ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

החרוסת ומצוותה ;">

דף הבית ראשי בית מדרש גמרא פסחים Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן תשס"ו

החרוסת ומצוותה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חיה רבקה בת ר' שלמה ליפא

שנינו במשנה (פסחים קיד ע"א):
הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין, אף על פי שאין חרוסת מצוה. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: מצוה. ובמקדש היו מביאין לפניו גופו של פסח.

נפתח בהערה על נוסח המשנה: בגירסת הרי"ף למשנה לא גרס 'ושני תבשילין'. גירסא זו נראית עדיפה, שהרי המשנה מעירה 'אע"פ שאין חרוסת מצוה', והיה לה להעיר זאת בצמוד לחרוסת. 1 עם זאת, להלן נראה, שלפי גרסתנו, המזכירה כאן שני תבשילין בצמוד לחרוסת, הדבר הוא בעל משמעות.

נעיין עתה במחלוקת חכמים ור' אלעזר בר' צדוק לאור סוגיית הגמרא ופסקי הראשונים, בעיקר פסקי הרמב"ם.

סוגיית הגמרא והקושיא בשיטת הרמב"ם
בגמרא (קטז ע"א) 2 :
אף על פי שאין חרוסת מצוה. ואי לא מצוה משום מאי מייתי לה? אמר רבי אמי: משום קפא (שרף החזרת קשה, ויש בו ארס).
אמר רב אסי: קפא דחסא - חמא, קפא דחמא - כרתי, [קפא דכרתי - חמימי] קפא דכולהו - חמימי. אדהכי והכי נימא הכי: קפא קפא, דכירנא לך ולשב בנתיך, ולתמני כלתך.
רבי אלעזר ברבי צדוק אומר מצוה וכו'. מאי מצוה?
רבי לוי אומר: זכר לתפוח (שהיו יולדות בניהן שם בלא עצב, שלא יכירו בהן מצריים, דכתיב 'תחת התפוח עוררתיך').
ורבי יוחנן אומר: זכר לטיט.
אמר אביי: הלכך צריך לקהוייה (=להטיל בו תפוחים ויין, ומילתא דאית בו קיוהא 3 ), וצריך לסמוכיה (=להטיל ולכתוש בו הרבה, כדי שיהיה עב). לקהוייה - זכר לתפוח, וצריך לסמוכיה - זכר לטיט.
תניא כוותיה דרבי יוחנן: תבלין (=ירקות שמטילין בחרוסת) - זכר לתבן, חרוסת (- שכותשים בו הדק) - זכר לטיט. אמר רבי אלעזר ברבי צדוק: כך היו אומרים תגרי חרך (=חנוונים היושבים אצל חלונותיהם ומוכרין, כמו 'מציץ מן החרכים') שבירושלים: בואו וטלו לכם תבלין למצוה.

וכתבו התוספות (ד"ה תגרי):
משמע דהלכה כר' אלעזר בר' צדוק וגם בספרים כתב ר' יוסי ונימוקו עמו. וכן עשה ה"ר יוסף בסדרו חרוסת זכר לטיט.

וכך עולה מן הרי"ף, שהביא את דברי ר’ אלעזר בר’ צדוק ואת דיון הגמרא בעניין מאי מצוה.

גם הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה פ"ז הי"א) פוסק שהחרוסת היא מצוה:
החרוסת מצוה מדברי סופרים, זכר לטיט שהיו עובדין בו במצרים, וכיצד עושין אותה לוקחין תמרים או גרוגרות או צמוקין וכיוצא בהן ודורסין אותן ונותנין לתוכן חומץ ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח.

ומבאר המגיד משנה (על אתר):
...ר' אליעזר בר' צדוק אומר מצוה, והלכה כמותו, דשקלו אמוראי אליביה (דף קט"ז) בגמרא...

