ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

צמיחה מתוך הסערה ;">

דף הבית בית מדרש מבט על התקופה מאמרים אקטואליים בעקבות עמונה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ו

צמיחה מתוך הסערה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
הרב ישראל בן ר' שמואל זאב זצ"ל

הודאה
ראשית לכל, עלינו להודות לה' יתברך, שזיכנו להיות שותפים בתהליך המורכב של "חבלי משיח", ולסיעתא דשמיא הגדולה שהיתה לנו בכל צעד במאבק. ובייחוד – הודאה גדולה לה' שהפצועים חוזרים לאיתנם, ו"שליחי מצווה אינם ניזוקים". נמשיך ונתפלל לרפואתם השלמה, המלאה והמהירה.
כמו כן, עלינו להודות מעומק הלב לכל האנשים והנוער שהיו עימנו במאבק, על עזרתם הרבה, שבאה מתוך גבורה פנימית גדולה במאבק על בתינו.

סור מרע
לא צפיתי את גודל הרשעות והאלימות שבאה מצד השוטרים. כן אגרסיביות ו"נחישות" ללא רגישות, אך לא אלימות וברוטאליות לשמה. בתחילה הסתייגתי מהמילה "פוגרום", אך ככל שהעדויות על גודל הזוועה זרמו, השתכנעתי שאכן מלה זו מתאימה. לו היינו יודעים שכך יהיה, ודאי שהיינו מתארגנים בדרכים אחרות (ובפרט ביחס לסוגיית הבנות והשתתפותן במאבק). עוצמת הרשעות שהתגלתה כאן מחייבת אותנו לחשוב היטב על משמעותה ומקורותיה. עלינו להסתכל בצורה בהירה ונוקבת אל המציאות בלא לייפותה, ורק מתוך כך לחשוב על מעשינו בעתיד. האטימות והרשעות איננה רק של שוטרי היס"מ ושל מפקדיהם, אלא שורשה בממלא-מקום ראש הממשלה ובבג"ץ. החברה הישראלית, שנמצאת כיום באובדן דרך וריקנות גדולים, סוגדת היום למושג "שלטון החוק", ואולם מאחורי חוק זה אין כל ערך וצדק של אמת. בעיני, מפלגת "קדימה" מייצגת ריקבון ורצון לשררה גרידא הרבה יותר ממפלגות ומאישים שונים בשמאל, והנני חושש ממעשיהם הרבה יותר.
"אוהבי ה' שנאו רע". אנו בונים היום בנפש, במקביל לאהבה ולאחדות, גם את הרגש האמיתי של שנאה לרע. ככל שאדם אוהב יותר את הטוב, הוא צריך לחוש יותר סלידה וניכור לרע, ולא להישאר כלפיו בשוויון נפש ובסבלנות מעמעמת. אחת מהסוגיות שעלינו לדון בהם הינה סוגיית האהבה והשנאה שבאים במקביל כלפי אותו מושא (והחילוק בן נשמתו הפנימית לבין מעשיו), והיא תלויה מאוד במדרגתו הרוחנית של האדם עצמו (האוהב והשונא), ויכולתו להכיל את שניהם במקביל.

ועשה טוב
כנגד זה – הננו עומדים נפעמים מול עוצמת הגבורה והרוח שהפגינו האנשים, ובייחוד הנוער, במהלך המאבק. לא דבר פשוט הוא להמשיך ולעמוד איתן ולהגן על הבתים מול סוסיהם ואלותיהם של שוטרי היס"מ. הרבה מהנוער, אף אלו שיצאו חבולים בגופם, מספרים שחשו התחזקות גדולה במאבק, והרגישו שאף שהבתים נהרסו, הם יצאו כמנצחים. בעזרת ה' רוח זו עתידה בעתיד לחולל תקומה גדולה (ואומנם הדבר תלוי בעיבוד נכון של הדברים ובחשיבה בוגרת, וכפי שנבאר בהמשך). גם בקרב ציבור המתיישבים קיימת התחושה שבעקבות האירוע בעמונה, עם כל הקושי שעורר, פסקה אווירת הייאוש והחידלון שהיתה לאחר ההתנתקות, ואנשים רבים אומרים שהשבנו להם את כבודם כבני-אדם וכיהודים (כמובן אין הדבר סותר חששות מהעתיד, ונתייחס לכך בהמשך).
בציבור הכללי, עם כל הסילופים והצגתנו המעוותת, כצפוי, נראה שברור לכל שפינויים ביהודה ושומרון מצריכים חשיבה גדולה ורחבה יותר, ומבעד למסך הדה-לגיטימציה אפשר אף לשמוע הבנה "חדשה" שאכן יש כאן בעיה של אנשים הנאבקים על ביתם ועל אדמתם. זאת בנוסף לחשיפת האטימות ולחוסר האחריות של ממלא-מקום ראש הממשלה, כפי שהזכרתי קודם.

