ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

תערובת משהו חמץ בפסח ;">

דף הבית ראשי בית מדרש גמרא פסחים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן תשס"ו

תערובת משהו חמץ בפסח


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

תמצית סוגיית הגמרא
בגמ' בפסחים (כט ע"ב):
אמר רב: חמץ בזמנו (=בפסח), בין במינו בין שלא במינו - אסור. שלא בזמנו (=אחר הפסח): במינו - אסור, שלא במינו - מותר... שמואל אמר: חמץ בזמנו, במינו - אסור, שלא במינו - מותר... ורבי יוחנן אמר: חמץ בזמנו, בין במינו ובין שלא במינו - אסור בנותן טעם.

הגמ' מנמקת כל דעה:
רב לטעמיה, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה, במינו - במשהו, שלא במינו - בנותן טעם. רב גזר חמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו (הואיל ובכרת הוא. ואף על גב דבחלב ודם לא גזר שלא במינו אטו מינו, התם הוא דבדילי מיניה, אבל חמץ לא בדילי מיניה, הואיל ואוכלו כל ימות השנה - רש"י)...
שמואל לטעמיה, דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה, במינו - אסורין במשהו, שלא במינו - בנותן טעם. שלא במינן אטו מינן - לא גזר...
רבי יוחנן לטעמיה, דרבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם...
אמר רבא, הלכתא: חמץ בזמנו - בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו, כרב...

סיכום הסוגיא: רב ושמואל סבורים שניהם, כי בכל התורה מין במינו אינו בטל, ואילו מין בשאינו מינו בטל בנותן טעם. עם זאת, לעניין חמץ בפסח נחלקו בשאלה האם יש לגזור ולהשוות דין מין בשאינו מינו לדין מין במינו, כדעת רב, או שאין לגזור, כדעת שמואל. לעומתם, ר' יוחנן סבור שאין הבדל בין ביטול מין במינו לביטול מין בשאינו מינו, וזה גם זה בטלים בנותן טעם, והוא אינו מבחין בין איסור חמץ לשאר איסורים.

את הסוגיא מסכם רבא, הקובע כי חמץ בפסח אוסר במשהו אף בתערובת מין בשאינו מינו.
מחלוקת הראשונים בביאור פסיקת רבא
לפי הגרסא שלפנינו, היא גרסת רש"י, הגמ' מציינת (ושמא זהו רבא עצמו), שההלכה של רבא היא הכרעה כדעת רב. מכאן לומד רש"י (דף ל ע"א, ד"ה אמר רבא), כי הלכה כרב בכל איסורים שבתורה, ואף בהם מין במינו אוסר במשהו:
שמע מינה, דפסק רבא הלכתא דכל איסורין שבתורה במינן במשהו, ולא שני לן בין חמץ לשאר איסורי אלא בהא מילתא, דגזר שלא במינן אטו מינן. שמעינן מינה: חלב שנפל לקדירה - אוסר במשהו, וכן הלכה, והא דקיימא לן כל איסורין שבתורה בששים - בשלא במינן הוא.

אלא, שהתוס' כתבו בשם ר"ת (שם, ד"ה אמר רבא), שאין לגרוס בדברי רבא את המלים 'במשהו כרב', וזו אף גירסת הרי"ף, שכתב (פסחים ז ע"ב בדפי הרי"ף):
אמר רבא: הלכתא, חמץ בזמנו, בין במינו בין שלא במינו - אסור. ומדלא קיהיב שיעורא למילתיה ש"מ במשהו.

והעיר בעל המאור (על אתר):
ומדבריו אתה למד, שמה שנמצא כתוב בכל ספרי הגמרא שלנו 'במשהו כרב' אינו מעיקר הגמ' אלא תלויה היתה (=כתובה בצד הגיליון) מפירושי הראשונים והכניסוה הסופרים בספרים. ועיקר הגירסא הוא כמו שכתבנו, וכן נמצא בנוסחאות מדוקדקות וישנות. וחכמי צרפת וחכמי נרבונה עמודי עולם ז"ל פירשוה לשמעתיה דרבא כולה כר' יוחנן...במין במינו בנותן טעם...

מעתה עלינו לשאול: אם אמנם רבא אינו מסתמך על דעת רב, האוסר מין במינו בשאר איסורים ואוסר חמץ מין בשאינו מינו אטו מין במינו, מדוע אסר חמץ בפסח במשהו, שלא כדעת ר' יוחנן ור"ל?