אלא שבפירוש המשנה (פ"י מ"ג) דוחה הרמב"ם את דברי ר’ אלעזר בר’ צדוק מהלכה, וכך כתב:
והחרוסת, תערובת שיש בה חמיצות וכעין תבן, זכר לטיט. וכך אנחנו עושין אותה: שורין תאנים או תמרים ומבשלין אותן ודכין אותן עד שיתרככו, ולשין אותן בחומץ, ונותנין בתוכן "סנבל" (=שבולת) או קרנית או איזוב בלי שחיקה. ור' [אליעזר בר'] צדוק, שאומר חרוסת מצוה, חייב לדעתו לברך אשר קדשנו במצוותיו וצונו על אכילת חרוסת, ואינה הלכה.

וכבר העיר על כך בעל הלחם משנה (על אתר):
החרוסת מצוה מדברי סופרים זכר לטיט וכו'. כאן פסק כר' אליעזר בר צדוק (דף קי"ד) וכדכתב ה"ה, ובפירוש המשנה כתב בהפך ואמר שם דלדברי ר"א בר צדוק צריך לומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת חרוסת ואין הלכה כמותו. ונראה שחזר כאן ממה שכתב.

אלא שלאור תירוץ זה מקשה הלחם משנה קושיא אחרת:
ומ"מ, צריך לתת טעם למה אין מברכין עליו כמו שכתב בעל המשנה כיון שהיא מצוה מדרבנן, דהא מברכינן אמרור בזמן הזה דהוא מדרבנן! אע"ג דיש לחלק, דמרור היה מדאורייתא בזמן שבית המקדש קיים, מ"מ הא מברכין על שאר מצות דרבנן!

אם הרמב"ם אכן חזר בו, ובמשנה תורה שב לפסוק כר’ אלעזר בר’ צדוק, מדוע לא הזכיר שלפי דרך זו, שהחרוסת היא מצוה, יש לברך עליה, וכפי שכתב בפירוש המשנה לדעת ר’ אלעזר בר’ צדוק?

בספר ברכי יוסף (סי' תעג ס"ק יא) מוצע תירוץ לשתי קושיות אלה גם יחד. בעל ברכי יוסף פותח בקושיא על דברי הרמב"ם בפירוש המשנה:
ויש להעיר, דמאחר דכתב דדברי ר' צדוק, דסבר חרוסת מצוה, אינם הלכה, איך בתחילה פירש דחרוסת הוא זכר לטיט ויש בו תבן וכו'? הרי מבואר בש"ס, דלת"ק דסבר שאין חרוסת מצוה, אינו אלא משום קפא, דדוקא אליבא דר' אליעזר בר צדוק דסבר מצוה אמרו שהוא זכר לטיט וצריך לקהויי ולסמוכי!

הרמב"ם פותח את דבריו בפירוש המשנה ואומר, שהחרוסת היא זכר לטיט. כמו כן, הרמב"ם מאריך לבאר שיש לערב בחרוסת תבלין, ומדגיש שלא שוחקים את התבלין, וכוונתו, ככל הנראה, היא להזכיר את הטיט, שיש בו תבן שאינו שחוק. ומקשה בעל ברכי יוסף: הרי כל עניין הטיט ועירוב התבלין אינו נזכר בגמרא אלא לשיטת ר’ אלעזר בר’ צדוק, ואילו לדעת חכמים, החרוסת אינה אלא משום קפא וכלל אינה זכר לטיט!

לאור קושיא זו מבאר הברכי יוסף את שיטתו של הרמב"ם:
ונראה, שסבר הרמב"ם דודאי נקיטינן כסברת ר"א בר צדוק שזהו זכר לטיט, וצריך לקהוי ולסמוכי, ובזה אין הלכה כת"ק, דחזינן דאמוראי קיימי כוותיה דר"א בר צדוק. מיהו, אין הלכה כדבריו במאי דסבר שהוא מצוה ומברכין עליו, ולזה כתב ברישא דהחרוסת יש בו קיהוי ויש בו תבן זכר לטיט, והודיענו כיצד סדר עשייתו, וגמר אומר דר"א בר צדוק ס"ל שמברכין עליו ואינה הלכה, כלומר דברוכי לא מברכינן... ודבריו בפירושו וחיבורו שפה אחת ודברים אחדים, ואין כאן חזרה.

