ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כיצד יהודי זוכר את יציאת מצרים ;">

בית מדרש חגים וזמנים פסח הגדה של פסח והגדת לבנך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (39 ד') הורד mp3
שלח לחבר

ב' ניסן תשס"ה

כיצד יהודי זוכר את יציאת מצרים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' פרץ בן יוסף אריה ז"ל

ישנן כמה וכמה מצוות, בהן התורה מצוה לזכור ולהזכיר. נעסוק בשלש מהן, ומתוכן נבקש לעמוד על מהות הזכירה בתורה.

שלש מצוות של זיכרון
בסוף פרשת כי תצא 1 מצווה אותנו התורה: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם", ומצוה זו אנו מקיימים בשבת זכור, השבת שלפני חג הפורים. מצוות זיכרון נוספת היא בחג הפסח, שבו אנו מצווים לספר ביציאת מצרים "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" 2 , וכן בכל יום אנו מצווים לזכור ולהזכיר את יציאת מצרים, כדברי המשנה בסוף הפרק הראשון שבמסכת ברכות:
מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר "לְמַעַן תִּזְכּר אֶת-יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ", "יְמֵי חַיֶּיךָ" הַיָּמִים, "כּל יְמֵי חַיֶּיךָ" הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: "יְמֵי חַיֶּיךָ" הָעוֹלָם הַזֶּה, "כּל יְמֵי חַיֶּיךָ" לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ.
ההלכה נפסקה כדעת בן זומא, שיש לזכור את יציאת מצרים בכל יום, ולכן למרות שהלילה אינו זמן ציצית אנו אומרים את פרשת ציצית גם בלילה, כי בה מוזכרת יציאת מצרים.
המצוה השלישית של הזיכרון, אותה אנו נוהגים פעם בשבוע, היא "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" 3 .
נראה כי בין המגן אברהם לבין המשנה ברורה קיימת קיימת מחלוקת עקרונית בגדרי מצות הזכירה, העולה בצורה עקבית מדבריהם ביחס לשלשת המצות הללו.

זכירת עמלק
מה דינו של חייל שאין במקומו מנין, וניתנת בידו הבחירה האם להשתחרר לשבת זכור או לפורים?
שאלה דומה מובאת בשו"ת תרומת הדשן, לגבי מי שהיה בבית האסורים ויכול להשתחרר בשבת זכור או בפורים, והוא כותב שכיון שיש אומרים שחיוב פרשת זכור הוא מהתורה, יש להעדיף את קריאת פרשת זכור. ולמרות שהחיוב לקרוא אותה במנין אינו מהתורה, כיון שעיקר המצוה הוא מהתורה יש להעדיף אותה. וכך פוסק המשנה ברורה 4 .
אולם המגן אברהם טוען כנגד דברי תרומת הדשן שודאי עדיף להשתחרר בפורים, שהרי בפורים ניתן לקיים את שתי המצוות! קריאת התורה בפורים היא פרשת "ויבוא עמלק" המתארת את מלחמת עמלק בעם ישראל, ואם כן יכול אותו אדם לבקש מהקורא בתורה בפורים שיכוון להוציאו ידי חובת פרשת זכור.
המשנה ברורה מצדיק את דברי תרומת הדשן, וכותב שבקריאת פרשת "ויבוא עמלק" כלל לא יוצאים ידי חובת זכירת עמלק:
לעניות דעתי עיקר דינו של המגן אברהם צריך עיון, דהא כתיב בתורה "זכור את אשר עשה וגו' אשר קרך בדרך ויזנב בך וגו' תמחה וגו'", והכוונה היא שלא לשכוח מה שעשה לנו עמלק, ונספר זה לבנינו ולדורותינו ולומר להם: כך עשה לנו הרשע ולכך נצטוינו למחות את שמו, כמו שכתב הרמב"ן בביאורו, וזה לא נזכר בפרשת ויבוא עמלק:
דברי המשנה ברורה הינם משמעותיים ביותר בהבנת מצות הזכירה. מצות הזכירה אינה עניין סתמי, שיעור הסטוריה; הזכירה צריכה לדבר אלי. מספרים שפעם בא יהודי לרבי מקוצק, ואמר לו בגאווה שלמד את כל הש"ס. שאל אותו הרבי – ומה הש"ס לימד אותך? מזכרון עמלק צריך להסיק מסקנות, ואילו קריאת 'ויבוא עמלק' הינה רק בסיפור ההסטורי, אין בה הדרכה מה אני צריך לעשות. רק בקריאה שבספר דברים 'מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח' אני גם יודע מה לעשות, ויש גם את המשמעות של הזכירה.
אפשר לומר שיש כאן מחלוקת עקרונית. לדעת המג"א כשהתורה מצוה לזכור כוונתה לזכור באופן כללי, אולם לדעת המשנה ברורה - במצוות הזכירה יש פרטים וגדרים, לא מספיק רק לזכור שהיתה מלחמת עמלק.