בשאלה זו עוסק הרמב"ן (במלחמות, על אתר), ומציע שתי דרכים לבאר מדוע אוסר רבא חמץ במשהו, אף שלדעתו מין במינו בטל, דלא כרב:
...דרבא בחמץ כולה משום גזירה נסיב לה, דכיון דחמץ בזמנו החמירה עליו תורה יותר משא איסורין...החמירו ביה רבנן טפי משאר איסורין.
עוד אני אומר, דכיון דקי"ל כל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אף חמץ בפסח אינו בטל לעולם, שהרי תבשיל זה שנתערב בו חמץ ואין אתה אוסרו אלא ליומו, היום אסור למחר הוא מותר, והוא עצמו בעינו מותר מן התורה, ולא קנס ר' שמעון להקל עליו...וא"ת אם מפני כן, במינו יהא אסור במשהו, אבל שלא במינו שלא במינו עד שיהא בו בנותן טעם, שהרי כל דבר שיש לו מתירין שלא במינו בטל...יש להשיב: רבא גזר בחמץ בזמנו שלא במינו אטו מינו - כרב.

הדרך הראשונה של הרמב"ן פשוטה ומובנת: לדעת רבא אין הבדל בין מין במינו לבין מין בשאינו מינו, לא בחמץ ולא בשאר איסורין. בשאר איסורין - זה גם זה בטלים בנותן טעם, כדעת ר' יוחנן, ובחמץ - זה גם זה מדרבנן אינם בטלים, וזאת מפאת חומרת איסור החמץ, הן באיכות (כרת) והן בכמות (בל יראה ובל ימצא).

בהצעתו השניה הולך הרמב"ן בדרך שונה לחלוטין. ראשית, הוא קובע כי תערובת חמץ בפסח היא דבר שיש לו מתירין, שאפילו באלף אינו בטל. קביעה זו אינה פשוטה כלל, שהרי חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, ולכן מעיר הרמב"ן, שלהלכה דין חמץ שעבר עליו הפסח הוא מדרבנן בלבד, 'ולא קנס ר' שמעון להקל עליו'.

ביאור הדבר: אילו היה דין דבר שיש לו מתירין דין תורה, ברור שחמץ הוא דבר שיש לו מתירין אף שהוא אסור גם אחר הפסח, וזאת משום שמן התורה הוא מותר אחר הפסח, ודין תורה נשפט על בסיס דין תורה. אולם אם דין דבר שיש לו מתירין הוא חומרא מדרבנן, אף שאיסור החמץ אחר הפסח גם הוא מדרבנן, שוב אינו נחשב כדבר שיש לו מתירין, ויש להתיר תערובתו! על כך עונה הרמב"ן, שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא קנס על הגברא שלא קיים דין 'תשביתו'. קנס זה הוא דין שכולו חומרא, ולכן לא הטיל ר' שמעון איסור בחפצא של החמץ, שכן איסור בחפצא היה גורר גם קולא - הסרת שם דבר שיש לו מתירין מעל החמץ. מעתה, כיוון שמבחינת החפצא, משעבר הפסח הותר החמץ למרות גזרת ר' שמעון, בתוך הפסח הוא דבר שיש לו מתירין. 1

נקודה מעניינת נוספת בדברי הרמב"ן היא, ביאור דברי רבא על פי הגרסא שלפנינו, הכוללת את המלים 'במשהו כרב', ללא צורך להעמיד את רבא כרב בשאר איסורין: עיקר חידושו של רב בסוגייתנו הוא שיש לגזור בחמץ מין בשאינו מינו אטו מין במינו, ודלא כשמואל, שאינו מבחין בין חמץ לשאר איסורין. בנקודה זו פוסק רבא כרב: ביאור חומרת החמץ לאור דין דבר שיש לו מתירין אינו מספיק כדי לבאר מדוע חמץ אוסר במשהו גם מין בשאינו מינו, שהרי דין דבר שיש לו מתירין אינו חל על תערובת כזו. כדי לאסור מין בשאינו מינו מחמת דין דבר שיש לו מתירין, יש לקבל את דעת רב, שגוזר בחמץ מין בשאינו מינו אטו מין במינו.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם כתב כדעת רש"י והרי"ף, שחמץ אוסר במשהו, ומנמק איסור זה בדרך דומה לדרכו השניה של הרמב"ן, וז"ל (הלכות מאכלות אסורים פרק ט"ו הל' ט):
חמץ בפסח, אף על פי שהוא מאיסורי תורה, אינו בכללות אלו (=של ביטול ברוב, המפורטים בתחילת הפרק), לפי שאין התערובת אסורה לעולם, שהרי לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו.

