ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הייחוד היהודי ;">

דף הבית בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה חבל קטיף בעקבות הגירוש ואנחנו קמנו ונתעודד Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן תשס"ו

הייחוד היהודי


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
יעקב בן בכורה

לתלמדנו היקר הרב יואל קלינג נ"י
ולאחנו הגבורים מגוש קטיף וצפון השומרון

חשבתי היום, אחרי שנפל הפור בבחירות בישראל (ותמיד יש לזכור שאמנם משה רבנו מת בז' אדר, אך בז' אדר הוא גם נולד!), "לצאת מהאיצטגנינות שלנו", להיעקר מן העיסוק בתככי הפוליטיקה, ולהביט לרגע אל אלו שהיו ממצדיקי הרבים וזכו להזהיר כזוהר הרקיע ואף להתרומם מעל הכוכבים. רצוני לשתף אותך בדברים שאמרתי לרגל יום הזכרון העשירי של אמנו הצדקת, בשבת פרשת כי תשא. התכנסנו הצאצאים הרבים, ילדים נכדים ונינים, בישיבת היכל אליהו בכוכב יעקב, ישיבה שנוסדה לפני כמעט שמונים שנה ע"י אביה, סבנו הגאון הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל במונטרה שבשוייץ, כששם "עץ חיים" התנוסס על חזיתה. זכית גם אתה להכיר אותה, ודומה שההבטה אל דמותה הוא חויה למשפחה, אך גם שיעור גדול לרבים בישראל, ובפרט לנבוכים ועקורים מארץ זרועה.

נאמר בפרשת כי תשא: "ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות ל"ב, ל"ב). ופירש"י דהוא מקרא קצר, והכוונה "אם תשא חטאתם" על חטא העגל - מוטב, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת.

(ואמנם רש"י פירש פשוטו של מקרא, דבע"כ יש כאן מקרא קצר. אך השאלה היא על התורה עצמה, למה קיצרה כאן בלשונה? ומו"ר הרב ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש", פירש דכך היתה טענתו של משה רבנו בפני המקום: "אם תשא חטאתם", יפה הדבר, ואוכל לומר שקיימת את השבועה שנשבעת לאברהם יצחק ויעקב. ואם אין, כלומר אם לא תשא חטאתם, ואתה בא לקיים את השבועה ע"י שתעשה ממני גוי גדול - מחני נא מספרך, אל תכניסני בעסק הזה! ומעתה מובן שמשה רבנו רק רומז לדברים, ואינו אומרם בפה מלא, כי אין זה כבוד כלפי שמיא לומר בפני המקום ברוך הוא: אם תעשה כך וכך אומר שאתה בסדר, שקיימת את השבועה!

והוספתי שהשמירה על כבוד הזולת, היתה מן התכונות המיוחדות של אמנו ע"ה. ידעה את סוד ה"מקרא הקצר", ובעדינות לשונה נזהרה זהירות יתרה שלא לפגוע באיש, ובמתק לשונה נתנה כבוד וגדולה לכל אחד ואחד. לשר ועשיר,לעני ורש, לרב ותלמיד חכם, לבור ועם הארץ, נתנה את ההרגשה שהוא יחיד בעולם, וכי היא נמצאת רק ע"מ לשמוע את שעל לבו, על אושרו ועל צרותיו, וכי הוא הוא שעושה אתה את החסד הגדול ביותר, שבזכותו זוכה היא לכבדו בכבוד מלכים).

ויש מקום לשאול, היכן התקיימה ה"קללה" שקלל משה את עצמו "מחני נא", והרי כלל נקוט בידנו שקללת חכם אפילו על תנאי היא באה (מכות י"א,א)! וכתב על כך בעל הטורים ריש פרשת תצוה, ש"מחני נא מספרך אשר כתבת" התקיים בפרשת תצוה, ששמו של משה רבנו לא נזכר בפרשה (והיא הפרשה היחידה בתורה, מאז לידתו של משה, שלא נזכר בה משה).