הברכי יוסף מבחין, אפוא, בין השאלה אם חרוסת היא מצוה לבין שאלת הברכה. לעניין השאלה הראשונה - אכן פסק הרמב"ם שהחרוסת מצוה, כפי שמפרש הרמב"ם בהלכותיו, וכר’ אלעזר בר’ צדוק, אולם לעניין שאלת הברכה פסק שלא כר' אלעזר בר' צדוק, ולדעתו אין לברך על מצוה זו.

מעין תשובה זו כותב גם הרב קאפח זצ"ל, בפירושו על משנה תורה (הלכות חמץ ומצה, עמ' תא):
...דהתם והכא פסק כר' צדוק שהיא מצוה, והטעם כמש"כ המ"מ דהלכה כמותו משום דשקלו וטרו אמוראי אליביה...ומש"כ שם שאין הלכה כר"צ הוא לענין הברכה, דר"צ סבר דמברכין עליה אע"פ שהיא טפלה לדבר שמטבלין בה, ובזה אין הלכה כמותו, דאנן קי"ל 'כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברכך על העיקר ופוטר את הטפלה'...וברור דלדעת רבנו מי שאין לו בליל פסח מצה ומרור וירק אחר ויש לו רק חרוסת, מברך אקב"ו על אכילת חרוסת ואוכל ממנה כזית. ודאמרינן דלר’ אלעזר בר’ צדוק מברך,לא שהוא חולק על הכלל 'כל שהוא עיקר ועמו טפלה...', אלא דס"ל שכלל זה הוא בדברים שהן רשות, אבל דבר שהוא מצוה אין טפילותו מבטלתו. ואנן קי"ל דלא שנא.

הרב קאפח הולך בדרכו של הברכי יוסף, ומבאר שיש בין חכמים לר' אלעזר בר' צדוק שתי מחלוקות. האחת - האם יש מצוה בחרוסת ; השניה - האם הכלל 'כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה' הוא כלל מצומצם להלכות ברכות הנהנין, כדעת ר’ אלעזר בר’ צדוק, או שהוא מתייחס גם לברכת המצוות, כדעת חכמים. בשאלת מצות החרוסת, פוסק הרמב"ם כר’ אלעזר בר’ צדוק, ובשאלת הברכה - כחכמים.

אלא שתירוץ זה תמוה ביותר:
א. אם אמנם בעיקר המחלוקת פסק הרמב"ם כר' אלעזר בר' צדוק, מדוע לא הזכיר גם את הטעם הנוסף שבגמ', זכר לתפוח? יש לציין, שבדבר זה הרמב"ם עקבי, ואף בהלכותיו כתב רק שהחרוסת היא זכר לטיט, ולא הזכיר תפוח! יתרה מזאת: הרמב"ם אמנם אינו מזכיר תפוח, אך בשני המקומות הוא מציין שיש ללוש את החרוסת בחומץ, וככל הנראה, עירוב החומץ הוא על פי דברי אביי, האומר שצריך להקהות את החרוסת זכר לתפוח, אלא שאם כן, מדוע לא אומר שיש להקהות את החרוסת על ידי תפוח ומזכיר דוקא חומץ?

ב. לפי תירוץ זה הרמב"ם פסק דלא כחד, שהרי לפי ר' אלעזר בר' צדוק החרוסת מצוה ומברכין עליה, ואילו לחכמים אינה מצוה כלל, ואילו הוא פסק שהיא מצוה, כר' אלעזר בר' צדוק, ואין מברכין עליה, כרבנן!