בהמשך דבריו עוסק הרמב"ם בדין דבר שיש לו מתירין, והוא פוסק כי דבר שיש לו מתירין בטל אם התערובת היא מין בשאינו מינו. פסיקה זו מעוררת את השאלה, מדוע בפסח חמץ אינו בטל אפילו מין בשאינו מינו אף שחומרא זו מבוססת על דין דבר שיש לו מתירין. הרמב"ם דן גם בשאלה זו, וכאן תשובתו שונה מתשובת הרמב"ן, בה עסקנו לעיל. וז"ל הרמב"ם (הל' יב):
יראה לי, שאפילו דבר שיש לו מתירין, אם נתערב בשאינו מינו ולא נתן טעם - מותר. לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל, שהרי אפשר לתקנו, ואף על פי כן שלא במינו בנותן טעם, כמו שביארנו. ואל תתמה על חמץ בפסח, שהתורה אמרה 'כל מחמצת לא תאכלו', לפיכך החמירו בו כמו שביארנו.

הועלה מדברי הרמב"ם הוא, שיש שני טעמים נפרדים לאיסור משהו חמץ בפסח. מין במינו אסור משום דבר שיש לו מתירין, ומין בשאינו מינו אסור משום חומרא דחמץ. נוכל לומר, כי לגבי מין במינו נוקט הרמב"ם בדרך דומה לדרכו השניה של הרמב"ן, ואילו לגבי מין בשאינו מינו - דרכו כדרכו הראשונה של הרמב"ן. בכך שונה הרמב"ם מן הרמב"ן, שכן לפי הרמב"ן בדרכו השניה, גם בתערובת מין בשאינו מינו בסיס האיסור הוא דין דבר שיש לו מתירין, שהורחב לעניין חמץ והוחל גם על מין בשאינו מינו, גזרה אטו מין במינו.

אלא שמלשון הרמב"ם בהל' ט' נראה, שגם חומרת משהו חמץ מין בשאינו מינו היא משום דבר שיש לו מתירין, שהרי כתב: 'חמץ בפסח...לאחר הפסח תהיה כל התערובת מותרת כמו שביארנו, לפיכך אוסר בכל שהוא בין במינו בין שלא במינו', וצ"ע מדוע נזקק לטעם דבר שיש לו מתירין בחמץ? יתרה מזאת: לפי דבריו בהל' יב, דין דבר שיש לו מתירין אינו נוגע כלל למין בשאינו מינו, שהרי בטל בנותן טעם, וכיצד כתב בהל' ט' שתערובת מין בשאינו מינו אסורה משום דבר שיש לו מתירין?

ונראה ברור מדברי הרמב"ם, שעקרונית גם תערובת מין בשאינו מינו אינה מאבדת שם דבר שיש לו מתירין, אלא שיש בה סברא אחרת, המתירה למרות שהיה מקום להחמיר מצד דבר שיש לו מתירין, ויש לעיין בדבר.

יסוד דין דבר שיש לו מתירין
בדין דבר שיש לו מתירין מצינו שתי סברות שונות. רש"י כתב (ביצה ג ע"ב, ד"ה אפילו באלף):
ואף על גב דמדאורייתא חד בתרי בטיל, דכתיב 'אחרי רבים להטות', אחמור רבנן, הואיל ויש לו מתירין לאחר זמן לא יאכלנו באיסור על ידי ביטול.

כלומר, הגזרה היא שאין להסתמך על הביטול, משום שמכל מקום התערובת לא תלך לאיבוד, וכשיעבור זמן האיסור יוכל לאכלה בהיתר גמור. ובקיצור: עד שתאכלנו באיסור אכלנו בהיתר.