ונשאלת השאלה למה דווקא בחרה התורה בפרשת תצוה להעלים את שמו של משה רבנו? ושמעתי על כך רעיון מענין מהרב יהודה אשכנזי ז"ל. אם נאמר "ואם אין - מחני נא מספרך אשר כתבת", פירוש הדבר ש"מחני נא" הוא התיקון לחטא העגל. ובמה? כי חטא העגל לא היה על כך שחיפשו "תמורה" לאלוקים, אלא שחיפשו "תמורה" למשה רבנו. ראו שמשה בושש לבוא, וחיפשו מי שילך לפניהם במקומו. ולמה מאבדים הם את העשתונות אם משה איננו, הרי השי"ת אתם והוא ילך לפניהם?!!! אלא שדמותו של משה רבנו, שהיה שלוחו של מקום, האפילה והסתירה את השכינה. וזה היה החטא המקורי של העם: הם המירו את המשלח בשליח. וחטא זה הוא סכנה המלווה את העם מאז היותו לגוי, ובאופן קיצוני ולהבדיל אלף הבדלות, הגיע לשיאו עם היווסדה של כת הנוצרים, וד"ל.

וע"כ התיקון הוא "מחני נא", שיש עליהם ללמוד לחיות כביכול גם ללא משה רבנו. ותיקון זו מוטל על משה רבנו, והוא בא לביטוי דווקא בריש פרשת תצוה. נאמר שם: ואתה תצוה אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זיך זך כתית למאור (שמות כ"ז, כ'). לכאורה הביטוי "ואתה תצוה" והביטוי "ויקחו אליך" הם כמעט סותרים זה את זה, כי תצוה מורה על ציווי, כך תעשו, בעוד ש"ויקחו אליך" מורה לכאורה שהם לוקחים מעצמם. והיה צריך להיות כתוב לשון ציווי: "תקחו"! אלא שזה גופא מה שנצטווה משה רבנו, לצוות באופן כזה שיקחו בעצמם. זהו תפקידו של המחנך, להביא לידי כך שיעשו מרצונם ולא מכוח ציוויו! במילים אחרות, תפקידו של המחנך וסוד הצלחתו הוא להביא לידי כך שכבר לא נזקקים לו! מבחנו של מורה הוא בשעה שמשאיר את הילדים לבדם בכיתה! ידוע שבימי הביניים היתה מטרתם של כומרים רבים שהעם יישאר "בור ועם הארץ" ע"מ שתמיד יזדדק להם. אך להבדיל, לא כך הוא מחנך בישראל, אדרבה ייעודו להביא את העם לידי דעת יתרה - ללמוד ע"מ ללמד, שכל אחד יוכל בעצמו להיות מחנך.

ואוסיף שאם נבחרה דווקא פרשת תצוה ללמדנו זה היסוד ע"י העלמת שמו של משה רבנו, כי המצוה הראשונה בה - היא הדלקת הנרות: "להעלות נר תמיד" (שם), וביאר ברש"י: "מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". זוהי ההגדרה של ייעודו של מחנך בישראל!

אמנו ע"ה היתה עם אביה, סבנו הגדול הגאון הרב ירחמיאל אליהו בוצ'קו זצ"ל, בשנת תשי"א בישראל. הסבא הלך אתה אצל מרן ה"חזון איש" ע"מ שיתן לה ברכה. והאמא היתה מספרת בהתפעלות ובהתרגשות מהי הברכה שבירך אותה מרן ה"חזון איש": איר זאלט קענען ערציען אייר קינדער אזוי ווי איר פארשטייט, שתוכלי לחנך את ילדייך כפי שאת מבינה! ה"חזון איש" נתן לה בברכה זו אמון מופלא, שניתנה בה דעת יתרה והיא תבין "מאליה" כיצד לחנך את ילדיה. וזהו גם החינוך שחינכה אותנו כל העת: "עד שתהא השלהבת עולה מאליה". נתנה יסודות והכוונה, בתורה ובדרך ארץ, ביראה ובחכמה, אך דאגה לכך שכל אחד יתפתח מעצמו, עפ"י דרכו. ובשעה שאנו מתבוננים בעשרות הצאצאים, אנו רואים את התופעה המופלאה, כיצד כל אחד הוא ברייה בפני עצמו, עולם ומלואו, לעיתים עם כיוונים והשקפות שונים לחלוטין מאחיו ורעיו, אך היסוד המשותף הוא יראת שמים ואהבת הבריות, אהבה ואחווה. ואשרי יולדתם, שזכתה לכך!

