ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מי לה' אלי ;">

בית מדרש ארץ ישראל ומצוותיה חבל קטיף בעקבות הגירוש היחס למדינה ולצבא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

תשס"ו

מי לה' אלי


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
המקובל הרב יצחק בן טפחא זצ"ל

יש מטרה, אין דרך
מבוכה. ערב-רב של דעות, רעיונות והצעות. כל רב חושב אחרת. זו התחושה שפשטה אצל רבים בזמן ההתנתקות, תחושה שהלכה והתעצמה במהלך תקופת חשבון הנפש שבעקבותיה, והגיעה לביטוי מעשי באירועי עמונה, כשכל אחד פעל בדרך שונה תוך כדי אירוע משותף גדול. מבוכה זו קשה לכולם, אך שבעתיים קשה היא לבני הנוער, שאוהבים לצבוע את העולם בצבעים חדים, לשמוע דרך ברורה, ולא סופרמרקט של רעיונות ודעות. במיוחד קשה הדבר, מפני שמדובר בדעות שונות שנאמרות מפי תופסי התורה, והרי התורה אמורה להיות הוראה – הוראה ברורה (מהר"ל נתיב התורה א). וכבר אמר רשב"י, שלפני זמן הגאולה לא תהיה הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד (שבת קלח עמוד ב).
יש שמנסים לפתור את הבעיה באחדות. יישבו כל הרבנים ביחד, ילבנו את הבעיות במשותף, יכריעו ויוציאו לציבור הלכות ברורות. אולם הצעה זו טובה היא למי שאין לו דרך ברורה משלו, הוא מבולבל וכל יום משכנעים אותו בכיוון אחר. אבל הוגי הדעות עצמם, אלה שדרכם בהירה להם – כל זמן שלא תקום סנהדרין, שרק לה יש הסמכות להכריע לחלוטין, ימשיכו לדגול בדרכם ולעשות נפשות לשיטתם, כך שפתרון האחדות אינו אמיתי.
אומנם לעתים גם בעלי דעות שונות יכולים לדור בכפיפה אחת, לוותר איש לרעהו ולפעול במשותף, אך לשם כך דרושים שני תנאים: מטרה משותפת, ודרך פעולה מוסכמת שמאפשרת לכל הצדדים להגיע לחלק גדול מהמטרה. במצב זה כולם מוותרים מעט למען האידיאל המשותף, מתוך הבנה שמוטב ציפור אחת ביד משתי צפורים על העץ.
דומה, שכיום התנאי הראשון קיים בציבורנו – מטרה משותפת – אבל אין דרך מוסכמת שמאפשרת לכל הגורמים למצוא בה את מקומם. במצב כזה כל אחדות תיתכן רק מסביב למכנה המשותף הנמוך ביותר, מכנה אשר יאכזב מהר מאוד את כל מי ששואף ליותר מזה, וסופו להביא למחלוקת גדולה יותר (דוגמה לדבר אפשר למצוא בתהליך שעברנו בין כפר-מימון לעמונה. הציבור כולו התאחד בכפר-מימון, אבל כל מי שדגל בדרך מיליטנטית יותר התאכזב שם, והרגיש שחנקו אותו ולא נתנו לו ביטוי. כוח מוחנק זה פרץ בשיא העוז בעמונה).
יש שמעדיפים להדחיק מעט את הבעיות הבוערות, מיראה פן השאלות הצצות בעקבותיהן יפגעו ביחסו של הנוער למדינה ולזרועותיה. הם חרדים שהחוויות השליליות שאנו עוברים יובילו להתנתקות גמורה שלנו מהפוגעים בנו. חלקם אף הגדילו ואמרו – הרוח ניצחה, ואם ניצחנו הרי שאנו פטורים מחשבון נפש מעמיק.

