהרמ"א במקום שאין ראיה ברורה לסתור דבריו, וכמ"ש בתשו' משאת בנימין ושארי הגאון החסיד הגדול השל"ה שנהיגין כמהרמ"א בכל דוכתא כי כך קבלנו על עצמינו'. ובתומים תקפו כהן סי' קכג קכד מובא שהטעם לכך שלא ניתן להגיד קים לי כנגד מחברי השו"ע, שכל דברי השו"ע הם מיד ה', וזה לשונו: 'ולדעתי אין ספק כי הכל בכתב מיד ה' השכיל על ידם, כי קושיות רבות שהקשו עליהם אחרונים ותירצו בדרך חריף ועמוק, וכמו כן כללו במתק וקוצר לשונם דינים הרבה, ולאין ספק שלא כוונו להכל כי איך היה אפשר לרב המלאכה מלאכת שמים שהיה עליהם, ומי הוא הגבר שיעשה חיבור על כל התורה לקוח מכל דברי הראשונים ואחרונים ולא יכבד עליהם מלאכה מלאכת שמים, רק רוח ה' נוססה בקרבם להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב, וחפץ ה' בידם הצליח. ולכן ח"ו לומר קים ליה נגד הכרעת המחבר ורמ"א'. בקונטרס הספקות כלל ו חולק על כך וכתב שאין לחלוק על פסקי השו"ע והרמ"א רק משום שקיבלנו על עצמינו כך, ולא משום התנוצצות עליונה: 'וכן שמעתי שאין לומר קים לי נגד הכרעת רמ"א, וכל זה לדעתי מטעם קבלה נהגו ביה לפי שאנחנו נגררין אחר הכרעת רמ"א'. וראה עוד בשו"ת יביע ח"ז, חו"מ סי' ב, ד ובריש חלק ט ובשו"ת מנחת יצחק ח"ו סי' קע.
חיוב המייעץ תלוי במידת התלות בו
הרמ"א בסי' קכט סעי' ב כתב עפ"י תשובת מהר"י וייל בסי' פ: 'ואפילו לא נתערב (גורם שלישי) בהדיא, רק שאומר למלוה להלוות ללוה, כי בטוח הוא, ועשאו על פיו והיה שקר, חייב לשלם לו דהוי כאילו נתערב לו'. הסיבה לחיוב המובא ברמ"א אינה מטעם ערבות, אלא מדין 'גרמי', כפי שדייק הנתיה"מ שם סק"ב. והנפק"מ לכך הוא שדין 'גרמי' לחלק מהדעות הוא קנס מדרבנן ואם כן לא ניתן לחייב את יורשי היועץ לאחר מותו. ועוד, שערב מתחייב בכל מקרה שהלווה לא משלם, ואילו בגרמי פטור בשוגג לפי הדעה שהוא קנס, וגם לדעה שהוא חיוב דאורייתא – פטור באונס במקרים שבהם אינו מזיק בידיים אלא בפיו, כמבואר בש"ך בסי' שפו סק"ו.
אם יש לומר לפקיד מפורשות שעל סמך דבריו רוכש המכונה
יש לדון אם מחוייב להודיע וליידע את האומן שמבצע הליך על פיו.
נפסק בשו"ע בסי' שו סעי' ו עפ"י הגמ' בב"ק בדף צט:: 'המראה דינר לשולחני ואמר לו יפה הוא ונמצא רע. אם בשכר ראהו חייב לשלם... ואם בחינם ראהו פטור, והוא שיהיה בקי שאינו צריך להתלמד, ואם אינו בקי חייב לשלם אף על פי שהוא בחינם. והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך, או שהיו הדברים מראים שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים. הגה ויש אומרים דאפילו סתמא נמי חייב, ומכל מקום הסברא הראשונה נראה עיקר'. הרי שנחלקו במידת הצורך לבטא ולחדד למייעץ שלחוות דעתו יש משקל מכריע, וכי על סמך דבריו מבקשים לבצע פעילויות ממונויות.
הרמב"ם בהל' שכירות פ"י ה"ה הצריך שבעל הדינר יאמר במפורש שסומך על השולחני: 'והוא שיאמר לשולחני עליך אני סומך או שהיו הדברים מראין שהוא סומך על ראייתו ולא יראה לאחרים'.
אך הרי"ף בב"ק בדף לה: כתב: 'שמעינן מינה דהדיוט לא מיחייב לשלומי עד דמודע ליה דעליה קא סמיך, דאי לא מודע ליה מצי א"ל לא ידענא דעלי קא סמכת ואי מוכחא דעליה קא סמיך לא צריך לאודועיה', דהיינו יכול ההדיוט לחמוק מהחיוב באומרו שלא היה מודע שדבריו יהיו מורה דרך למעשה בפועל, שכן אינו מומחה, אך אומן לא יכול להמלט בטענה זו. ולעולם מחוייב על עימתו ודברו. כן הוא במהר"מ מרוטנבורג סי' קמה: 'דמראה דינר לשולחני חייב, אע"ג דלא א"ל עלך קא סמיכנא, כן פסק רב אלפס'. כן מבואר בדברי בבעל המאור שם בדף לה: מדפי הרי"ף: 'ודאמר הרי"ף ז"ל דהדיוט לא מחייב לשלומי עד שמודיע ליה דעליה סמיך, נ"ל דהני מילי בשאין השולחני רואה המקח וממכר, אבל בעומד ורואהו, אין צריך להודיע כמו שאין צריך להודיע בדן את הדין וזיכה את החייב'. כיון שברור שבפנייתו למומחה מתכוון לפעול על פיו. וכן באר הרמב"ן במלחמות שם: 'אמר הכותב מצאתי בהלכות ספרדים מדוקדקים, ואי מוכחא מילתא דעליה סמיך, לא צריך לאודועי, ע"כ. והיינו בעומד ורואהו ואין אנו צריכים לתוספת'.