לפני שנים הייתי בביקור בארה"ב לפני פורים, וביקרתי בניו יורק את הרב חיים סגל זצ"ל ותלח"א אשתו פופי, בתה של דודינו יצחק ורעכא שטרנבוך זכרונם לברכה. הרב סגל היה גדול בתורה וצדיק, והיה תלמיד מובהק של הרב יצחק הוטנר זצ"ל, והוא אמר לי רעיון מענין בשמו. עפ"י הגמרא, בשעת מתן תורה "כפה עליהם הקב"ה את ההר כגיגית", ואעפ"כ הדר קבלוה בימי אחשורוש (שבת פ"ח,א). נמצא שפעמיים ניתנה התורה כביכול. בפעם הראשונה בימי שבועות. ובפעם השניה בימי פורים. הצד השוה שבהם ששניהם היו ב"אנכי", אלא שבפעם הראשונה היה זה ב"אנכי ד' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ', ב'), ובפעם השניה ב"אנכי הסתר אסתיר את פני ביום ההוא" (דברים ל"א, י"ח).

אם נשפוט לפי הכלל "לפום צערא אגרא", הרי הזכות בפעם השניה גדולה בהרבה. בפעם הראשונה ההתגלות היתה כה ברורה שבעצם לא ניתנה להם שום בחירה, האמת "סתרה להם בפנים", ולא נשארה להם הברירה אלא לומר כן, וזוהי המשמעות של "כפה עליהם הר כגיגית" (עי' בדבריו המופלאים של הרב ויינברג על מאמר זה בספרו "לפרקים", בחלק ג', עמ' שמ"ג - שמ"ה). אך בפעם השניה היה עליהם לגלות את ה"אנכי" מתוך ההסתר, וזוהי עבודה קשה לאין שיעור, וזכותם רבה היא. במילים אחרות, ניתן לומר שבפעם הראשונה היה זה "מתן תורה", אך בפעם השניה היתה זאת כבר "קבלת התורה", כפי האמור: "הדר קבלוה בימי אחשורוש". ועם ה"קבלה", הושלמה הנתינה. וזהו המעבר מ"ואתה תצוה" ל"ויקחו אליך", בפעם הראשונה היה זה בבחינת "ואתה תצוה", אך רק בימי פורים, כשיגעו למצוא את ה"אנכי" בתוך ההסתר, התקיים בהם "ויקחו אליך", "עד שתהא השלהבת עולה מאליה"!