אך לא כן דעת הר"ן, וז"ל (נדרים נב ע"א, אמצע ד"ה וקשיא):
...דקא מיבעיא לי: כיון דלרבנן בכולהו איסורי מין במינו בטיל כמו בשאינו מינו מה ראו חכמים לחלק בדבר שיש לו מתירין בין מינו לשאינו מינו ומאיזה טעם? וכך נראה לי בטעמו של דבר: דחזינא לרבנן ולר' יהודה דאיפלגו במין במינו אי בטיל או לא ואמרינן בפ' הקומץ רבה (מנחות כב) דשניהם מקרא א' דרשו דכתיב ולקח מדם הפר ומדם השעיר שאע"פ שדמו של פר מרובה קרי ליה דם השעיר אלמא לא בטיל וקסבר ר' יהודה דהיינו טעמא משום דמין במינו לא בטיל לפי שכל דבר שהוא דומה לחבירו אינו מחלישו ומבטלו אלא מעמידו ומחזקו ומשום הכי סבירא ליה לר' יהודה בכולהו איסורי דמין במינו לא בטיל ורבנן לא משמע להו הכי דמכל מקום מין במינו דאיסור והיתר אין דומין זה לזה כיון דחד אסור וחד שרי שאין ראוי לילך אחר דמיונן בעצם אלא אחר חילוקן באיסור והיתר. אלא היינו טעמא דדם הפר אינו מבטל דם השעיר משום דכיון דשניהן עולין כלומר שכשרים לזריקה אין מבטלין זה את זה. דכי היכי דר' יהודה אזיל אחר דמיון העצם אזלו רבנן אחר דמיון ההיתר, ולפיכך, כל שחלוקין באיסור והיתר אפי' מין במינו בטיל דהוה ליה כמין בשאינו מינו. ומשום הכי אמרינן, דבדבר שיש לו מתירין נטו רבנן משום חומרא לדרבי יהודה דכיון שאין דבר זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו, אמרינן שאינו בטל במינו, דאי הכי הוה דמו טובא: חדא, שהן שוין במין, ועוד, שאינן חלוקים לגמרי באיסור והיתר, ומשום הכי לא בטיל אלא בשאינו מינו, כדי שאותו חילוק שיש בין מינו לשאינו מינו ישלים אותו שווי שניתוסף כאן משום דבר שיש לו מתירין, לפי שהחילוק שבין המינין סיבת הביטול, והשווי נותן שלא יהו בטלין. הלכך, כל שהוא אסור עכשיו ואינו חסר מן איסורו אלא שעתיד להיות ניתר לאחר זמן אותו חסרון של איסור כיון שהוא מועט ראוי הוא שישלימנו אותו חילוק שיש בין מינו לשאינו מינו.

הר"ן מחדש, שדין ביטול יכול להתקיים רק כאשר יש תערובות ניגודים. אם נתערב איסור בהיתר, לפנינו תערובת ניגודים הלכתית ויש אפשרות ביטול. כמו כן, אם נתערב מין בשאינו מינו יש תערובת ניגודים מציאותית, ושוב יש אפשרות ביטול. אולם במין במינו שיש לו מתירין, אין זו תערבות ניגודים. מציאותית - הרי מדובר במין במינו, והלכתית - כיוון שיש לו מתירין, אין זה איסור היוצר ניגוד מספיק ביחס להיתר, ולכן אינו בטל.

סברת הרמב"ם בדין דבר שיש לו מתירין
הנפקא מיניה המרכזית העולה מדברי הר"ן היא, שדבר שיש לו מתירין בטל אם התערובת היא מין בשאינו מינו. אולם לפי סברת רש"י, לכאורה ברור שדבר שיש לו מתירין אינו בטל גם בשאינו מינו, שהרי מכל מקום מדובר בתערובת בטלה, ולמרות זאת גזרו חכמים שלא להסתמך על הביטול שעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, וא"כ אין הבדל אם מדובר שמעיקר הדין בטל מין במינו או מין בשאינו מינו. יתרה מכך, לפי רש"י, הלכה היא שמין במינו לא בטיל כלל גם שאין לו מתירין (ראה לעיל בציטוט דבריו בסוף הסוגיא בפסחים, ל ע"א), ונמצא שכל איסור דבר שיש לו מתירין אינו אלא במין בשאינו מינו!