מנגד, התוס' בב"ק בדף ק. בד"ה 'אחוי' סבר שלעולם אינו מחוייב להתריע בפני השולחני, אף שאינו מומחה: 'אפילו לא אמר הוה מחייב כמו ר' חייא דאע"ג דלא אמרה ליה הוה מחייב', וכן הוא דעת הרא"ש. וכן פסק המהרש"ל כפי שהביא הש"ך שם סקי"ב, הרי שבסתמא אנו מניחים שבעל הדינר סמך על השולחני.
השו"ע בסי' שו סעי' ו הכריע כשיטת הרמב"ם והרמ"א ציין לשיטת התוס' והרא"ש, אך סיים: 'הסברא הראשונה נראה עיקר'. ואזי בכדי לחייב את המיעץ, יש להתרות בו בפירוש בעת קבלת השירות, כי סומכים על חוות דעתו באופן מעשי. אולם גם בדעת השו"ע נחלקו השיטות, אימתי צריך להורות וליידע את המייעץ באופן ברור.
הש"ך בסי' שו סקי"ב בשם מהר"ם בר' ברוך כותב שדווקא בהדיוט הצריך הרי"ף שיאמר הפונה שהוא מסתמך עליו, אך כאשר הוא פונה למומחה, יש לחייב את המומחה גם בלי אמירה זו, כיוון שהפונה למומחה מתכוון להסתמך עליו. אולם הש"ך תמה על חלוקה זו, בטענה שלא מצאנו שיש לחייב מומחה יותר מהדיוט.
לעומתו, הנתיבות המשפט שם ביאורים סקי"א פסק לחייב אומן שעשה בשכר: 'ונראה דדין זה הוא רק ברואה בחנם, אבל בשכר ודאי חייב אפילו בלא אמר לו, וזה פשוט'. וכן הוסיף שם בסקי"ב והעיר שדברי מהר"ם בר' ברוך מסתברים: 'ולפענ"ד נ"ל לישב, דבשלמא בהדיוט כל שלא אמר לו חזי דעלך קא סמיכנא מוכח דלאו עליה קא סמיך דמהיכא תיתי היה לו לסמוך על ההדיוט, משא"כ באומן אף דלא אמר לו חזי דעלך קא סמיכנא ידוע הוא דמסתמא בודאי סמוך עליו כיון שהוא אומן, ועל מי יסמוך אם לא עליו'. וכן הביא הפתחי תשובה סק"ג את תשובת החוות יאיר בסי' סד, שחלק על דעת הש"ך, וז"ל: 'ומש"כ הש"ך לדחות הוכחת הרא"ש, ממש"כ בהגהות אשרי ובמרדכי, דמיירי במוכרח לקבלו אם זה האומן אומר שטוב הוא... וקרי לה הש"ך ראיה נכונה. נ"ל דאינו ראיה, דהרי שם נתן היועץ טעם טוב למה יעצו והוא לטובת עצמו, ושם לא מיירי בטעות רק שבמרד ובמעל עשה זה שיעצו. ונ"ל אם המטבע שהראה זה שאמר טובה היא, ניכרת לכל מביני המטבעות שרע היא, ודאי חייב לשלם דמזיד הוא, כי לא שת ליבו אליה כלל ואין בזה שום תנאי, וכל שהוא יותר מומחה כ"ש שחייב'. וכן יש להורות.
בנידון דידן הפקיד שהוא הכתובת לבירור ולמענה לנושאים אלו ליווה והנחה את הזוג, והדריך אותם לגבי זכויותיהם לגבי סל ההיריון, ולכן מידת ההנחה הוודאית שהיה מודע שיסמוך עליו הינה גבוהה, למרות שגם שלח להם לינק, ולכן דינו כאומר עליך קא סמיכנא, וחייב.

חיוב שולחני – מדין מזיק או שומר
הרמב"ן בב"מ בדף פב: הביא את דברי התוס' בב"ק בדף כז: בד"ה 'ושמואל' שמהם עולה שטבח שקלקל יש לו דין של 'מזיק', שכן דנו שם בגדרו אם הוי אונס קרוב לגניבה או אבידה, ברם הרמב"ן חלק ע"כ ומאן להכיר בו כ'מזיק': 'ועוד הביאו, טבח אומן שקלקל דפטור בחנם, ואמאי אדם מזיק הוא, וכי נמי סבירא לן אנוס הוא ליחייב, וזה ודאי קשה עליהם, דכיון דמיחייב בשכר, אלמא כעין גנבה ואבדה הוא ולאו אונס גדול ולאו אונס קטן הוא ופטרוהו בחנם. אלא שאין באומן הטועה במלאכתו משום מזיק'. ולדבריו, יש לחייב את האומן מדיני ה'שומרים'.
יסוד דברי הרמב"ן שחיוב אומן שנגרם נזק במסגרת אומנותו, אינה בגדר אדם המזיק אלא שומר. ולכן אין עליו החיוב הקיים על אדם המזיק, שהוא מועד לעולם וחייב אף באונסין.
בחזון יחזקאל בב"ק פ"י מ"ד הגר"י אברמסקי זצ"ל באר עפי"ז את דברי הראב"ד בהל' אישות כא, ט דאשה ששברה כלים בבית בעלה, פטורה מדין שאלה בבעלים, דכוונתו שאין לה דין של 'מזיק' אלא של 'שומר'. ואפשר דאף הרמב"ם מודה לזה שדינה כ'שומר' ולא כ'מזיק', אלא ס"ל שאין כאן דין שמירה בבעלים (ועיין בחזו"א ב"ק יא, סוף כא מש"כ בבאור מחלוקת הרמב"ם והראב"ד).