והנה יש לתהות על הביטוי הכפול "ואנכי הסתר אסתיר". והכי יש הסתר בתוך הסתר? ודומה שמה שעבר על אמנו ע"ה יכול לשמש כמשל וכדוגמא לדבר. יש הסתר במישור של הכלל. ויש בחיים של הפרט טרגדיות קשות מנשוא שהם ג"כ בבחינת הסתר. וכשההסתר הבא על הפרט מתווסף על ההסתר הפוקד את הכלל, הרי לך תחושה קשה של "ואנכי הסתר אסתיר". אמנו הרבנית מרים לאה ע"ה היתה עם אבינו הרב שאול וינגורט זצ"ל בתוככי ההסתר הכללי, אולי הקשה ביותר שפקד את עמנו מאז היותו לגוי. הם חיו יום יום את אימת השואה. אמנם בחסדי השם לא בתוככי תאי הגזים, אך היו מעורים עמוק עמוק בנעשה, ע"י נסיונותיהם להציל את אלה שקראו לעזרה מהגיטאות וכדומה, ובפעילותם המופלאה למען הביא מזור לאלה ששרדו וברחו לשוייץ. הם עם כמה יהודים גדולים כיצחק ורעכא שטרנבוך ור' אליהו שטרנבוך, היו נקודת אור בחושך ובאפלה שאופפו את הקרבנות, ובחוסר האונים שאפיין את אלה שנשארו מן הצד. וכי ניתן לתאר את גודל הטרגדיה של אבינו ע"ה, כשהתוודע לגודל המימד של החורבן הלאומי, וכשקיבל את הידיעה המרה שחורבן זה פקד כמעט את כל בני משפחתו, ביניהם אביו אמו, אחיו ואחותו, כשכל הנסיונות להצילם, עד הרגע האחרון, עלו בתוהו. אי אפשר לתאר את ההרגשה של מי שעלה בידו להציל או להביא מזור למאות ואלפים, ואת אביו ואמו לא הצליח להוציא מגיא ההריגה!

נחמה פורתא מצא אבינו - בבית המאושר שהקים עם אמנו שכה אהבה, עם שלושת הפעוטים שהחלו לגדל יחדיו, קן הצלה פורתא בתוך נהר הדמעות - בתורה שהפיץ בכל מקום, לקרובים ולרחוקים, לתלמידי חכמים ולסטודנטים, לבעלי בתים ולפליטים, ובפרט בשיעורים שמסר בישיבה, ישיבת "עץ חיים" במונטרה - ובציפייה ובתפילה לעלות ולהתיישב במקום שארית הפליטה, בהר ציון. ולא רק הוא ציפה, אלא כולם ציפו לו, ראו בו בבואה של "שארית הפליטה" שאגר בתוכו את כל הטוב והיפה ששרד מן האפילה והאימה. חשו שיש לו את הכישורים הרוחניים, המוסריים והתורניים להיות ממרימי קרן ישראל. ולמאות ואלפים, שאבד להם הכל, הוא היה להם הזיק האחרון של תקוה, של גבורה נפשית. ראו בו אות ומופת, ובמאור הפנים שהקרין למרות כל מה שפקדהו, מנע מהם ליפול ליאוש ולחדלון.

ואז בא אותו יום הנורא והנמהר, יום כ"ב אלול תש"ו, יום בו אירח עם אמנו בביתו, כמדי יום ביומו, את מורו ורבו הגדול הרב יחיאל יעקב ויינברג, בעל ה"שרידי אש" זצ"ל (שהביאו אך לפני חודשי מספר מבתי החולים בגרמניה בהם שכן לאחר ששרד מגיא ההריגה), ובריתחא דתורה בה שקע עם רבו לא שם אל לבו לשעה, וכשהסתכל בשעונו, התנצל בפני רבו ואמר שעליו לעלות לישיבה ברכבת, שלא כהרגלו, ע"מ לא לאחר לתפילת מנחה ולשיעורו. כפי שהעיר לי הרב אדם אקנין שליט"א, הוא היה עם רבו בעולם שאין בו זמן ולפתע חזר אל הזמן ואל השעה הקוראת לו, ולא שעה אל תשוקתו לעצור את הזמן... היה בעולם האצילות, בו יושבים ונהנים מזיו השכינה, ונעקר ממנו ע"מ לחזור לעולם החובות, ולומר הנני, גם אם אני נדרש לשנות הרגלים או לוותר על עקרון! וברכבת, שקוע כפה"נ בשיעורו, לא חש שהיא לא עוצרת בתחנה שליד הישיבה, ירד ממנה, ונפל מבלי קום שוב. וכי יש לך "הסתר פרטי" גדול מזה? שליח מצוה שניזוק מתוך ששקוע היה בתורתו, שנפגע בשעה שבא מתוככי שיחה של תורה עם גאון בישראל ששרד מן האש, והולך למסור שיעורו ברבים במשכן של תורה, שהתקדש בקדושה יתירה - משכן ששימש כמפלט למאות ואלפים שמצאו בו מקום נחת פורתא, וכ"ארון קודש" שכמעט לבדו שימר את קולה של תורה בשעה שדמם הקול במדבר האימים.