צמיחה כואבת
אלא שלא זו הדרך. פצעים עמוקים שלא מטפלים בהם אינם מתרפאים, אלא מעלים מוגלה. סדקים עמוקים בבית לא מטייחים בסיד. כבר למדונו רבותינו: "אם באים ייסורים על אדם – יפשפש במעשיו" (ברכות ה עמוד ב), לכן אין מנוס מלצלול לעומקן של הבעיות ולגבש לעצמנו דעה בהירה בנושאים הבוערים. אנו מחויבים כעת לפתור את סוגיות היסוד של דרכנו, ולצאת למסע של בירור נוקב ומעמיק. אמת, לא נגיע אל הפסגה ביום-יומיים, ואולי גם לא בשנה-שנתיים, אבל נחתור אליה ללא לאות. לא נקבל תשובות בשחור-לבן שמציגות רק שתי אפשרויות פשוטות, חרדי או ציוני-דתי, שאומרות לכל מי שמערער על האופן שבו התייחסנו עד היום למדינה ולצבא: אז מה הפתרון שלך, טורקיה? נחפש תשובות מורכבות וחדשות. יותר מזה, לא הביישן למד, מי ששואל ומברר בענווה ומתוך חיפוש האמת צומח. כך ענני המבוכה והקשיים הנוכחיים יולידו אט-אט גשם של תובנות חדשות, בהירות ועמוקות, ומתוך הצרה ניוושע.

מספרים על ר' יצחק מאיר מגור, שנתגדל בצעירותו בביתו של הרבי מקוז'ניץ. יום אחד חידש בתורה חידוש מופלא. רבו התפעל כל כך מחידושו עד שעמד ונשקו על ראשו. ברח הרי"מ מקוז'ניץ ונסע להסתופף בצילו של רבי בונים מפשיסחא, מפני שאמר "אין רצוני ברבי שישק על ראשי, כי אם ברבי שיכה על קודקודי ויצמיח אותי".
על כולנו לברר, לחדד ולחפש, כדי שלנו בעצמנו תהיה דעה מגובשת. מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות אבל גם אין לו בניינים עצמיים. הוא חוסה בצילם של הבניינים הטבעיים כמו השפנים שהסלעים הם מחסה להם. אבל נשמתו של האדם לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו פוסק מעבודתו הזריזה. יש קדושה בונה, ויש קדושה מחרבת. הקדושה הבונה טוּבה גלוי, והמחרבת טובה גנוז, מפני שהיא מחרבת כדי לבנות מה שהוא יותר נעלה ממה שכבר בנוי (אורות הקודש ב' עמ' שיד).
בפתחו של הבירור המעמיק שעלינו לעשות, אנו צריכים קודם כל לסדר את מחשבותינו. לסכם מעט את התהליכים הרוחניים שעברנו עד עתה, ולמפות את הדעות המגובשות המתאבקות כיום במחננו, כי תנאי לכל בירור מעמיק ומחדש הוא קודם כל סידור הקיים. בנוסף עלינו לזהות את נקודת המוקד של הבעיה, כדי לפתח מתוכה את הציר המרכזי של התיקון. מבעל "ספר חרדים" למדנו שהאיבר שבו אנו חולים הוא האיבר הזקוק לתיקון רוחני. גם במהלך הגאולה הנוכחי הלימוד שרוצה הקב"ה ללמדנו מצוי בתוך תוכו של השבט אשר הכּנו. לפיכך, במאמר זה אנסה להביא, על קצה המזלג, סידור ראשוני של הדברים כפי שנראים לענ"ד, דברים ששוחחתי עליהם בעל-פה עם רבים והוטבו בעיניהם, ואקווה שינעמו גם לכם הקוראים.
(כמובן שזו זווית מבט אחת, שעוסקת אך ורק בליבם של הדברים, ואידך זיל גמור).