אולם הקשה על סברת הרמב"ן מדין השולחני, דשולחני לא נעשה שומר על המטבע, וכל חיובו הוא מדינא דגרמי, וא"כ קשה מה לי פעל ועבד בחינם ומה לי בשכר. ויישב החזון יחזקאל, שלשולחני יש מיומנות ויכולת להכיר ולעמוד על טיבה של המטבע, ואינו חייב בגרמי אלא בשכר, דבשכר ודאי סמך עליו שיורה לו כדת וכדין, ולא יהיה מקום לטעות. אך אם השולחני הינו בחינם, אזי לא סמך עליו שיתן תשובה מעליא. לעומת אדם שאינו בקי ואין לו סמכות להורות בעניני מטבעות, שאף בחינם לא היה לו להורות ודינו כמזיק שבכלל חיווה דעתו.
ומבואר מדבריו, דשולחני וכל אומן שאינו מזיק לחפץ הממשי שעליו הוא עושה אומנותו, חיובם מדין מזיק. משא"כ חייט או טבח, שפעולתם על החפץ עצמו, אם ניזוק החומר שעליו עושים הפעולה, חיובם מדין שומר ולא מדין מזיק. אומנם אומרים שהג"ר זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל הסביר שודאי חיובם מדין מזיק, אלא שישנו תנאי שהפועל אינו מוכן לעבוד אא"כ יפטרו אותו במקרה שיזיק באונס. התנאים הם ע"פ גדרי שומר אך לא מדין שומר.
הרא"ש בב"ק פ"ט סבר שחיובו של השולחני הוא מדין גרמי כיוון שההיזק בא בשעת מעשה, שמיד כשאמר לו שהדינר טוב מזיקו כי ברגע שאמר על המטבע שהוא טוב נגרם נזק על ידי דיבורו, מה שאין כן במקרה שיכול המייעץ לומר שלא היה לך לסמוך על דברי ולשאול גם אדם אחר.
והנה בהג"א בב"ק שם ושלט"ג שם כתבו שהוא הדין גם למי שמראה דינר סחורה או משכון, אמנם היש"ש שם סי' כד והש"ך בסי' שו סקי"ב קבעו שבאופן כזה אין המציע חייב, כי אין לו לקנות ולקחת המשכון בעל כורחו.
הקצוה"ח בסי' שו ס"ק יא הביא את המרדכי ב"ק סי' קטז המחלק בין נמחק צורתו לנחסר משקלו, דמראה דינר לשולחני אינו חייב אלא כששנחסר משקלה מחמת רעתה, והשולחני אומר שהמטבע טובה, משא"כ אם נמחקה צורתו והוא אומר שהוא טוב פטור, דלא גרע משף מטבע של חבירו בידים שהוא פטור. וקצוה"ח כתב דמהשמטת הפוסקים את דברי המרדכי, נראה שלא סוברים לחלק כדבריו, ואפי' בנמחק צורתו חייב. עוד הוסיף קצוה"ח, דבשף מטבע של חבירו, כיון שאינו עושה ההיזק בגוף המטבע אלא במחיקת הצורה ויכול עדיין להוסיף עליו צורה, אף שצריך הוצאה לכך, הו"ל כמו ריפוי דפטור בנזקי ממונו. משא"כ בחייב ממון לחבירו בעבור חוב או נזק, ופורע לו במטבע שנמחק צורתה, ודאי אינו יכול לסלקו אלא במטבע היוצא: 'וא"כ ה"ה בזה שלא נעשה ההיזק בזה המטבע שלוקח על פי זה שאומר לו ללוקחו, אלא ההיזק היה שהיה נושה בחבירו מטבע טובה, ופטרו על פי זה שאומר לו ליקח מטבע זה ופטר את חבירו מחובו או שחבירו הלך למדינת הים, וא"כ נעשה לו היזק במטבע שהיה לו אצל חבירו, מעתה נתחייב לו זה שייעצו ליקח מטבע זה לשלם המטבע שהיה לו אצל חבירו, וכיון דכבר נתחייב לו אינו יכול לפטור עצמו במטבע שנמחק צורתו, וצ"ע'. הרי לן, שהשולחני עשה היזק לחוב ולא למטבע. ומזה מוכח דחיוב החנוני הוא מדין מזיק ולא שומר.
לפי"ז בנדון שלנו, הפקיד חייב לכאורה מדינא דגרמי כיון שפעל בשכר, שכן סמך עליו שיורה לו כדת וכדין.
אלא שיש לחלק, שכן השולחני הותיר את הלקוח כשבידו מטבע פסול ופגום, משא"כ הכא, שהזוג נותר עם מכונה איכותית בידו. אומנם, הוא לא התכוון לרכוש בעלות כה גבוהה מכונה מעין זו, אך נוצר מצב שמחמת הייעוץ המוטעה יש בידם מוצר טוב המשרת אותם. האם יש בכך נזק? ניתן להגדיר זאת כגרמי? יותר מסתבר לומר, שיש בעיצה מעין זו יצירת מצג שוא שגרם להוצאת ממון מיותר בשגגה, אך לא גרם לקבל מוצר פגום ולא נצרך, ואין כאן היבט של נזק. אדרבה, בידי התובע ישנה מכונה אכותית, שנהנה ממנה, הגם שהיה מוותר על המוצר מלכתחילה.
אף לו היינו רוצים לראות בכך כנזק, אזי הוא נעשה בשגגה למגינת ליבו של הפקיד ולא במזיד, והדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם הינו חייב לשלם, והש"ך בשפו סק"א כבר האריך בדין זה של דינא דגרמי, שאין גרמי חייב אלא משום קנס, ובשוגג לא קנסו. ולא יוכלו להוציא מידי הפקיד ממון משום האי דינא.