והאמא ע"ה, כאמא לשלושה פעוטות שבאחת התייתמו, היתה צריכה להתמודד עם אותו "הסתר פרטי" בתוככי ההסתר הכללי. וכי אין המעמסה קשה מנשוא? וכי נהר הדמעות לא עבר על גדותיו? וכי אחר שאותו שביב אור אחרון כבה ואיננו, ניתן יהיה אי פעם לצאת ממנהרת החושך והאפלה?

וכאן התגלתה האמא במלוא כוחה ותפארתה. לא רק שלא נפלה ליאוש ולחדלון, אלא בגבורה הלקוחה מעולמות עלומים ונסתרים, בנתה ביתה מחדש, בה קול ה"אנכי" בקע מתוככי ה"הסתר אסתיר". בית מופלא של אמונה וחסד, של שמחת הלב ומאור פנים, של יראה וחכמה, בו לא נדם קולה של תורה. אדרבה הוא בקע ממנו במלוא העצמה, בזכות שנהיה בית של חסד לכל דכפין ודצריך, ובית ועד לחכמים, לחכמי הישיבה שהסתופפו בצילו, ובראשם אביה הגדול, סבינו הרב ירחמיאל אליהו זצ"ל, לחכמים שהגיעו אליו מכל קצות תבל, ולגאון ששרד מן האש, בעל ה"שרידי אש", כשהאמא דאגה לצרכיו במסירות ובחסד אין קץ, וכל אלו לצד הריצה התמידית והמפרכת אחרי פרנסתה. מתוך שתורת חסד היתה על לשונה, זכתה שחסד של תורה שרר בביתה. זכורני, כילד או כנער, שפעם, בשבת לאחר התפילה, ישבו שלושה תלמידי חכמים חשובים בקידוש ונלחמו במלחמתה של תורה על סוגיא קשה שבש"ס, והקולות "הרעידו" את הקירות (אחד מהם היה הרב אברהם שטרנבוך שליט"א בנם של ר' יצחק ורעכא, איני זוכר מי היו האחרים). כשיצאו אמרה לי האמא שזה היה לה רגע מאושר בחייה.

ולנו הילדים לא נשאר כי אם לנשום קמעה קמעה מן ה"אנכי" שמילא את האויר, לקלוט מעט מהשמן זית זך שציפה את קירות הבית, ומגבורת הנפש שהיא לכולנו לאות ולמופת. לא רק גבורה לשעה, אלא של חמישים שנה של מלחמה יום יומית, בה היא בודדה באלמנותה ובכאביה, אך משכילה להסיר את תחושת הבדידות ממאות ואלפי לבבות, שלראשונה חשים בחויה שבעולם יפה הם חיים, כשנוסכת בהם שמן משחת קודש של שמחה וחמימות.

אחינו הגבורים מגוש קטיף וצפון השומרון, גם אתם חוויתם חוויה קשה של הסתר פנים. ודאי שאין שום מקום להשוואה עם מה שחווה הדור לפני קרוב לשבעים שנה. אך ה"הסתר" לובש לבושים שונים, ודור דור ודורשיו ונסיונותיו. ואף בימי אסתר, היה הסתר שקדם לישועה הגדולה, והישועה עצמה היתה בהסתר! אולי הנסיון הקשה שיש בהסתר שאתם חוויתם, הוא ה"הסתר" והשתיקה של היהודים עצמם לנוכח מעשי אחיהם, לנוכח הדורסנות שקדמה לעקירה, ולנוכח הטלטולים המבישים שלאחריה. כמה קשה האטימות מול זעקת האחים, כשעדיין לא זכינו אף להרהור קל של "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" (בראשית מ"ב, כ"א). ותוצאות הבחירות יעידו! וליד ולצד ה"הסתר הכללי", הרבה מכם חוו ג"כ "הסתר פרטי", שאמנם תוצאה הוא מההסתר הכללי, אך יש בו מימד אישי פרסונלי. אלו שמשפחותיהם נהרסו, ואלה שבפרנסתם ובכוח יצירתם נפגעו ללא תקוה למזור.