תוכנית ההתנתקות מהתורה
התנועה האמונית נולדה מתוך הרצון להתיישב ביהודה ושומרון. האמירה הרוחנית המרכזית שלה באותן שנים היתה "ארץ-ישראל". היא לא התיימרה ליותר מזה. נוח היה לה לראות את עצמה כהמשכה של תנועת העבודה ההיסטורית, כהמשך ההתעוררות הלאומית הטבעית של עם ישראל.
אלא שבא משבר ימית וטפח על פני התנועה הצעירה. המתנחלים גילו שהשורשים של העץ הלאומי מועטים מדי, ובלי אמונה והתנחלות בלבבות זה לא ילך. ללא תורה אין לאום ואין ארץ-ישראל, וכל המערכות החומריות של המדינה יתמוטטו. על הקומה של ארץ-ישראל צריכה להיבנות קומה שנייה של זהות יהודית. התנועה הפנימה לאיטה את הקריאה הא-לוהית והבינה שצריך להפיץ תורה וערכים לכל העם. לאחר זירוז נוסף של חתימת הסכמי אוסלו, החלה התנועה לשלוח גרעינים תורניים לערי ישראל, ובהמשך, עם בוא משאל מתפקדי הליכוד, החלה במבצעים המוניים של "פנים אל פנים". במקביל החלו רבנים ומחנכים לשלוח את הצעירים הדתיים בהמוניהם ליחידות הקרביות של צה"ל, כדי להשתלב בו בכל הרמות, ולהשפיע מרוחם על דרכו של צה"ל.
המהפכה התורנית בערים עדיין בחיתוליה, אולם המצב בצה"ל האיר פנים, דתיים הגיעו לסגל הפיקוד הבכיר ביותר, ובפיקוד הזוטר הפכו לאחוז גבוה מאוד. כמובן שבד בבד נמשכה תנופת ההתיישבות בכל מרחבי יש"ע, מפני שהקומה השנייה של הפצת דרכנו בעם בנויה על הראשונה ולא מחליפה אותה.
ואז באה ההתנתקות. הציונות הדתית ברובה הגדול – וגם חלקים מהציבור החילוני והחרדי – מסתכלת עליה כאל מהלך שמטרתו העיקרית לפגוע בציונות הדתית. ובמלים רוחניות – המדינה נלחמת בתורה, כדי שזו לא תשתלט עליה.

נרחיב את הדברים. בעשרות השנים האחרונות הלכה התנועה האמונית והיהדות הדתית כולה והתחזקה, הן מבחינה מספרית בגלל קצב הילודה הגדול ואיכות החינוך, והן מבחינת המשקל הציבורי. דתיים רבים הגיעו לתפקידים ציבוריים חשובים ולעמדות פיקוד בכירות. ההתנחלויות התרבו והתרחבו והפכו לגורם מרכזי בקביעת סדר-היום המדיני הציבורי. אם מגמה זו היתה נמשכת, היינו מגיעים ביום מן הימים לרוב מספרי ולעמדת שלטון במדינה. שלטון התורה. אלא שמגמה זו היתה לצנינים בעיני האליטות החילוניות השולטות במוקדי הכוח במדינה – המשפט, התקשורת והכנסת – והן החליטו לנצל את יכולותיהם ליצור רוב בכנסת, כדי לגדוע את היכולת של המיעוט להפוך לרוב. כך נולדה, לדעת רבים, תוכנית ההתנתקות, במגמה לרסק את ההתנחלויות ולמנוע מהדתיים להיות שחקן מרכזי בבימה המדינית. כך מקווים הם למנוע מהתורה ומנושאיה לנווט את דרכה של המדינה.
ביצועה של תוכנית ההתנתקות הוטל על זרועותיה המעשיות של המדינה – משרדי הממשלה השונים, המשטרה והצבא. כך החלה המדינה להילחם בתורה. במצב זה אי-אפשר להסתפק בתהליך ההתרבות הטבעי ובהחזרה בתשובה בלבד, מפני שהם מכוונים אך ורק להשגת רוב, אבל כל זמן שאנו עדיין מיעוט אין בכוחנו למנוע תהליכי הרס שכל מטרתם לסכל את אפשרות הפיכתנו לרוב.
עם כל הקושי, וההעדפה לפעול בשם הרוב, עלינו למצוא פתרונות מעשיים נוספים, שיאפשרו את המשך התפתחותנו כמיעוט, בד בבד עם חתירתנו להפוך לרוב (גם מפני שהדמוקרטיה במהותה אינה רק זכויות הרוב אלא גם זכויות המיעוט. כך שגם מבחינה דמוקרטית זכותנו המלאה להגן על הישרדותנו כמיעוט, אך גם, ובעיקר, מפני שאנו מאמינים שזו האמת. ואכן לא באתי לברר את הדברים מזווית דמוקרטית אלא מזווית תורנית, ודווקא מזוית זו, כדלהלן).