זכירת השבת

נעבור למצוה נוספת – זכור את יום השבת. כידוע, מן התורה אין חיוב לקדש דוקא על יין 5 , ויוצאים ידי חובה בכל הזכרת שבח בדברים. עוד נזכור, כי למרות שהקידוש הוא מצות עשה שהזמן גרמא – גם נשים חייבות בה, כי 'כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה', כיון שנשים חייבות ב"שמור את יום השבת" כך הן חייבות גם ב"זכור את יום השבת" 6 , וזאת משום ש"זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו". לאור זאת אומר המגן אברהם, שמי שהתפלל תפילת ליל שבת וממילא הזכיר את השבת – יצא ידי חובת קידוש מהתורה.
למסקנה יש כמובן השלכות רבות, ונביא שתים שהובאו בפוסקים 7 :
א. אם אדם בטוח שהתפלל, אך אינו זוכר אם קידש – אינו חייב לקדש, שהרי ספק דרבנן לקולא.
ב. אם אדם גדול בא לביתו אחרי התפילה, הוא יכול לצאת ידי חובת קידוש מבנו הקטן שהגיע לחינוך. ולמרות שבנו הקטן מחויב בקידוש רק מדרבנן, הרי גם אביו מחויב רק מדרבנן.

במאמר מוסגר נציין, כי רבי עקיבא איגר דן בשאלה מעניינת שעולה לאור דברי המגן אברהם הללו: כיצד יכול אדם שהתפלל להוציא את אשתו ידי חובת קידוש? הרי לפי המגן אברהם הבעל מחויב בקידוש רק מדרבנן, ואילו אשתו חייבת מהתורה! והוא עונה שכיון שמן הסתם האשה אמרה לבעל 'שבת שלום' כשנכנס הביתה, אז גם היא חייבת רק מדרבנן.

המשנה ברורה 8 דוחה את דברי המגן אברהם, וזאת משתי סיבות:
א. ראשית, מצוות זכירות כוונה. וכי בתפילת שבת אנו מתכוונים לצאת ידי חובת קידוש? אם כבר נניח שהאדם מתכוין אז הוא מתכוין להיפך, שהרי הוא מתכנן לעשות קידוש בבית! ועוד, ודאי שאדם יעדיף לצאת ידי חובה בקידוש שהרי כך תיקנו חכמים.
ב. במסכת פסחים 9 אומרת הגמרא שלא די לומר 'שבת היום', אלא "צריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום", צריך להזכיר גם ששבת היא זכר ליציאת מצרים והרי בתפילה לא מזכירים זאת! (סימן רע"א בה"ל ד"ה גדול).

נראה שהמגן אברהם והמשנה ברורה הולכים לשיטתם, בדומה למחלוקתם ביחס לזכירת עמלק. לדעת המגן אברהם כאשר התורה מצוה לזכור מספיק לזכור באופן כללי, ולכן כדי לזכור את יום השבת מספיק להזכיר שהיום שבת. המגן אברהם יוכל לומר שזהו בדיוק ההבדל בין 'סיפור' לבין 'זכירה': כאשר התורה מצוה אותנו לספר ביציאת מצרים היא מצוה לפרט, ואילו כאשר התורה מצוה אותנו להזכיר את יציאת מצרים הרי שמספיקה הזכרת הענין הכללי. לעומת זאת, המשנה ברורה אומר שבדיני זיכרון יש הגדרות ופרטים, וצריך להזכיר שהקידוש הוא זכר ליציאת מצרים.

זכירת יציאת מצרים
במשנה ברורה מובאת מחלוקת גם לגבי מצות זכירת יציאת מצרים. לדעת המגן אברהם, אדם שמסופק אם קרא קריאת שמע אך בטוח שאמר את שירת הים יצא ידי חובת זכירת יציאת מצרים, שהרי הזכיר את קריעת ים סוף. אולם המשנה ברורה פוסק שלא כדבריו, שהרי התורה אומרת "לְמַעַן תִּזְכּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ" 10 , ואילו קריעת ים סוף היתה שבוע לאחר מכן. שוב אנו רואים שלדעת המגן אברהם מספיק לזכור את יציאת מצרים באופן כללי, ואילו לדעת המשנה ברורה - התורה מקפידה שהאדם יעמוד בקריטריונים ברורים.

איך זוכרים?
המנחת חינוך תמה מדוע הרמב"ם לא מנה במנין המצוות את מצות זכירת יציאת מצרים שבכל יום. על שאלה זו משיב האור שמח בהלכות חמץ ומצה: נתבונן בלשון התורה בשלש מצות הזיכרון. את זכירת עמלק מנסחת התורה ' זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק', ואת זכירת השבת 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ'. אולם, מצות זכירת יציאת מצרים מנוסחת באופן שונה:
לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם ענִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ:
כשנדייק בלשון הפסוק נשים לב שהתורה אינה מצוה אותנו לזכור! התורה מצוה אותנו לקיים מצוות הקשורות בחמץ ומצה, וזאת "למען תזכור", כדי שנזכור את יציאת מצרים. הזכירה היא התוצאה, ולא המצוה עצמה.
בכך מלמדת אותנו התורה איך זוכרים: אצלנו לא זוכרים על ידי אנדרטאות ועמידות דומיה, אלא על ידי תרגום הזכירה לחיי המעשה, על ידי אכילת קרבן פסח על מצות ומרורים.