ג. מה הסברא לומר, שכלל מברכות הנהנין תקף בברכת המצוות? לכאורה הסברא שכתב הרב קאפח לדעת ר' אלעזר בר' צדוק, היא סברא פשוטה, ומדוע לחלוק עליה ולא לברך אם אכן פוסקים כמותו בעיקר הדין, שהחרוסת מצוה? 4

ד. אם, למרות מה שהקשנו לעיל, אכן קי"ל אנן שאין מברכין על החרוסת בגלל הכלל שכל שהוא עיקר וכו', דברי הרמב"ם, שלר' אלעזר בר' צדוק מברכין, אינם אלא דברי נביאות, שהרי לא מצינו כלל בש"ס, שר' אלעזר בר' צדוק אומר לברך, והרמב"ם כתב כן מסברא, ואם אמנם סברא זו קלושה היא, ומחייבת המצאת חידוש, שהכלל של כל שהוא עיקר וכו' אינו תקף כשהטפל הוא מצוה, מניין לו לרמב"ם שכך סבור ר' אלעזר בר' צדוק? טוב יותר היה לומר גם בפירוש המשנה, שאף לר' אלעזר בר' צדוק אין מברכין, ולפסוק כמותו לגמרי!

עיון בסוגיית הגמרא וביאור שיטת הרמב"ם

כדי לבאר את שיטת הרמב"ם נשוב ונעיין בסוגיית הגמרא. להלן נראה, ששאלות מספר מתעוררות בפשט הסוגיא, ובעזרתן נוכל לעמוד על שיטת הרמב"ם:
א. לכאורה נראה, שלשיטת חכמים דר' אלעזר בר' צדוק, הסיבה היחידה לחרוסת היא משום קפא דחזרת. וקשה: הרי בגמרא, מיד אחרי שר' אמי מבאר שחזרת היא משום קפא, אומר רב אסי, שקפא דחסא הוא דוקא חמא ולא חרוסת, וקפא דכולהו - חמימי, וא"כ, מדוע מביאים דוקא חרוסת ולא את הדבר המשמש באופן הטוב ביותר כקפא דחסא (חמא או חמימי)? 5 אמנם נראה, שרש"י ורשב"ם הרגישו בקושי זה ובאו ליישבו, כשפירשו דברי ר' אסי וכתבו: 'קפא דחסא חמא - מי שאכל חזרת וחלה בשביל הקפא, יאכל צנון וירפא'. ונראה שכוונתם, שר' אסי מדבר על קפא למי שאכל וחלה כבר, אולם החרוסת היא קפא המונעת מחלה מהחזרת.

ב. על ר' אלעזר בר' צדוק שואלת הגמרא 'מאי מצוה'. שאלה זו אינה מובנת, בעיקר לנוכח תשובות האמוראים בגמרא. לפי התשובות, זכר לתפוח או זכר לטיט, השאלה היתה צריכה להיות 'האי מצוה על שום מה' ולא 'מאי מצוה', שפירושה 'מהי המצוה'! הרי על שאלה זו התשובה פשוטה ביותר - מצוה לאכול!

ג. אם החרוסת היא זכר לתפוח, מדוע המצוה לדעת ר' אלעזר בר' צדוק היא לאכול חרוסת ולערב בה תפוח? ראוי היה לצוות לאכול תפוח בפני עצמו!

ד. לכאורה טעמיהם של ר' לוי (זכר לתפוח) ור' יוחנן (זכר לטיט) אינם טעמים חלוקים, וכפי שאומר אביי שצריך לקהוייה זכר לתפוח ולסמוכיה זכר לטיט. אלא שא"כ, מדוע אומרת הגמ' תניא כוותיה דר' יוחנן? וכי מחלוקת יש כאן, שבאה הגמ' להכריעה?