שליח הקופה שטעה
במקרה שלפנינו ר' נציג הקופה הטעה את הקונים בכך שהבטיח כי יקבלו החזר על ההוצאות שיוציאו ברכישת המשאבה. למעשה לא היתה שום התחייבות מצד הקופה לתשלום שכן פג תוקף של המבצע. יש לעיין אם ישנו חיוב של הנציג לשלם את מה שהבטיח לזוג בשם הקופה.
מבואר במשנה בב"מ בדף עו. כך: 'השוכר את האומנין והטעו זה את זה, אין להם זה על זה אלא תרעומת'. ובגמ' שם: 'חזרו זה בזה לא קתני, אלא הטעו זה את זה דאטעו פועלים אהדדי. היכי דמי... אי דאמר ליה בעל הבית בתלתא, ואזיל איהו אמר להו בארבעה. היכי דמי. אי דאמר להו שכרכם עלי - נתיב להו מדידיה. דתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו, והראהו בשל חבירו - נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנהו. לא צריכא, דאמר להו שכרכם על בעל הבית'.
העולה מדברי הגמ' שבמקרה בו בעל הבית ביקש לשכור פועלים בג' דינרים, והלך השליח ואמר לפועלים שיקבלו ד'. אם אמר שליחו של בעל הבית ''שכרכם עלי' אז מתחייב לשלם להם מכספו, כפי שאמר להם. וההתחיבות שלו בשם בעל הבית אינה מחיבת את בעל הבית, אע"פ ששכרם בשליחותו, הואיל ולא נתרצה בעל הבית לשלם ד'. אך במקרה בו אמר להם 'שכרכם על בעל הבית' אין להם עליו אלא תרעומת. והפועלים מקבלים מבעל הבית רק את השכר שהוא אמר לשליח שישלם.
ומקשה הגמ', הרי אפשר לבדוק את עבודתם של הפועלים, אם שוה ד' צריך לשלם להם ד', ואם שוה ג ישלם ג'. ומה המקום לתרעומת של הפועלים? מתרצת הגמ': 'לא צריכא, דאיכא דמגר בארבעה ואיכא דמתגר בתלתא. דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בארבעה - טרחינן ומתגרינן בארבעה. איבעית אימא, הכא בבעל הבית עסקינן, דאמרו ליה אי לאו דאמרת לן בארבעה - הוה זילא בן מילתא לאתגורי. איבעית אימא, לעולם בפועלים עסקינן, דאמרי ליה כיון דאמרת לן בארבעה - טרחינן ועבדינן לך עבידתא שפירתא. - ולחזי עבידתייהו, בריפקא. ריפקא נמי מידע ידע. דמלי מיא, ולא ידיע'.
מבואר בגמ' שהתרעומת של הפועלים נובעת משלוש טענות אפשריות:
א. הפועלים טוענים שהיו יכולים להשכר בד' למרות שעבודתם שוה ג'. כיון שיש אנשים שישלמו ד' עבור עבודה כזו, השליח ששכרם גרם להם להפסד, שהרי יכלו למצוא מי שישלם להם את השכר הגבוה.
ב. הפועלים טוענים שאינם רוצים לזלזל בעצמם להישכר בג'. ואע"פ שמנהג העולם לקבל תשלום של ג' על כך, להם הדבר חשוב כנזק, הואיל ואינם מתרצים להישכר אלא בד'.
ג. הפועלים טוענים שעשו עבודה יותר טובה, והיא באמת שוה ד' כפי שהתחייבו להם. ואעפ"י כן, אין להם אלא תרעומת ולא מתחייב בעל הבית לשלם יותר, לפי שאי אפשר לברר את טענתם.
מהעמדה השניה של הגמ' עולה שהתרעומת היא לפי מנהגו של הפועל, שאם שכר פועל שהוא 'בעל הבית' בעצמו, ויש לו שדות אין רגילותו להישכר בג' דינרים, לכן יש לו תרעומת על מי שנתחייב לו ד'. אך אין לפועל תביעת ממון, אלא רק תרעומת משום שבפועל עבודתו שוה רק ג' דינרים, ורק נזדלזל בכך שמשלמים לו ג'.
ומהעמדה השלישית של הגמ' מתחדש, שטוענים הפועלים שעבדו קשה יותר משום שהבטיחו להם שכר של ד' דינרים, ובזה ההפסד אינו נובע מהקפדת הפועלים, אלא מכך שבאמת עבודתם שוה יותר. ובכל זאת לא צריך השליח ששכרם לפצות אותם, משום שאמר 'שכרכם על בעל הבית'.

פסיקת ההלכה מתי ישנה תרעומת
בבאור הדין שבו יש תרעומת, הביא המאירי את המקרה שבו טוענים הפועלים שעשו עבודה יתרה בעבור התשלום, ואי אפשר לברר טענתם, או את המקרה שהפועלים לא היו מזלזלים בעצמם להישכר בזול. אך משמיט את דין התרעומת בטענה שהיה מוצא להישכר ביוקר. ונראה מדבריו שהעמדות בגמ' חלוקות, ולא בכולם פוסקים שיש תרעומת.
אך תלמיד הרשב"א מביא להלכה את שלושת העמדות שבגמ', ופוסק שבכולם ישנה לפועלים תרעומת על השליח.
ברם הרמב"ם בהל' שכירות פ"ט ה"ג פוסק רק את העמדת הגמ' שעשו מלאכה ואי אפשר לברר את טיבה, ואיננו מביא את העמדה השנייה שבגמ' שמדובר בבעל הבית שאינו נשכר אלא בארבעה. וא"כ נראה בשיטתו שאין אפשרות תרעומת בכך שהפועל טוען שהוא שונה ממנהג העולם, ורצונו להישכר רק עבור תשלום גבוה יותר. וכן מבואר ברא"ש שהשמיט את טענת התרעומת במקרה בו הפועל הוא בעל הבית.