מה פתאום מקרא ביכורים?
עיקרה של הגדה של פסח הוא דרשת הפסוקים של פרשת מקרא ביכורים, החל מהמילים "ארמי אובד אבי" בהם מתאר מביא הביכורים את פרשת גלות מצרים והיציאה משם:
א וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: ב וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: ג וּבָאתָ אֶל הַכּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבתֵינוּ לָתֶת לָנוּ: ד וְלָקַח הַכּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ: ה וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב: ו וַיָּרֵעוּ אתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבדָה קָשָׁה: ז וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: ח וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרעַ נְטוּיָה וּבְמרָא גָּדל וּבְאתוֹת וּבְמפְתִים: ט וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
וכך כותב הרמב"ם בהלכות חמץ ומצה 11 :
צריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל ורודפין אחר עבודת אלילים ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מהאומות וקרבנו ליחודו, וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו והוא שידרוש מארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה. וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח:
רוב סיפור יציאת מצרים בהגדה מובע על ידי פרשת מקרא ביכורים, והרמב"ם אף כותב שכל המוסיף ומאריך ב"דרש פרשה זו" הרי זה משובח. והדבר טעון ביאור: הרי פרשת מקרא ביכורים עוסקת בביאה לארץ! האם לא היה מתאים יותר לעסוק בתיאור הראשוני והמקורי שבספר שמות?
נראה שגם ענין זה קשור להבנת מהות הזיכרון. את פרשת זכירת יציאת מצרים אכן אפשר לקרוא בספר שמות, אולם ספר שמות הוא סיפור יציאת מצרים של דור יוצאי מצרים. לעומת זאת, סיפור יציאת מצרים דרך פרשת מקרא ביכורים הוא סיפור יציאת מצרים של הדור שהגיע לארץ ישראל, ובכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים.
האור שמח 12 עומד על מילה מיוחדת בפרשת מקרא ביכורים: " וענית ואמרת ארמי אובד אבי..." כל הפרשנים דנים במשמעות המילה 'וענית'. רש"י אומר שעניה היא לשון הרמת קול, ואילו האבן עזרא מציע שיתכן שהכהנים שואלים את מביא הביכורים מה הוא מבקש, ואז והוא עונה 13 .
האור שמח מבאר בדרך נוספת. את הלשון 'עניה' אנו מוצאים בתורה גם בשירת מצרים: "וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם" 14 . מביא הביכורים אינו אומר מקרא ביכורים. הקב"ה דיבר איתו, דרך התאנה שביכרה, ומביא הביכורים עונה לו. שואלים את היהודי על התאנה והוא מתחיל בשיעור הסטוריה 'אני מבין מה הרימון הזה עושה לי, מה התאנה הזו מדברת אלי! אני מבין שאני זכיתי למה שלא זכו דורות הרבה, שאני פה, באתי אל הארץ'. יכול להיות שאותו יהודי הוא דור שביעי בארץ, אבל הוא מרגיש שהוא עצמו בא. "וענית ואמרת" - אתה צריך להרגיש שמקרא ביכורים הוא עניה.
גם המצה נקראת לחם עוני, ואומרים חז"ל שזהו לחם שעונים עליו דברים הרבה. שואל האור שמח, היכן כתוב שצריך לענות על המצה? והוא משיב שהכונה היא לפסוק שלנו, המצה נקראת לחם עוני כי צריך לדרוש עליה את פרשת מקרא ביכורים, שכתוב בה וענית. נראה שעומק הדברים הוא שפרשת מקרא ביכורים מלמדת אותנו שצריך גם לענות, לא רק לספר. אני מרגיש שכל דבר מדבר אלי, ואז אני עונה.
יהי רצון שנזכה לספר ולענות ביציאת מצרים, ושנזכה ל"כימי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות".


^ 1 דברים כה, יז.
^ 2 שמות י, פסוק י.
^ 3 שמות כ, ח.
^ 4 סימן תרפ"א, ס"ק ט"ז.
^ 5 עיין פסחים קו ע"א, תוספות ד"ה 'זכרהו'.
^ 6 ברכות כ ע"ב.
^ 7 הדברים מובאים במשנה ברורה סימן רעא, סק"ב.
^ 8 שם.
^ 9 דף קיז ע"ב.
^ 10 דברים טז, ג.
^ 11 פרק ז, הלכה ד.
^ 12 על הרמב"ם שם.
^ 13 הסבר זה הוא דחוק, שהרי התורה אינה מזכירה את השאלה.
^ 14 שמות טו, כא.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il