ונראה לומר: המחלוקת בין חכמים לר' אלעזר בר' צדוק אינה בשאלה אם יש מצוה כלשהי בחרוסת, שכן ברור לכולם כי החרוסת היא זכר לטיט, אלא שנחלקו אם יש מצוה באכילתה. לדעת חכמים, מצוותה של החרוסת היא בהבאתה לשולחן בלבד, ואין מצוה באכילתה, ואילו לפי ר’ אלעזר בר’ צדוק יש מצוה אף באכילתה. עתה נוכל להבין את הגרסא שלפנינו במשנה, המזכירה עם החרוסת גם 'שני תבשילין', 6 שכן גם תבשילין אלה הם לזכר בלבד ואין מצוה באכילתם. וכך פירוש המשנה: חכמים אומרים, שיש להביא לפניו חרוסת אע"פ שאין מצוה באכילתה, וזאת משום שיש מצוה בהצגתה לפני המסובין כולם, זכר לטיט. על כך חולק ר' אלעזר בר' צדוק וסובר, שיש מצוה באכילת החרוסת, כמצה ומרור, ולא בהצגתה בלבד.

קושיית הגמ' על חכמים, 'ואי לא מצוה משום מאי מייתי לה', מתבארת היטב לאור גרסת הרי"ף, שאינו גורס במשנתנו 'ושני תבשילין'. 7 לפי גרסא זו, המשנה מונה אך ורק מצה ומרור הנאכלים, ואינה מונה את שני התבשילין, שאינם אלא זכר לפסח וזכר לחגיגה (קיד ע"ב), ואינם נאכלים. על כך שואלת הגמ', אם אין מצוה באכילתה, כדברי חכמים, מדוע מביאים את החרוסת לפניו?

מעתה, הגמרא בתשובתה, 'משום קפא', אומרת, שאכן אין מצוה באכילת החרוסת, אך היא נאכלת כקפא. כך נוכל להבין מדוע לא מביאים לשולחן חמא או חמימי כקפא לחזרת, וזאת משום שהחרוסת ממילא על השולחן וניתן להשתמש בה כקפא, כך שאין טעם בהבאת מין נוסף כקפא כשלעצמו (אולי מפני שהשולחן כבר עמוס ממילא בליל הסדר). כך מיושבת קושיא א'.

כאן שבה הגמ' להקשות על ר' אלעזר בר' צדוק, והשאלה 'מאי מצוה', ברורה ביותר: אם החרוסת היא זכר לטיט, מה מצוה יש באכילתה? וכי טיט היה נאכל? על אכילת המרור אין מקום לשאול זאת, כי הקשר בין חזרת למרירות השעבוד אינו ניכר ע"י ראייתו, אלא רק ע"י אכילתו והרגשת מרירותו, אולם חרוסת, מה מצוה יש באכילתה? בזאת יישבנו את קושיא ב'.

על כך עונה ר' לוי - זכר לתפוח. כלומר: הנחת החרוסת לפני המסובין היא זכר לטיט, וכדברי חכמים, אולם אכילתה היא זכר לתפוח, כי רק באכילתה מורגש טעם התפוח. וצריך להוסיף, שזכר לתפוח אינו טעם חזק דיו כדי לתקן הנחת תפוח לפני המסובין, אולם אחר שממילא מניחים חרוסת, ובחרוסת יש תפוח - מצוה לאכלה. כך מיושבת קושיא ג'.

מכאן עולה האפשרות, שר' יוחנן חולק על ר' לוי. לדעתו, אין בחרוסת טעם נוסף, זכר לתפוח, אלא טעם יחיד יש בה, זכר לטיט, אלא שכיון שהחרוסת אינה טיט של ממש, תחושת הטיט באה רק אם אוכלים אותה ומרגישים את סמיכותה. כך מיושבת קושיא ד'.

לאור טעמים אלה אומר אביי, כי יש צורך שטעמה של החרוסת יזכיר תפוח וטיט, ואם אפשר לקיים שניהם - מה טוב. אולם מסקנת הגמ', שיש לחוש רק לטעמו של ר' יוחנן, דתניא כוותיה, שכן עיקר הפסיקה היא כחכמים, שאין מצוה באכילתה, אלא עיקר המצוה היא הצגתה. תדע, שבברייתא לא נזכר שצריך להסמיך את החרוסת, אלא רק שצריך לערב בה תבלין, הנראה כתבן שבטיט.