העתיד – בהירות מול מורכבות
אנו יוצאים מעמונה עם שתי הבנות לעניין העתיד. מחד, בהירות גדולה של כוחות חיים חדשים שמתחילים לפעום בציבור, כפי שביארנו לעיל, ומאידך הבנה גדולה יותר של המקום הקשה שבו נמצאת החברה הישראלית. יש בכך תקווה גדולה, אבל גם דאגה וחשש מפני הבאות. קידוש ה' של האנשים הזועקים את קולה של ארץ-ישראל ותורת ישראל, מול חילול ה' הגדול של יהודים הנוהגים ברשעות כלפי אחיהם, עוקרים אותם מביתם, ומתכוונים לעשות כן גם בעתיד. הכרה זו דורשת מאתנו להציב – לעומת הבהירות שנוצרה, וההתחזקות הגדולה שאנו מרגישים בתוכנו – גם מורכבות ושיקול דעת ביחס למצב הכללי שבו עם ישראל נמצא, וממילא הדרכים והמעשים שאנו פועלים בהם. "לא תוהו בראה לשבת יצרה". הרעיונות הגדולים שאתם אנו הולכים היום, ומתעצמים בעיקר בקרב הנוער, צריכים להתיישב ב"כלים דתיקון". אם לא נעשה כן – אותה רוח גדולה יכולה להישאר בגדר דמיונות שווא, ולעסוק בעיקר בשלילה של כל דבר במציאות, וממילא עלולה להביא בעיקר לפירוד ולחורבן, ולא לבניין ולצמיחה. עלינו לעזור להם לעבד נכונה את עוצמת הרוח שעימה הם הולכים. בראש ובראשונה – שגבורה אינה סותרת אהבה ובקשת אחדות, ומאבק אינו סותר השקעה גדולה בקירוב לבבות. הרוח הגדולה צריכה להתפרט בעיקר לעשייה נרחבת של השפעת רוח תורה וקדושה בכל תחומי החיים – בתוכנו וכלפי הציבור הכללי.

המעבר ממשיח בן יוסף למשיח בן דוד
תקופה חדשה החלה, תקופה של מעבר מ"משיח בן יוסף" ל"משיח בן דוד". המעבר בין התקופות הוא הקשה מכל, ונראה שאליו התכוונו חז"ל כאשר תיארו בפרטי פרטים את חבלי משיח (עיינו במשנה בסוטה ט,טו, "בעקבות משיחא וכו'"). בתקופה זו אנו בעיקר חשים את החסרון וההיעדר, שאותו עלינו להשלים ולמלאות בעתיד. שתי משמעויות עיקריות להבדל בין התקופות: בתקופה הראשונה עיקרה של הגאולה הוא תקומת הקומה החומרית. ברובד המעשי משמעות הדבר חזרת עם ישראל אל הארץ, והקמת מדינה משוכללת בכלכלה ובהתיישבות וכו'. ברובד הנפשי הדבר מתבטא בגאולת הדמות של היהודי בגלות וחזרה לדמות ארץ-ישראלית, הבוטחת בכוחותיה, והשבה לחיים טבעיים וארציים. אולם כאשר שלב זה מסתיים, ואכן הרובד החומרי מתבסס דיו, הרי שהרובד הרוחני – משיח בן דוד – זועק את חסרונו. נדרשת תורה שתיתן משמעות ותוכן לכל המהלך הקודם (ובכלל זה זיקה עמוקה יותר אל הארץ, צורת חיים של טהרה וקדושה שאנו רוצים לפתח בה, השאיפה לגלות תורת חיים ארץ-ישראלית, ועד הקומות הגבוהות של נבואה ומקדש). כפי שכתבנו, בין התקופות קורסת הציונות החילונית ששמה לה לדגל את השאיפות החיצוניות והחומריות של הגאולה, אך התעלמה, ואף התנתקה במכוון, מהמשמעות הפנימית שלה. לפתע התגלה שאין משמעות לכל מה שנעשה, ואין הצדקה מוסרית להיותנו בארץ (ואם כן הרי שאנו כובשים). אין משמעות לחזרתנו לארץ כיהודים, אלא כמקום מפלט לחיים "נורמליים" מהאויבים שבגולה, ואם כן השלום והמנוחה החיצונית והמזויפת הם המטרה, ולמענם אפשר לעשות כל עוולה מוסרית. בלבול זה, והעייפות מהחיפוש אחר השלום, אף גורם למוכנות לכרות ברית עם רוצחים שפלים, ולכהות חושים שתוצאתה היא עיוורון.