ודומה שדווקא חוסר הפרופורציה שבין ההסתר הכפול דאז, וההסתר הכפול שאתם חוויתם, הוא הקורא לנו להביט אל אז, ולהתבשם מדמותה של אמנו ע"ה. אם היא שאבה את כוחות הנפש לגלות את ה"אנכי" בתוך ההסתר הכפול, ולמשוח בשמן התקוה לבבות נדכאים, דומה שגם לכם כוחות נפש אדירים לגלות את ה"אנכי", להיות נושאי שם שמים ברבים, ולנסוך בקרבנו אמונה וביטחון, תפילה והודייה על הניסים שבכל יום עמנו.

שמעתי פעם סיפור מופלא מפי דודי היקר, תלמיד חכם עצום ורופא ישראל נאמן, הרב ד"ר מנחם רוטנברג זצ"ל. הגיע פעם יהודי לרבי לוי יצחק ברדיטשוב, והרבי שאל על שלומו, והוא ענה לו: נו, הרי רבונו של עולם מנהיג את העולם (דער אייברשטע פירט די וועלט)! אמר לו הרבי: רצוני לומר לך דבר. שנינו אומרים את אותן המלים: הקב"ה מנהיג את העולם. אך שנינו מתכוונים לדבר אחד לגמרי. כשאתה אומר: הקב"ה מנהיג את העולם, כך כוונתך: הרי אני יהודי טוב, מתפלל ומניח תפילין בכל יום, אומר תהילים, שומע שיעור פה ושם, הולך לקבל את פני הרבי, ולמה אני סובל כ"כ, הבריאות רעועה, אין לי פרנסה, קשה לי לשדך את בנותי, למה כה רע לי, אבל מה אעשה, הרי הקב"ה מנהיג את העולם! וכשאני אומר: רבונו של עולם מנהיג את העולם, כך אני מתכוון: אני, לוי יצחק בן שרה, תפילתי אינה תפילה, תורתי אינה תורה, אני כמעט ולא מקיים מצוות עם הכוונה הרצויה, ולמה א"כ מגיע לי כ"כ הרבה חסד ושפע ממך בכל עת ובכל שעה, למה כ"כ טוב לי, אבל מה אעשה הרי הקב"ה מנהיג את העולם!

ולבסוף, רצוני לשתף אותך, אתכם, ברעיון קצר לקראת חג הגאולה הבא עלינו לטובה. ישראל זכו לצאת ממצרים ע"י מכת בכורות. ולמה הכה ד' דווקא בבכור? סוד המכה לא מתפרסם במקומה, אלא כבר בפרשת שמות: "כה אמר ד' בני בכרי ישראל. ואמר אליך שלח את בני ויעבדני, ותמאן לשלחו, הנה אנכי הורג את בנך בכרך" (שמות ד', כ"ב - כ"ג). "בני בכרי ישראל", הוא איפוא המפתח ליציאת מצרים. ואעלה כאן שתי מחשבות שעלו לאחרונה:

א. במכת בכורות הגיעה חווית ההבחנה, ההבדלה וההשגחה של בורא עולם לשיאה. לא רק בין מצרים לארץ גושן, בין בכור מצרים לבכור ישראל, אלא בתוככי המצרים בין בכור למי שאיננו בכור. במאות אלפי בתים פגעה המכה דווקא ורק בבכור. וכן היה בבכור בהמה. ויותר מזה, המכה פגעה אף באלו שכלפי חוץ היו נחשבים ל"פשוטים", ורק במכת בכורות התגלה לעין כל שבכורים היו. וכך לשון הגמ' (בבא מציעא ס"א,ב): "אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור וכו'" (רש"י: "הרי שבאו עשרה רווקים על מצרית אחת, ונתעברה מהן בעשר עבורין, עשר בכורות שהן בכורות של אביהם - כולם מתו").