משחק הכיסאות
מלבד הבעיות המעשיות הקשות שיצרה המציאות החדשה, נקלענו גם לקונפליקט רוחני גדול. יחסינו למדינת ישראל היה מאז ומעולם יחס של קדושה. בתנ"ך נאמר על שלמה המלך: "וישב שלמה על כסא ה'" (דברי הימים א' כט, כג), ומכאן למדנו שמלכות ישראל מופיעה את שם ה' בעולם, לפיכך כיסא המלך מייצג את כיסא ה' בעולם. מפסוק זה נגזרה אמרתו המפורסמת של הרב (אורות ישראל ו, ז): "מדינת ישראל היא יסוד כסא ד' בעולם". לכן נמשלה מלכות בית דוד ללבנה (רש"י ר"ה כה עמוד ב), כשם שהירח מחזיר אלינו בלילה את אור השמש, כך מלכות ישראל מופיעה בעוה"ז שנמשל ללילה את הקב"ה, אורו של עולם. כך צריך להיות.
אולם מה עושים כאשר שני הכיסאות הולכים בנפרד, ומלך ישראל לא רוצה להופיע את מלכו של עולם, אלא מעדיף לצאת ולהילחם בה' שהאציל לו את כוחו? כיצד מתנהגים כשהלבנה חוטאת ומסרבת להופיע את אור החמה, ובמקום זה מנסה ליצור אור חדש משלה? במי לצדד, בתורה או במדינה?
מסביב לשאלה רוחנית זו נוצרו שלושה זרמים עיקריים בתוך הציונות הדתית. הזרמים התגבשו בעיקר מסביב לשאלת הציות לפקודת הגירוש, ובאופן משני מסביב לדרכי המאבק השונים. אך דומה שבבסיס ההתייחסות לשאלות אלו עמדו כיוונים רוחניים עמוקים יותר (כמובן, מדובר בחלוקה כללית בלבד. יש רבים שבשאלת הציות חשבו באופן אחד, ובדרכי המאבק מסיבות מעשיות חשבו אחרת. חשוב גם לציין, שאיני כולל בזרמים אלו את מי שחושב הלכתית שמצוות יישוב הארץ נדחית מפני פיקוח-נפש, שלדידו כל התמונה שונה).

ישראל קודמים לתורה
הזרם הראשון מעדיף שהמדינה תגבר על התורה. לפיכך לדעתו אסור באיסור חמור לסרב לפקודת הגירוש, אם מפני ש"עת לעשות לה' הפרו תורתך", או מפני שהמוסר הטבעי של האדם גובר על התורה.
ויותר בעומק מבחינה אמונית טוען הוא: הקב"ה מופיע את דבריו דרך ישראל. כל עניינה של התורה לגלות את נשמת ישראל, ואם רוב עם ישראל בדורנו בחר להפר את מצוות התורה ליישב את הארץ, הרי שזה כרגע דבר ה' ולזה צריכים אנו לציית.
לאישוש דבריהם מביאים הם מקורות כתנא דבי אליהו האומר: תורה וישראל, ישראל קדושים קודמים, "קול המון כקול ש-ד-י". וכן מדברי הרצי"ה המפורסמים: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו"... שה' נתן לנו את התורה מתוך שבחר בנו, מתוך בחירת ישראל (ועיין במאמרו של ראובן טובול, שפורסם ב"מקור ראשון" לסוכות, שחידושו המרכזי של הראי"ה הוא שכשם שבחסידות היו אומרים שנשמותיהם של ישראל הם כעין אותיות התורה, כך הרב היה סופר אותיות שבתורה כאילו הם נשמותיהם של ישראל. מאמרו לא עוסק בגירוש, אך מבהיר מאוד את התפיסה היסודית של זרם זה. את התשובה האמונית של החלוקים על תפיסה זו נתמצת בדברינו על הזרם השלישי).
תפיסה זו מעדיפה במובהק שהמדינה תגבר על התורה, ומכאן ההוראה הגורפת שלא לסרב פקודה והחיבוקים שהעניקו לגיטימיות למגרשים. כמובן, אפשר לטעון שזרם זה סבר שפיקוח-נפש דוחה כל התורה וממילא התורה עצמה סוברת שצריך לציית לפקודת הגירוש, כי אחרת המדינה תתפרק ויהיה פיקוח-נפש. אך עובדה היא שזרם זה לא הסתפק בטענה זו, אלא הוסיף וביאר זאת באותם טיעונים שמאששים את הבחנתנו שהוא מעדיף מדינה על תורה.
גם בדרכי המאבק נשמע הביטוי "איננו רוצים לנצח את המדינה, אנו מעדיפים שהמדינה תגבר ותהרוס את גוש-קטיף".