הטור בריש סי' שלב כתב: 'ואם אמר לו בעל הבית בשלשה והוא שכרם בארבעה אם אמר להם שכרכם עלי, נותן להם ד' וחוזר ונוטל מבעל הבית... ואם אמר להם שכרכם על בעל הבית נותן להם כפי מה שנשכרים הפועלים בעיר, אם ד' ד' ואם ג' ג'. ואפילו שהפועלים בעלי בתים שיש להם מלאכה בעצמן ואין יכולין לומר לא היינו נשכרים אלא על דעת ליקח ד', אלא אין להם אלא ג'. ואפילו יש שנשכרים בג' ויש שנשכרים בד', אין להם אין להם ג' ותרעומתם על השליח. בד"א כשאין מלאכתם שוה ד', אבל אם הוא שוה ד' נותן להם ד', אפי' שהפועלים נשכרים בג' והוא שיכול לברר שמלאכתן שוה ד'. אבל אם א"א לעמוד על המלאכה כמה היא שוה, אין להם אלא ג' ותרעומתם על השליח'. הרי לן שהביא את שלושת העמדות של הגמ'.
אך אפשר לדייק בדבריו שאחר ההעמדה שהפועלים הם 'בעלי בתים' וטוענים שלא היו נשכרים בפחות מד', לא הזכיר תרעומת. ורק אחר שהזכיר שאם ישנם גם פועלים שנשכרים בד', אז כתב שיש להם תרעומת. ומדויק מדבריו שבטענה שהפועלים הם בעלי בתים לבד, אין אפילו תרעומת.
ובשו"ע בסי' שלב סעי' א פסק הדין להלכה, שאם אמר שכרכם על בעל הבית אין השליח מתחייב לשלם לפועלים ארבעה כפי שאמר, אלא לפי מנהג המדינה. ובמקום שנשכרים גם בארבעה יש להם עליו תרעומת. ומדויק בדבריו כדיוק הנ"ל שבדברי הרמב"ם והטור שבמקרה בו הפועל 'בעל הבית' וטוען שהוא לא היה נשכר בפחות מארבעה, אין לו אפילו תרעומת.
בהסבר השמטת העמדה זו, נראה בדעת הרמב"ם הטור והשו"ע שגדר תרעומת הוא רק כאשר טענתם של הפועלים היא טענה מקובלת לפי מנהג העולם. אך טענה שהיא נכונה רק כלפי ה'פועלים' אין בה תרעומת, שכן יכול השליח לטעון שחשב שהפועלים נשכרים כמנהג העולם, ואינם מקפידים להישכר ביותר.
אך שבתי וראיתי שבערוך השלחן בסי' שלב סעי' ב פסק במפורש שגם במקום שאין פועלים שנשכרים בד' יש לפועלים תרעומת אם הם בעלי בתים וטוענים שלא היו נשכרים בג'. ומבואר שפסק את שלושת העמדות הגמ' ובכולם יש דין תרעומת: 'אבל אם יש שנשכרים בג' ויש בד', אינו נותן להם אלא ג'. דכיון דהשליחות בטלה דינם כעושים מעצמם ויד המקבל על התחתונה. ואפי' הפועל היה איש חשוב שלא היה נשכר בג', מ"מ אינו יכול להוציא מהבעה"ב יותר רק שיש להם תרעומות על השליח ששיקר בם ואלו הגיד להם האמת היו מחפשים מקום אחר שהיו נותנים להם ד''.
במקרה שלפנינו שבו טוענים בני הזוג שלא היו קונים משאבה זו אם לא היו מקבלים את הזיכוי מהקופה (וכך נראה שמנהג אנשים שאינם עשירים שלא מוצאים סכום כזה על משאבת חלב) צריך לבדוק את המחיר של המכונה הנהוג. אם המחיר ששילמו הוא גבוה יותר מהמחיר המקובל עבור מכונה כזו, אז נראה שחשוב כמקום שבו יש נשכרים בארבעה ובזה באמת יש להם תרעומת על הפקיד. שכן לולא הבטחתו היו משיגים את אותה מכונה במחיר זול יותר.
אך אם המחיר ששילמו הוא מחיר הוגן המקובל בשוק, נראה על פי שמדויק בדברי הטור ומסתימת הרמב"ם והשו"ע אפשר לטעון שבזה שאין להם אפילו תרעומת על הנציג שכן שילמו מחיר הוגן, וקבלו עבור כספם את התמורה הנהוגה במדינה. וטענתם שהם לא היו קונים ללולא הזיכוי היא כטענת בעל הבית שלא היה נשכר בפחות, שלא נזכרה במפורש בשו"ע להלכה.
אומנם, במאירי ובתלמיד הרשב"א מבואר שפסקו להלכה את דין התרעומת בפועל שהוא 'בעל הבית' – ואם כן ישנה להם זכות התרעומת שכן טוענים שהם על פי מנהגם לא היו מוציאים את הסכום המלא עבור המשאבה. וכן פסק בערוך השלחן הנ"ל.

שכרכם עלי או על הקופה?
יש לעיין עוד אם אמירת הפקיד היא כאמירת 'שכרכם על בעל הבית' כנ"ל, או שהתחיבותו בשם הקופה תחשב כאמירת 'שכרכם עלי', הואיל והוא חלק מעובדי הקופה?