ודומה שהתואר לו זכינו "בני בכרי ישראל", הוא הקורא לנו להידבק במידותיו, וגם לגלות כושר הבדלה והבחנה. "אני ד' אלוקיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים. והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה" (ויקרא כ', כ"ד - כ"ה). וכשם שהוא השכיל לחשוף את "הבכור הנסתר" בתוככי בני האדם, הסתר בתוך הסתר, כך עלינו כאמור להשתדל לגלות את ה"אנכי" בתוך ה"הסתר אסתיר".

ב. עפ"י הרב שמשון רפאל הירש, בכור הוא הפותח את הרחם. בזכותו שאר הבאים יכולים לעבור יותר בקלות. ו"בני בכרי ישראל" מבטא איפוא את הרעיון שישראל הם הפותחים את ה"רחם" בפני האנושות כולה. הם העם למופת ולדוגמא המראה את הדרך לאנושות, בבחינת אברהם - אב המון גויים.

והנה מצאנו שתי תגובות הפוכות לנוכח ייעודו זה של עם ישראל. האחת של יתרו, הבא להסתופף בצילו של ישראל. והשניה של עמלק, הבא להילחם עם ישראל, ע"מ שישראל לא יטביעו את חותמתם על האדם. ודומה שפרעה וחבר מרעיו המה עוד יותר מתוחכמים מעמלק. שמעתי פעם מהרב אשכנזי ז"ל הרגשה מעניינת למה פרעה לקח לארמונו את שרה אמנו. שרה היא היא ה"רחם" של ישראל, והוא רוצה לקחת רחם זה, כוח ההפרייה של ישראל, לשרות העם והתרבות המצריים. וכן ג"כ פעל אותו פרעה "אשר לא ידע את יוסף": "ויצו פרעה לכל עמו לאמר, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון" (שמות א', כ"ב). כלומר, במקום להילחם חזיתית עם "בני בכרי ישראל", הוא מנסה להשתלט על ה"רחם".

ומי הם "חבר מרעיו" של פרעה? עשיו וישמעאל. עשיו רוצה להיות בעל הבית על ה"רחם" של רבקה, וטוען שהוא הבכור. עשיו, הוא אדום, הוא רומי, הוא העולם הנוצרי שטען לאורך הדורות שהוא כביכול verus israel ישראל האמיתי. וגם ישמעאל ואלו שניתלים בו היום, רוצה להיות בעל הבית על ה"רחם", על המולדת, על הארץ, על ארץ ישראל. "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כ"א, י'). "מתשובת שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני אתה למד שהיה מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ונוטל פי שנים" (רש"י שם).

ומתוך שישראל המה הפותחים את הרחם לאנושות, הם גם רחמנים ובני רחמנים, ויש שמתפתים לטענות אלו, של עשיו או של ישמעאל. מתוך הרצון להיות אוניברסאליים, הם מוותרים על הזהות היהודית, ומוכנים להעניק את ה"רחם" של ישראל לאנושות. שוכחים המה שרק בשמירה על הייחוד היהודי יש בכוח ישראל להיות פותחי הרחם, לנגן את התזמורת האלוקית, ולהשפיע על בני אנוש. רק כשאברם מל את עצמו, שם חותמת יהודית על בשרו, ובה הוא נבדל מהאנושות כולה, זכה הוא להיות אברהם, אב המון גויים (ראה מה שכתב על כך מו"ר הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל בספרו "לפרקים", ח"ד במאמרו "אני הנה בריתי איתך" עמוד תמ"ו)

ברכות חמות, בברכת חג כשר ושמח, אברהם אבא וינגורט

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il