תורה מעורפלת
הזרם השני, שבמאבק על גוש-קטיף היה הזרם המרכזי, מרגיש בתוך תוכו שהתורה היא זו שצריכה לגבור, וששואפים אנו לבנות את קומת הקודש על קומת החומר. אולם קשה לו עם הסתירה בין שני ערכים כל כך חשובים שבהם הוא מאמין. כואב לו לראות את אבא ואמא רבים. הוא שואף בכל מאודו להמשיך ולאחוז בשני הדגלים ביחד ומסרב להכיר בכך שהמציאות השתנתה, והמדינה, במקום להופיע את דבר ה', החליטה להילחם בו.
מכאן נגזרה התייחסותו המעורפלת לשאלת הציות לפקודת הגירוש. בתחילה אמרו "אסור למלא פקודה זו, אך לא ראוי להניף דגל זה בפומבי", או לחילופין "זה לא הזמן להיכנס לשאלה זו". בהמשך, כשהחרב התקרבה לצוואר, אמרו לחייל: אל תבצע ואל תסרב, אלא פשוט לא תוכל, תתעלף, רגליך לא יוכלו ללכת לדבר עבירה זה, ידיך יהיו משותקות, לא תוכל. כמובן שזו לא פסיקה הלכתית. ההלכה תמיד אומרת אסור או מותר, ולעולם איננה מצווה על איברי הגוף להיות מנוטרלים. זו אמירה שבמהותה מבטאת חוסר החלטיות ובלבול, מתוך רצון להחזיק בתרתי דסתרי ביחד.
מול הערפול של נושאי התורה, המדינה הבינה בדיוק את הנקודה שבה ניטשת המערכה ועיטרה את מדי הגירוש בדגלי ישראל, כדי להדגיש שכל המסרב לגרש או הנלחם במגרשים נלחם בה. במצב זה אין פלא שרובם המוחלט של החיילים, שנתבעו להקרבה אישית גדולה כדי לסרב, נשאבו אל חיקה החמים וההחלטי של המערכת הצבאית. כך, למרבה האירוניה, השתתפו אלפי שומרי תורה ומצוות במבצע שמטרתו לעקור את התורה מן השורש. נמצא שהתורה, שהפיחה בנושאיה כוחות חיים לשרת בצבא, שמשה כחרב לביצוע החרבתה שלה עצמה.
במאבק נקט זרם זה בטקטיקות שנבעו מבריחה זו. יציאה למבצעי "פנים אל פנים" במטרה ליצור רוב אוהד, בזמן שאיש לא התעניין בדעתו של רוב זה, או שהאמין בוודאות הנס וסמך עליו (ודאי שחובה להאמין באפשרות הנס בשונה מאמונה בוודאות הנס, ודאי גם שחשיבות רבה נודעת למבצעי "פנים אל פנים" שנועדו לקרב יהודים לאבינו שבשמים או להרבות אחדות, ובתנאי שאינם מהווים תחליף בלעדי למאבק).

ה' הוא הקובע
הזרם השלישי קם והכריע בפשטות – התורה מעל הכול. לכתחילה רצוי היה שהמדינה תהיה כלי להופעת התורה, ויש בכך חשיבות רבה, אולם כשזה לא כך דבר ה' הוא הקובע.
זרם זה ביסס את דבריו על הרמב"ם (מלכים ג, ט), שקבע בחדות לגבי גזירת המלך לבטל את התורה: "דברי הרב ודברי התלמיד, דברי הרב קודמין, ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו".
העומק האמוני שמאחורי הלכה זו ברמב"ם נרמז בדברי הרב באורות התורה (א, ב), ואגב, זו תשובתם של בני הזרם השלישי לזרם הראשון. אמת, החלטותיהם ורצונותיהם של ישראל מבטאים פעמים רבות את רצון ה', אולם רק בתנאי שאין הם סותרים את רצון ה' כפי שהוא בעצמו ביטא אותו בתורה. כשם שלא יעלה על הדעת שרוב עם ישראל יחליט שהשבת היא ביום ראשון, ויגיד כיוון שאנו הרוב זהו רצון ה', כך הדבר גם בנוגע לארץ-ישראל. דומה הדבר לאדם שמינה לעצמו דובר שעליו הוא סומך שיכוון לדעתו ויבטא אותה היטב. ברור, שייפוי הכוח לדובר תקף רק במקום שבו הוא מפרש את דברי שולחו ומשלים אותם, אך לא יעלה על הדעת שהדובר יפרסם הצהרה מנוגדת לאמירה מפורשת של שולחו. דבריהם של ישראל הם תורה שבעל-פה, אבל כל כוחה של תורה שבעל-פה ניתן לה רק כשהיא בנויה על תורת ה' – תורה שבכתב (עיין גם במהר"ל תפארת ישראל י"ג, שהתורה פנימית יותר מנשמת ישראל).
במישור המעשי קרא זרם זה לסירוב פקודה בצורה חותכת, על-מנת להמעיט את כוחם של מבצעי הגירוש ולהיאבק בשטח כדי למנוע את ביצוע הגירוש. אלא שבפועל התברר שמספרית זרם זה קטן מדי מכדי להוות מיעוט גדול שבכוחו לעצור את הגזירה.
כשאנו מביטים על היחסים בין שלושת הזרמים, הרי בדרך הטבע עתיד הזרם השני להידלדל ולהיעלם, מפני שחוסר החלטיות ופסיחה על שני הסעיפים אינם יכולים להחזיק מעמד לאורך זמן. זהו תהליך של שנים, אבל הוא מחויב המציאות. תהליך זה החל בעמונה, בחתימותיהם של קרוב ל-300 תושבי עפרה על הקריאה לסירוב פקודה, ובמאבק הנחוש וההחלטי של הציבור שהגן על הבתים, כשמפיו פורצת השאגה "ה' הוא המלך", מתוך הבנה של מהות ההתגוששות. ממילא, הוויכוח האמיתי ניטש בין שני הזרמים הקוטביים. מלבד הטיעון הפשוט שכל יהודי הנאמן לתורה מבין שהתורה מעל הכל, וכפי שפסקו גדולי הדור, ברצוני להציג ציר חשוב נוסף.