המשמעות השנייה למעבר בין התקופות, היא המעבר מרוח אידיאליסטית המוכנה למסירות נפש למען הכלל, המאופיינת בחלוצים ובדור הראשון של הקמת המדינה, בין אם היה שם שמים שגור בלשונו ובין אם היה זה באתכסיא (כנגד יוסף הצדיק) לרוח קיומית השמה דגש על מאווי היחיד, תחושותיו ומימושו, כאשר הלכידות הכללית נראית כמתפוררת. אף כאן אנו עדים בתחילה גם לספיחים הקשים של חיפוש אחר חוויות חסרות טעם, כאשר מטרת הכול היא המימוש העצמי במובנו הצר והאגוצנטרי. אולם אף ביחס לכך עלינו להבין שרוח זו עצמה עתידה להיות כלי של ברכה לדור של תשובה מאהבה (כנגד דוד שהקים עולה של תשובה). אנו עדים גם בתוך מחננו, וכן כל אחד יכול להעיד על עצמו, כמה החיפושים וחיבוטי נפש אלו עצמם, והרצון לחוש להתחבר ולהרגיש, יכולים להיות מנוף לקשר עמוק הרבה יותר עם התורה ועם ה' יתברך. עד כמה עז הרצון היום לתורת חיים, שתעלה ותעדן את כל מרכיבי ומישורי החיים (ולא תישאר רק כתורה גבוהה ואידיאלית), ועד כמה קיימת כמיהה ליציקת תוכן חדש ומרענן לתפילה ולעמידה לפני ה'. "משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא" – המשיח יבוא להחזיר את הצדיקים בתשובה.
על כן, חובה עלינו להמשיך להודות, להלל ולשמוח על הטובה הגדולה שגמלנו ה' והחזירנו לארץ אבותינו, ולהמשיך להתפלל לשלומה של מלכות, ובאותה עת, מכוח השמחה עצמה, להתפלל על העתיד. להבין שאכן השותפות שהיתה נכונה בעבר צריכה לקבל היום "פנים חדשות". שותפות של תחושת ערבות הדדית, אהבת כל יהודי ויהודי, וידיעה שכולנו נשמה אחת, צריכה ויכולה להמשיך ולהתקיים, ואולם צריכה להבשיל הכרה פנימית שכעת אנו אלו שצריכים להניף את הדגל ולהוביל. אנו אלו שצריכים להוביל את הדרך, להפסיק להיות חלק מהתרבות הכללית ומושפעים ממנה, ולפתח דרך חיים שורשית אמונית המושפעת מתורה ומקדושה.