המאירי ב"מ שם מבאר שנחלקו הראשונים אם לא אמר השליח במפורש שכרכם עלי, האם מתחייב לשלם או לא. וכתב: 'ויראה שאף בסתם הדין כן, ולא נאמר שכרכם עלי אלא למעט כשאמר שכרכם על בעל הבית, שכל שימכרם בסתם ודאי הרי הוא כאומר שכרכם עלי. ויש אומרים שכל שבסתם הולכין למנהג המדינה, וכן יראה מלשון גדולי הפוסקים'. נראה מתחילת דבריו, שיש לחייב את השליח כל עוד לא אמר במפורש שכרכם על בעל הבית. אך המאירי הסיק מדיוק לשון הרמב"ם שחיוב השליח הוא רק באמירה מפורשת 'שכרכם עלי', אך בסתם אינו מתחייב, ודינו כדין האומר שכרכם על בעל הבית. וכלשון הרמב"ם הובא בשו"ע.
גם הריטב"א ב"מ שם כתב: 'דאמר להו שכרכם על בעל הבית. פי' שהודיעם שהוא שליח'. מתחדש מדבריו שאין חובה שיגיד השליח 'שכרכם על בעל הבית' אלא די בכך שידעו שהוא שליח להחשיבו כאמר 'שכרכם על בעל הבית', אלא אם כן יפרש 'שכרכם עלי'. וא"כ גם לשיטתו, במקרה שאנו דנים בו שודאי שידעו שהנציג מדבר כשליח הקופה, יש לדון דבריו כאומר 'שכרכם על בעל הבית'.
אך הריא"ז ב"מ פסקים א א כותב שרק אם אמר מפורש 'שכרכם על בעל הבית' נפטר השליח, אך אם שכר בסתם, דינו כדין האומר 'שכרם עלי'. וכך סובר המאירי בדעה הראשונה שהביא. וא"כ אם לא פירש הנציג שאינו מתחייב, היה נראה שדינו כאומר 'שכרכם עלי'.
בדעת השו"ע היה אפשר לבאר מכך שהביא את לשון הרמב"ם נראה שיטתו להלכה כהבנת המאירי בדברי הרמב"ם, שרק אם אמר במפורש 'שכרכם עלי' אז חל עליו החיוב.
אך מצינו בדברי הרא"ש ב"מ פ"ט ס' מג שפסק ששליח ששכר פועלים סתם ולא אמר 'שכרכם על בעל הבית' מחויב בתשלום שכרם, ועובר על בל תלין, אם לא שילם בזמן. ומבואר, שכל שלא אמר כלום, חשוב כאומר 'שכרכם עלי'. וכן כתב הטור בסי' שלט.
גם המגיד משנה ביאר, שבסתם חשוב כאומר 'שכרכם עלי'. וכך נראה גם דעת הרמב"ם בהל' שכירות פי"א ה"ד וכך הביא בב"י שלט אות ז בבאור דברי הרמב"ם. וכך נפסק בשו"ע בסי' שלט סעי' ז: 'האומר לשלוחו, צא ושכור לי פועלים, ושכרם ואמר להם שכרכם על בע"ה, אין שום א' מהם עובר על בל תלין, ומיהו בע"ה עובר משום אל תאמר לרעך לך ושוב (משלי ג, כח). אם אינו טרוד ומכוין לדחותם. ואם לא אמר שכרכם על בע"ה, אפילו לא אמר להם שכרכם עלי, אלא שכרם סתם, הוא חייב בשכרם. לפיכך הוא עובר משום בל תלין'. וא"כ מבואר שבסתם חשוב כאומר 'שכרכם עלי'.
אך בטור שם הוסיף שאם הפועלים יודעים שאין המלאכה של השליח, והוא שוכר אותם לעבודתו של אחר, בזה וודאי שבסתם כוונתו ששכרם על בעל הבית. וכך הרמ"א מוסיף על דברי השו"ע שם: 'מיהו אם הפועלים יודעים שאין המלאכה שלו, אין השליח עובר בסתם (טור ס"ז בשם הרא"ש שהיה האומר כן לדעת הרמ"ה)'. ומבואר מדבריו, שאם ידוע שאין המלאכה שלו אז אינו חשוב כאומר 'שכרכם עלי' בסתם, אלא רק אם יפרש יחייב את עצמו.
וכן מבואר בש"ך סי' שלב סק"ד גם לענין תרעומת שבשכרם בסתם הוי כאומר 'שכרכם עלי'. אך במקום שבו הפועלים יודעים שאין המלאכה של השליח ודאי לא הוי 'כשכרכם עלי'.
במקרה דידן, הרי הפקיד אמר במפורש שהקופה תשלם לתובעים את עלות המשאבה, אחר שכבר פג תוקף המבצע. ובנוסף ברור שידעו התובעים שהנציג הוא רק שליח של הקופה. וא"כ אף על פי שרק בעקבות כך קנו, אין להם עליו אלא תרעומת כמו בדין 'שכרכם על בעל הבית'.
בעל הבית אינו חייב לשלם את התחייבות השליח
הרי"ף בב"מ בדף מו. כתב: 'כללא דנקטינן מהא שמעתא... והיכא דא"ל בעה"ב בתלתא ואמר להו איהו בארבעה, אי אמר להו שכרכם עלי, שקלי פועלים מיניה דידיה ארבעה כדקא פסק להו, והדר איהו שקיל תלתא מבעל הבית, כדתניא השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעה"ב מה שההנה אותו. ואי אמר להו שכרכם על בעה"ב, חזינן היכי מיתגרי פועלים בההיא דוכתא, אי בד' יהיב להו בעה"ב ד', ואי בתלתא יהיב להו תלתא. דכיון דשני שליח בשליחותיה בטלה לה שליחותיה, והוו להו כמאן דעבדי ליה סתמא דדינא דשקלי כמנהג המדינה'. מבואר בדברי הרי"ף, שכאשר שינה השליח ממה שאמר לו משלחו, בטלה שליחותו ואינו שליח לזה. וא"כ אין לחייב את המשלח, הואיל ולא עשאו שליח לזה (אא"כ ישנו תנאי חוזי או ביטוחי המחייבם).
