מצאנו כי השם "ציון" משומש בארבע אופנים. [א] שם של הר הבית [ב] שם של ירושלים [ג] שם של ארץ ישראל [ד] אף של עיר דוד, מדרום להר המוריה.

נשתדל לתהות על הגדרה מרכזית שיסביר ברעיון אחד כל שינויי השימוש.

מהר"ל, בספרו "גור אריה" בסוף פרשת ויצא, מבאר כי כל קדושתה של ארץ ישראל היא מפני שיש בתוכה ירושלים. במלים אחרות, ירושלים היא לב הענין. וכך ניתן לומר כי גם מקום המקדש הוא לב ירושלים. וכך יש גם לומר כי הדביר, שם היו לוחות הברית, הם לב בית המקדש.

עיקר קדושת המקדש היא מפני הדביר [לשון דיבור, מה ששמענו עשרת הדברות מפי הקב"ה]. זאת למדנו מדברי רש"ר הירש (על ויקרא ד, ו, ועוד בפרק טז, פסוקים ב, יז, לג). ההוקרה וההערצה, וגם ההתקרבות להקב"ה על ידי הבאת הקרבנות, הוא הכל מפני הציות שלנו לנאמר בעשרת הדברות, הכוללים את כל התורה כולה (כדברי הרב סעדיה גאון דבריו מובאים ברש"י על שמות כד, יב – "את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם - כל שש מאות ושלש עשרה מצוות בכלל עשרת הדברות הן. ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו" עכ"ל רש"י). הלוחות הם מימצא אלוהי, מעשה ידיו במפורש של הקב"ה, כמו שכתוב "וַיִּתֵּן אֶל משֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות לא, יח). ועוד: "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה, וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא, חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז). ואותם הלוחות, מאז הר סיני, מונחים בארון הברית. וארון זה מונח בהדביר, שהוא לב לבו של המקדש, בקודש הקדשים שם אין לאיש כניסה פרט לכהן גדול ביום הכפורים, וגם זה רק לדקות ספורות. לכן בצדק נאמר "כי מציון תצא תורה" (ישעיה ב, ג). ובהשראה זו של תורת אלהים ישבו גם אנשי סנהדרין בלשכת הגזית שבמקדש, והורו הוראה בכל הספקות המתעוררות בחיי ההלכה (רמב"ם, הל' ממרים, פרק א).

מלת "ציון" כאשר היא מנוקדת שורוק, היא סימן היכר, כמו "הציבי לך ציונים" (ירמיה לא, כ). וכן באה בשימוש הציון לסיד שעל הקברות, או מצבה נבנית. וכן ציונים לזכרון (עירובים נד סוף ע"ב). זהו ציון המיטלטל. אבל "ציון" הקבוע בקרקע, המלה מנוקדת בחולם.

רק בארבע מקומות מתיחס שם "ציון" לעיר דוד (דרומה להר המוריה, ואינו הר הבית), ובעוד 150 מקומות הוא שם למקדש, לירושלים, ולארץ ישראל (ראו בקונקורדנציה אבן שושן, עמ' 985). אמנם ארבע מקומות אלו הם בעצם רק שתים. כי המקרא בדברי-הימים (א, ה) הוא כפל שמואל-ב (ה ז) "וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד".

מוזר. היא כבר נקראת "עיר דוד" עוד לפני שכבש? אלא כתב מחבר "מצודות דוד": "היא עיר דוד, לאחר זמן הסבו שמה וקראו 'עיר דוד'" עכ"ל. בעקבות דבריו, אני מפרש שהיא גם נקראת "מצודת ציון" על שם העתיד, כמו שאבאר להלן, על שם הארון ולוחות הברית שעוד יביא דוד לשם.

וכן דברי הימים-ב (ה, ב) הוא כפל מלכים-א (ח, א) "אָז יַקְהֵל שְׁלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כָּל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת נְשִׂיאֵי הָאָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה יְרוּשָׁלָם לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן". מדוע היא "ציון"? כי שם היו לוחות הברית!

בכל המקומות הנ"ל היא נקראה "ציון" על שם שדוד הניח שם לכמה שנים את ארון הברית, המקודש לישראל מפני הלוחות שבה, לוחות שניות שבהר סיני (של פרשת ואתחנן), וגם שברי לוחות מהפעם הראשונה (של פרשת יתרו). וכן מונח שם ספר תורה שלם (בבא בתרא יד ע"ב). ומאז מלכות דוד ועד למלכות שלמה, עברו ל"ג שנה. ומעשה בניית בית המקדש ארכה עוד שבע שנים של זמן. ועד אז היה הארון בעיר דוד, היא ציון. כלומר זאת תקופה אחרי שהפלשתים החזירו לנו את ארון הברית (ובו לוחות הברית) והיו בבית עובד-אדום (שמואל-ב ו, יא). משם העלה דוד את ארון הברית עד לעיר דוד.

בסיכום, שם "ציון" מסמל את לוחות הברית, שֵׁם של סימני-היכר לתורת השם שנטע בקרבנו. הוא "ציון" (מנוקדת שורוק) לתורת האלהים שהוענקה לנו, בחסדי השם!

ואע"פ שיש למקשה להקשות, הרי בבית המקדש השני לא היה ארון? (יומא כא, ב). אבל באמת הוא כן היה, אלא גנוז ומוטמן מתחת לקרקע (יומא נד, א). וכיון שהוא גם עתיד לחזור אלינו, עדיין שם המקום "ציון". ומפני כך, גם העיר ירושלים, וגם כלל כל ארץ ישראל נקראו "ציון". הכל בזכות התורה שבה.