העין האנושית מתפללת
במזמור קי"ח בתהילים אנו קוראים: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ. זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ". אולם מייד לאחר מכן: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא". הדבר הראשון שאני חש שעלינו לעשות הוא פשוט להרבות בתפילה, בידיעה ברורה שה' הוא המוביל את התהליך, הוא מלכנו והוא יושיענו. חז"ל אומרים במסכת סנהדרין (צז עמוד א): "אין בן דוד בא ... עד שיתייאשו מן הגאולה". ולכאורה הדברים לא מובנים, שהרי חובתנו לצפות לישועה בתפילה ובמעשה, ומדוע בא משיח צדקנו דווקא לאחר הייאוש? אלא, כוונת חז"ל למחשבה שהגאולה באה רק בעקבות תהליכים אנושיים הנמצאים בידינו ובשליטתנו. נדמה שבשנים האחרונות קנינו בתוכנו את הענווה, שאיננו יודעים בדיוק כיצד ואיך מוליך ה' יתברך את תהליך הגאולה, ומתוך כך הננו נפתחים הרבה יותר לבקשת גאולה ממנו יתברך. בלשון אחר – הרצי"ה היה מסביר פעמים רבות את הפסוק "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון" שעלינו לכוון את העין האנושית לעין הא-לוהית ולראות את המציאות מתוך נקודת המבט הא-לוהית. אולם כיום נדמה כי העין האנושית מעט מבולבלת ותמהה, אך בעקבות כך היא נושאת את מבטה למעלה, ומתפללת. "ואני תפילה". פשוט שאין הדבר סותר עשייה וצפייה פועלת לישועה, אלא שיש בפנימיותה יותר ענווה ושפלות, לצד ביטחון אמיתי. דווקא מתוך כך, החשש מפני העתיד אינו מכהה את ההתחזקות, ואף את השמחה, שאנו מרגישים בהווה.

עדינו העצני
דוד המלך נקרא בגמרא במו"ק (טז עמוד ב) "עדינו העצני – כשהיה יושב ועוסק בתורה, היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה, היה מקשה עצמו כעץ". לצד היותו גיבור ואיש מלחמה ללא פחד ומורא, היה דוד עדין כתולעת. יושב ולומד תורה בבית המדרש לפני רבו בשפלות פנימית, ואיש תפילה ונגינה, שהוריש לנו את כל מזמורי תהילים. וידועים דברי רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן, שזרע הבעש"ט עוסקים הרבה בתפילה ובהתבודדות כיוון שהם מזרע דוד המלך. משמעות הדברים אלינו, שאנו, תלמידי דוד המלך, נדרשים לצד הגבורה והעוצמה הגדולה ברצון למלכות שמים, להסתכלות פנימית גדולה, ולפתח בקרבינו עדינות נפש של לימוד ותפילה, של סבלנות ואורך רוח, ודאגה לכל כלל ישראל כולם, שהם-הם השכינה, והם-הם המלכות. לדעת שעיקר תפקידו של דורנו, כדברי הרב זצ"ל, לקומם את הקומה הרוחנית בעם ישראל. לצד הגבורה, לעסוק בעיקר ב"ימין מקרבת", בהשפעת רוח של תורה וקדושה על כל אחד ואחד מעם ישראל, כמשימה מרכזית ועיקרית לשנים הבאות.