מעתה נוכל לומר, שאכן הרמב"ם פוסק כחכמים וכלל לא כר' אלעזר בר' צדוק, כמפורש בפיהמ"ש, אלא שאף לחכמים יש מצוה בחרוסת - הצגתה לפני המסובים. ויש לדייק כן בדברי הרמב"ם בהלכות, שסיים: '...ומתבלין אותן בתבלין כמו טיט בתבן ומביאין אותה על השלחן בלילי הפסח'.

ומה שכתב הרמב"ם מסברא, שלדעת ר' אלעזר בר' צדוק מברך על אכילתה, נראה שהבין, שלדעתו החרוסת אינה לטיבול אלא נאכלת כזית בפני עצמה, וממילא ברור שיש לברך עליה, ולא נכנסים כלל לשאלת העיקר והטפל.

מעתה גם ברור מאד מדוע לא הזכיר הרמב"ם כלל תפוחים, לא בעשייתה ולא בטעם מצותה, שכן כלל לא פסק כר' אלעזר בר' צדוק. אלא שאם כן קשה, מדוע מערב בה חומץ? ונראה, שהחרוסת כזכר לטיט בנויה ממוצק, נוזל ותבלין, כמו שהטיט בנוי ממוצק, נוזל ותבן. ומכיוון שעל החזרת לשמש גם לטיבול (כפי שנראה עוד להלן), הנוזל צריך להיות חומץ.

עוד בשיטת הרמב"ם
בפרק ח הלכה ח כתב הרמב"ם:
בזמן הזה, שאין שם קרבן, אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וחוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו, וזו מצוה מדברי סופרים, וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש.

ומעיר הראב"ד:
חוזר ומברך על אכילת מצה ומטבל בחרוסת. א"א זה הבל.

קושייתו החריפה של הראב"ד מבוארת היטב לאור מה שכתבנו לעיל בשיטת הרמב"ם: כיוון שראינו, שהרמב"ם פוסק כחכמים ולא כר' אלעזר בר' צדוק, וממילא מצות החרוסת היא בהבאתה ולא באכילתה, ברור שאכילתה היא משום קפא, וא"כ יש לטבל רק את המרור, בו יש ארס, אך מדוע מטבל את המצה?

והטור הוסיף להקשות (סימן תעה):
כתב רב עמרם: ויברך המוציא ויטבל בחרוסת ויאכל, וכ"כ הרמב"ם ז"ל. ואיני יודע טיבול זה בחרוסת למה...ועוד הקשה בעל המנהיג לדבריהם שמצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט והאיך יתחברו זה עם זה? ועוד מצה דאורייתא וחרוסת דרבנן ואתי חרוסת דרבנן ומבטל מצה דאורייתא!

וכתב הב"ח ליישב (שם, ד"ה ומ"ש ואיני):
וכדי ליישב דעת הגאונים הראשונים באתי לומר שיש קצת סמך לדבריהם...כיון דהכל מודים דצריך להביא חרוסת, מאי נ"מ אם הוא מצוה אם לאו...אלא ודאי דלת"ק, דאינו מצוה ואינו מביאה אלא משום קפא, לא בעינן ליה אלא למרור וירקות, אבל לר’ אלעזר בר’ צדוק...אף למצה בעינן לה. ומאחר דהרמב"ם פסק כר' אלעזר בר' צדוק דמצוה היא, לכך פסק ג"כ דמטבל המצה בחרוסת. ומה שהקשה בעל המנהיג...אפשר לומר, דכוונתנו להורות...שהוציאנו מעבדות...שהחרוסת זכר לו, לחרות, שהמצה זכר לו...ומן הדין עלינו להחמיר כדעת הגאונים הראשונים, אלא שלא נהגו כן.