לפי זה נראה, לכאורה, שדעת הרמב"ם כר"ן, שכן פסק (פט"ו ממאכלות אסורים הל' יב, ראה לעיל), שמין בשאינו מינו בטל בנותן טעם גם בדבר שיש לו מתירין.
אלא שראינו לעיל, כי לדעת הרמב"ם חמץ הוא דבר שיש לו מתירין 'בין במינו בין שלא במינו', ומכאן, שגם על מין בשאינו מינו יש דין דבר שיש לו מתירין, והדבר עולה בקנה אחד דוקא עם שיטת רש"י, ולא עם שיטת הר"ן!

ונראה לבאר: דין דבר שיש לו מתירין בשאינו מינו התיר הרמב"ם מסברא, שכן כתב 'יראה לי', ותמך יתדותיו בדין ביטול טבל, שניתן לתקנו, ובכל זאת בטל. ולכאורה, ראייתו מדין טבל אינה הכרחית, שהרי יש הבדל בין דבר שיש לו מתירין לאחר זמן, כחמץ בפסח, לבין טבל, שניתן לתיקון על ידי מעשה. על דבר שיותר ממילא אחר זמן אפשר לומר את סברת הר"ן, שאיסור כזה אינו איסור של ממש ואינו בעל מהות שונה מספיק מהיתר כדי שיתבטל בו. אולם טבל, כל עוד לא תקנו, הרי הוא איסור ממש, וכאשר יפרישו ממנו תרומות ומעשרות הרי לא הטבל תוקן אלא שנשתנה שמו מטבל לחולין, וברור שבטבלו הוא איסור לכל דבר, ומדוע לא יתבטל?

מסתבר, אם כן, שהרמב"ם סבור כרש"י, וחומרת דבר שיש לו מתירין היא מפני שאומרים עד שתאכלנו באיסור - תאכלנו בהיתר אחר זמן או אחר שיתוקן הדבר. אלא, שעתה עלינו להבין מדוע אומר הרמב"ם כי דבר שיל"מ בטל בשאינו מינו, והרי לפי סברת רש"י אין מקום לחלק בין מין במינו לבשאינו מינו, ובכל מקרה צריך לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר!

ונראה לומר, שלפי הרמב"ם יש חילוק גדול בין ביטול מין במינו למין בשאינו מינו. לדעת הרמב"ם, מין במינו בטל מן התורה חד בתרי (שם, ה"א):
דבר אסור שנתערב בדבר מותר, מין בשאינו מינו - בנותן טעם, ומין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו - יבטל ברוב.

ובפשטות, ביטול זה הוא מחמת ניגוד האיסורים, והוא ביטול הלכתי. אולם מין בשאינו מינו שאינו נותן טעם הוא ביטול מציאותי, שמכיוון שאינו נותן טעם, הרי הוא ממש כמי שאינו. ממילא, מה בכך שבעתיד יותר הדבר המתערב, הרי עתה הוא כבר אינו בעולם, ואין כל סיבה לאסרו! אמנם, במין במינו, כיוון שהביטול הוא הלכתי, משמעות דין הביטול הוא, שהתורה התירה לאכול את התערובת אף שהאיסור בעולם, וממילא אם הוא דבר שיותר בעתיד, או דבר שניתן לתקנו, יש לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר.

יישוב דברי הרמב"ם בעניין תערובת חמץ במשהו
לאור האמור נוכל להבין את דברי הרמב"ם בעניין חמץ. הקשנו לעיל, מדוע נזקק הרמב"ם לטעם דבר שיש לו מתירין כדי להסביר את החומרא שחמץ אינו בטל בשאינו מינו אלא אוסר במשהו, הרי מין בשאינו מינו כלל אינו נקרא דבר שיש לו מתירין, וממילא נזקק הרמב"ם לבאר, שלחמץ יש חומרא מיוחדת משום שנאמר 'כל מחמצת'. עתה נוכל לומר, שחומרא דחמץ עושה את שאינו מצוי למצוי, כלומר, אע"פ שנתערב מין בשאינו מינו, כיוון שידוע שהתערב, אע"פ שמציאותית אינו משפיע כלל, לעניין איסור חמץ הוא נחשב עדיין מצוי. כיוון שכך, הביטול של החמץ אינו עשוי עוד להיות ביטוי מציאותי אלא הלכתי בלבד, וכיוון שחמץ הוא דבר שיש לו מתירין, כל איסור שקיים במציאות אינו בטל בכהאי גוונא משום שאומרים עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר.


^ 1 אך ראה בשיעורי ר' אריה לייב (מאלין), ח"א סי' י'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il