גם המאירי שם ביאר שבמקום שהטעה השליח את הפועלים בטלה שליחותו, וכן מובא ברא"ש ובראשונים נוספים.

הפקיד – שליח, או שותף
יש עוד לברר מהו מעמדו של הפקיד ביחס להתחייבות הקופה. שכן אם לנציג הקופה יש דין של שליח שידו כיד בעל הבית, היה אפשר לטעון שבכך שאמר להם שהקופה תשלם, חשיב כאומר 'שכרכם עלי'. ואפשר שכנציג החברה חשוב הוא כשותף, ומצינו בדיני השותפים בסי' קעו שאם התחייב אחד השותפים בשם השותפות, חל החיוב על כל השותפים.
בהלכה זו מבואר בש"ך סי' עז ס"ק יט שיש לחלק בין שליח לשותף, שכתב לענין כוחו של שותף למחול על ממון השותפות ז"ל: 'דהא בלאו הכי יש חילוק בין שליח לשותף, דהשליח שטעה קי"ל לקמן סימן קפ"ב סעיף ג' אפילו בכל שהוא המקח בטל, שיאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, ובשותפין לא שייך לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, כדלקמן סימן קע"ו, א"כ שפיר יש לחלק בינייהו, דבשלמא כשבא בהרשאה, אינו אלא שלוחו, ואמרינן לקמן סימן קכ"ג סעיף ה', הבא בהרשאה שמחל אינו כלום, שזה יאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אבל בשותפין שדרך הוא שכל אחד ואחד יש לו כח לעשות מה שירצה, הוה כאילו התנה עמו בין לתקן בין לעוות, דמועיל מחילתו'. ומדבריו עולה שאם נגדיר את הנציג כשותף בקופה, נחשב הוא כשליחה גם אם עיוות והתחיבותו יכולה לחייב את הקופה. ומאידך גיסא, במקום שלא נוכל לחייב את הקופה, אולי יוכל להחשב כאומר 'שכרכם עלי' שכן הוא שותף בהתחיבות.
בניגוד לדברי הש"ך, מצינו שהמחנה אפרים דיני הונאה אות יח הסתפק בדין שותף שנתאנה במקח והפסיד את השותפות. ונשאל האם יכול שותפו לטעון שהמכירה בטלה שכן לא שלחו לעוות. ואחר שמביא את דברי הש"ך הנ"ל שבשותף חשוב שליח גם במקום שעיוות כתב: 'ולדעתי עדיין צריך להבין כשהתנו השותפין להשתדל לקרב התועלת ולהרחיק הנזק אם עבר ונתאנה מהו. ועיין בנ"מ בשותף שמחל דאף חלקו אינו מחול שהרי הכל משועבד לחברו לזמן שקצבו ביניהם'. ומבואר שחולק על הש"ך, ואין בכח שותף להפסיד את כל השותפות.
כן כתב בתומים סי' עז ט על דברי הש"ך: 'ודבריו אינן מבוררים כל הצורך... אף גם נראה, אפילו בשותפין גמורים גם כן לא על זה נכרת ברית שותפות שיכול למחול בלי ידיעתו'. וכך פסק הנתיבות בסימן עז ובערוך השלחן בסי' עז סעי' ט דלא כדעת הש"ך. וא"כ ודאי שאי אפשר להוציא ממון ע"פ דעת הש"ך בזה. אומנם בכסף הקדשים כתב שהמנהג כהש"ך להלכה ולמעשה.
כן ראיתי שפסק הג"ר הרב לביא שליט"א בעטרת דבורה חו"מ ס' מה בנדון כדידן, שאין נציג של חברה חשוב כשותף, ואין בכוחו לחייב את החברה אם לא פעל ע"פ שליחותה.
עוד נראה שלא שייך להגדיר את הנציג כשותף, שכן אין בכוחו להתחייב בשם הקופה כלל, ואין זה כהגדרת שותף אלא רק כשליח שמודיע למבוטחים כמה ישלם בעל הבית. ובודאי במקרה שלפנינו שפעל לגמרי נגד דעת בעלי הקופה, והמבצע היה מוגבל בזמן, אין בכוחו לחייב בטעותו את בעלי הקופה. ושוב נראה שהדרינן למקומינו ואמרינן לנציג לתיקוני שדרתיך ולא לעיוותי ואף אין באמירתו שתשלם הקופה כאמירת 'שכרכם עלי' שכן אינו נידון כשותף ביחס לקופה אלא כשליח.

זכות תרעומת – איסורא או ממונא
אומנם חיוב ממוני לא מושת על הפקיד כפי שהסקנו לעיל, אך יש לזוג עליו תרעומת. ויש להגדיר מה כלול בזכות התרעומת שיש להם, וכן במידת חיוב הפקיד להסירה.
רש"י בב"מ בדף עו: בד"ה 'אין להן': 'תביעת ממון ליכא, דהא דברים בעלמא נינהו'. ועוד הוסיף רש"י בב"מ בדף נב: בד"ה 'אם לחסיד': 'קאמר דיש לו תרעומת על המחזיר... ויוציא דיבה על חבירו'. הרי שאין כאן חובת פיוס ממונית מעבר להיתר להוציא דיבה עליו. כן הוא בתשב"ץ ח"ד סי' מה שנכתב: 'אך אמנה (אמנם) יש לו על ראובן תרעומת דברים לפני המקום ב"ה, אם הוא עשה לו הדבר בערמה'. ובתפארת ישראל ב"מ פ"ו סק"ג כתב שאף חיוב בדיני שמים אין עליו. ובחידושי החת"ס ב"מ בדף עו. ובחזון יחזקאל על תוספתא ב"מ פ"ז ה"א שבאר שכשיש תרעומת מותר להתרעם עליו.