אנו מאמינים באתחלתא דגאולה. מושג זה מכיל, לכאורה, סתירה פנימית קשה. גאולה, במהותה, מבטאת את הסוף הטוב והשלם, את ה"הפי אנד" היהודי. התחלה, טובה ככל שתהיה, הרי איננה שיא טוב ושלם. יש בה חסרונות רבים. "התחלה" ו"גאולה-סיום" הם תרתי דסתרי.
שני תירוצים לנו לסתירה זו. מצד העתיד, זו התחלה שהיא יסוד לעתיד גדול, לפיכך השיא גנוז כבר במצב החלקי הנוכחי, ממש כשם שהעץ הגדול מצוי בפוטנציאל כבר בגרעין הקטן. מצד ההווה, אנו מוצאים מאפיינים של טוב כבר במציאות החלקית הנוכחית. גם כיום, במדינתנו, יש לנו מאפיינים של גאולה – חירות משעבוד מלכויות, השיבה לארץ, פריחה תורנית, נתינת הארץ פריה בעין יפה ועוד.
עד היום דרו שני התירוצים בכפיפה אחת, ואולם במדינתנו יש ציבור שלא מעוניין להיחלץ מההווה החלקי ולהגיע לעתיד המושלם, והוא חותר להוביל מהלך שבו המדינה החלקית תגדע בכוח את האפשרות להגיע מתוכה לגאולה שלמה. במצב זה הוויכוח בין שני הזרמים הוא בפנימיותו ויכוח בין המקבעים את ההווה החלקי במחיר ויתור על העתיד השלם ומסתפקים בתיקונים קטנים בתוכו, לבין הממשיכים לחתור קדימה לפסגה, גם אם יקשה הדבר על ההווה. ויכוח זה קיים בנושאים רבים, כגון היחס לבתי המשפט, התקשורת, האינטרנט, ואין כאן המקום להאריך.

סיכום
כל משבר רוחני מלמד את האדם שיש חלק חסר בפזל הרוחני שלו. ללא חלק זה גם החלקים הקיימים ייפלו. בשנה האחרונה למדנו שיחד עם החלקים של ארץ-ישראל וקירוב לבבות עלינו להדגיש את החלק היסודי של מחויבות מוחלטת לה' ולתורתו.
כשם שמהקצף המסמא ומכלובי ימית נולדה תנועת ה"פנים אל פנים", בתקווה גדולה למפגש חי וגלוי עיניים, כך מהזעקה החנוקה של נערי ונערות בתי הכנסת בנווה-דקלים, מגג בית הכנסת בכפר-דרום ומהמכות העזות שהוכינו בעמונה תיוולד מחדש התנועה אשר תקרא בקול גדול: מי לה' אלי? ויאספו אליה כל החיל אשר נגע ה' בלבבם. "ותבוא בהם רוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד" (יחזקאל לז, י).


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il