אבן מאסו הבונים
בהקשר הזה ראוי להוסיף נקודה נוספת. פשוט לכל שגם מבחינה מוסרית וגם מבחינה הלכתית, אדם שבא להכות את זולתו – המוכה יכול להתגונן ולהכות את מכהו. וכן אדם שבא להזיק לממון חברו אפשר להכותו בכדי למנוע ממנו לבצע את זממו. וזאת, להוציא הכאה או מעשה מעבר לכך (או שלא מונעת דבר) , קל-וחומר כזו שעלולה להביא לידי הריגה, שאין לה מקום כלל, אלא במצב של "הבא להורגך". אכן, חשוב שהדברים ייאמרו, בכדי שיהיה ברור שאיננו דוגלים במוסר נוצרי, או מעוותים את ההלכה.
אולם, הכרעה כפי האמור לעיל הינה בבחינת "מבלי עולם שמורין הלכה מתוך משנתן". קרי - מורים הלכה מעיקרון מופשט, מבלי לחשוב היטב על התאמתו למציאות המורכבת. איננו עוסקים כאן בפלוני המכה את אלמוני, אלא בהתנגשות של ציבור המתיישבים מול כוחות הביטחון של ממשלת ישראל. במצב הזה, כל מעשה של מאן דהוא יש לו השלכה ישירה על כל מערכת היחסים שבין השניים, שעלולה להידרדר למלחמת אחים רח"ל, ובוודאי להביא נזק בראש ובראשונה לנו. את המאבק התרבותי-הרוחני בעם ישראל לא נוכל לפתור בכוח בלבד. ועל כן אמרנו כמטה המאבק בבהירות פעמים רבות, ועדיין אנו אומרים, שאסור לנו לנהוג באלימות אקטיבית מול הבאים להרוס את ביתנו, כיוון שהדבר עלול להביא לתגובה חריפה הרבה יותר, ולדרדר את כולנו למציאות שאיננו רוצים להיות בה. העיקרון שאנו צריכים לנהוג בו במסגרת המאבקים שנכפים עלינו, כפי שכבר נוסה במקומות רבים בעולם ולטווח רחוק הוכיח את עוצמתו הרבה יותר, הוא מעין מרי אזרחי בלתי אלים. רוב הציבור בעמונה אכן נהג כן, בגבורת נפש ראויה להערכה.

אחדות
אחד מהדברים החשובים ביותר ביחס להתארגנות שלנו לאירועים בעתיד הוא אחדות בקרב מחננו. אחדות שאינה מטשטשת את הדעות השונות ומחלישה, אלא שביכולתה להכיל את כל הכוחות והדעות השונים, ולכוון אותם לעשייה משותפת. וזאת – בכדי שלא נעסוק לריק במריבות פנימיות, אלא נתמקד בעשייה העיקרית, וכן בכדי שעוצמתנו וכוחנו יגדלו הרבה יותר ככל שנבוא מאוחדים ושותפים לדרך. ברובד הפוליטי הדבר כבר נעשה, ב"ה, וחשוב שתיווצר בעתיד הנהגה מאוחדת כזו של כל הכוחות והגוונים השונים גם בקרב הציבור ביהודה ושומרון. צעד כזה הוא חשוב ביותר בכדי שנוכל להתמודד נכונה עם האתגרים שצופן לנו העתיד.

מזמור שיר חנוכת הבית לדוד
לכאורה, לא זכה דוד לבנות את בית המקדש, וכיצד הוא משורר מזמור לחנוכתו? ואכן, מכאן לומדים חז"ל (מכילתא דרבי ישמעאל שירה א) "שכל דבר שאדם נותן נפשו עליו נקרא על שמו". דוד המלך התפלל וייחל בכל מאודו לבניין המקדש (תהילים קלב) – "זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ. אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב. אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי. אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה. עַד אֶמְצָא מָקוֹם לה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב". כמיהה זו, שלא נענתה בימיו, רק העמיקה את הקשר העמוק של דוד למקדש, שכן התברר שכל מגמתו בה היתה רק כלפי שמיא, והוא עצמו "לית ליה מגרמיה כלום". ואכן, הגמרא במסכת שבת (ל, א) מספרת ששלמה המלך, בן דוד, שזכה לבנות בפועל את בית המקדש, "ביקש להכניס ארון לבית קדשי הקדשים – דבקו שערים זה בזה". לא נפתחו השערים עד שאמר – "ה' א-לוהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך". דוד לא זכה לראות בבניין המקדש, אך המקדש נבנה מכוחו ובזכותו.
כולנו מצפים ל"משיח בן דוד", אך כנראה שקודם בואו של בן דוד קודם לו דור של דוד עצמו. וכפי שכתבנו, אפשר שדורנו הוא גלגולו של דוד המלך, וב"ה כעת אנו יודעים בבטחה כי "דוד מלך ישראל חי וקיים"!
בזכות הגבורה והרוח הגדולה שהתגלתה בעמונה נזכה במהרה להופעת משיח בן דוד, באופן של בניין וצמיחה בהקמת הקומה הרוחנית בעם ישראל כולו, ולבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן.


----------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9974425 02.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il