רבי יצחק בלזאר כתב בסוף ספר אור לישראל של רבו הג"ר ישראל מסלנט חלק הנקרא נתיבות אור עמו' נח 210 ד"ה 'אולם ביאור' ושם הקשה מדוע נזכר שיש זכות תרעומת אם אין השלכה ממונית לתביעה זו: 'ולכאורה תמוה, מה צריך להזכיר כלל מענין תרעומת, הו"ל לומר רק כי אין עליו תביעת ממון. כי תרעומת בודאי יהיה לו מעצמו?'. ובאר עפ"י יסוד דברי הגר"י סלנטר: 'כי ענין התרעומת הוא קפידא וטינא בלב. והנה עבירות שבין אדם לחבירו, אם יחטא איש לאיש, אפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לרצות אותו לפייסו, וכמבואר בגמ' ביומא (פז.). וכל זמן שלא פייסו, הנה על פי הדין רשאי להיות עליו תרעומת וקפידא. רק אם חבירו פייסו, לא יהא המוחל אכזרי מלמחול... אף כי גרמא בנזיקין הוא פטור, ואין לו עליו תביעת ממון, מ"מ רשאי להיות לו עליו תרעומת. אולם שיהיה לאדם על חבירו תרעומות וקפידא על חינם, הוא עוון גדול מאוד. ועכ"פ כמו שתביעת ממון הוא דין, אם ע"פ משפטי התורה חייב לשלם, כמו כן תביעת תרעומות ג"כ, הוא דין, אם רשאי להיות לו עליו תרעומות ע"פ דין. וזה מה שאמרו חז"ל, אין לו עליו תביעת ממון, אבל רשאי להיות עליו תרעומות'. ואין בכך איסור נטירה בלב, כפי שכתב בשו"ת מהרש"ג ח"ב ס' נג שאן איסור נקימה למי שעשה לו עוול שלא כדין. אומנם החינוך במצוה רמא - רמב סבר שגם בכה"ג ישנו איסור לנקום, וכבר כתב החפץ חיים בפתיחה לבאר מים חים אות ח-ט שהוי מחלוקת.
אך במסכת כלה רבתי פ"ה ה"כ נאמר: 'והוצא עצמך מן התרעומת', ובחידושי תלמיד הרשב"א ב"מ שם נאמר שממידת חסידות ראוי שישלם. כן עולה מדברי הרמב"ן בב"מ בדף עז. שדנו שם אם היה תרעומת וחזרו לעיסקה יחדיו, שיש סברת פיוס ממונית: 'דכיון דמעיקרא אגרינהו ואי הדרי בהו אית ליה תרעומת עלייהו, כי פייסינהו אדעתא דתנאה קמא איפיוס, ולטפויי להו טפי פורתא באכילה ובשתיה'. הפרישה בסי' שכו סק"א הביא יסוד זה מכבר: 'אי בעי להיות נקי מהתרעומת צריך לפייסו'.
החכמת מנוח מובא בילקוט בסוף הטור, בסי' שי הוראה ביחס לחובת הפיוס: 'כי ראוי לאדם שישתדל שיאהבוהו כל בני אדם, כי כל שיש לו שונאים למה, יש עליו מקטרגים למעלה, כי אהוב הוא לבריות אהוב למקום והוד סוד עמוק בקבלה, ול"ד. וכן הטעם בכל מקום שאמחז"ל יש עליו תרעומת'.
בהגדרת הדין שלפנינו, הדיינים מהססים אם יש להגדיר את מקרה דנן כזכות תרעומת שיש לזוג על הנתבע, וגם לא נוכל להכריע בין הרים גבוהים אלו אם יש לנתבע לשפות את הזוג על מעשיו, ואם הקפידא שלהם הינה ברת תביעת ממון בידי שמים או שיש לו חובת פיוס ממוני. אך בוודאי שההוראה הברורה לפייס את מי שניזוק ממעשה אדם, עומדת לעיני בית-הדין, ומסתבר לן שיש לנתבע לנהוג כן ומהראוי לו להסיר את הקפדת הזוג בפיצוי ממוני.
הסכום עליו יש לזוג זכות תרעומת
התובעים אומנם הדגישו שהם לא היו קונים משאבת חלב בסכום זה, אלמא ידעו שאינם זכאים להחזר כספי, אך בפועל היו קונים מכונה דומה במחיר זול יותר, וציינו מחיר, עד 200 ש"ח. נמצא, שהקפידא שלהם הינה לא על מלוא הסכום שהוציאו עבור רכישת המכונה שבידם, אלא על הפער שבין ההוצאה המתוכננת שלהם לו היו יודעים שלא היו מקבלים החזר מהקופה, לגובה המחיר ששילמו בפועל בשל הדרכת והסברת הפקיד. 200 ש"ח בלבד.
ואף לו התובעים לא היו רוכשים בכלל משאבה בלא השתתפות הקופה, אכתי יש בידם מוצר שהם נהנים ממנו, ועליהם לשלם עליו. וכיון שלטענת התובעים היו יכולים להסתפק במכונה בעלות 200 ש"ח, אזי הגדירו בסכום זה את הנאתם. לכן זכות התרעומת עומדת על 200 ש"ח.
עוד בנושא עסקאות, חוזים והסכמים

לא ניתן להעביר הודעה לרבנים באמצעות מערכת התגובות. לחץ כאן להעברת שאלתך לרב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il