אולם תירוצו, שהרמב"ם כר' אלעזר בר' צדוק, אינו עולה עם מה שכתבנו לעיל בשיטתו. וכן מש"כ שהנפקא מיניה היחידה בין ר’ אלעזר בר’ צדוק וחכמים היא אם טובל בה את המצה, זה אינו, שכן לפי הרמב"ם הנפקא מיניה המרכזית היא אם אוכלים ממנה כזית בפנ"ע ומברכין, כדעת ר' אלעזר בר' צדוק, או שאין כל מצוה באכילתה בפנ"ע אלא רק בהבאתה, ונאכלת ע"י טיבול בלבד וללא ברכה, כחכמים.

ונראה, שהיישוב הפשוט ביותר הוא תירוצו של ר' מנוח (על אתר):
הטעם - משום לפתן, כדאמרינן (ברכות מ ע"א): אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו [מלח או] לפתן [לפני כל אחד ואחד], והכא אין כאן לפתן אלא החרוסת שהיא לפניו, ומש"ה מטבל בה.

ויש להוסיף: הרמב"ם פוסק שאין מצוה באכילתה אלא בהבאתה בלבד, וכפי שכתבנו. מתוך כך הבין, שהשימוש בחרוסת כקפא, אף שיש קפא טובה יותר לחזרת, היא דוגמא אחת לעיקרון לפיו אחר והובאה החרוסת לשולחן כזכר לטיט, יש להשתמש בה לכל הטיבולים של אותו לילה, אף שטיבולים אלה עשויים להיעשות בד"כ בדברים אחרים. את המצה יטבל מדין הגמרא בברכות (שהביא ר' מנוח) דוקא בה ולא במלח, ואת המרור יטבל מדין קפא דוקא בה ולא בחמא ולא בחמימי, ויש בכך מעליותא אף לדעת חכמים.


^ 1 אמנם, הגמ' (קיד ע"ב) דנה באותם שני תבשילין מהם ועל שום מה, אך שם זהו דיון המתייחס לברייתא, המזכירה את שני התבשילין.
^ 2 המוסגר – דברי רש"י.
^ 3 =חמיצות.
^ 4 יש שכתב (לא זכור לי מיהו הכותב והיכן כתב זאת), כי אמנם אין זה מדין כל שהוא עיקר ועמו טפלה, שהוא כלל בברכות הנהנין, אולם הוא מעין הברכה בנטילת ארבעת המינים, שאע"פ שהמצוה כוללת ארבעה מינים, מ"מ איו מברכין אלא על הלולב, שהוא העיקרי, ואף כאן, המצוה אמנם היא גם בחרוסת, אך מ"מ אין מייחדים לה ברכה בפנ"ע, אלא מברכים על המרור, ופוטרים את החרוסת.
אלא שנראה, כי אין לדמות דין ארבעת המינים לדין החרוסת: בארבעת המינים יש רק מצוה אחת, וכשחסר אחד המינים אין נוטלים כלל, וכל השאלה היא אם נוסח הברכה יהיה 'על נטילת ארבעת המינים' או 'על נטיל לולב', וכיוון שהלולב הוא הבולט ביותר, מזכירים רק אותו בברכה. אולם כאן, אם אמנם יש מצוה באכילת החרוסת, הרי זו מצוה נפרדת ממצוות המרור, ופשוט, שאם אין לו מרור, יאכל חרוסת (כמו שכתב הרב קאפח), וכן אם אין לו חרוסת יאכל מרור, וא"כ, מדוע שלא לברך שתי ברכות נפרדות?
^ 5 שו"ר שהקשה זאת הנצי"ב בהגדה של פסח 'אמרי שפר', עמ' עא. וכתב ליישב, שלכ"ע יש מצוה באכילת החרוסת, אולם לחכמים היא גם משום קפא, ולכן אין מברכין עליה, שכן כל דבר שבא גם מפני הסכנה אין מברכין עליו, ואילו לר’ אלעזר בר’ צדוק אין בחרוסת משום קפא, ולכן מברכין עליה. אולם דבריו צ"ע: א. הרי הגמ' אמרה שלחכמים הוא משום קפא כדי ליישב מה שהקשתה מפני מה מביאין אותה אם אינה מצוה, ומשמע שהיא רק משום קפא ולא משום מצוה כלל! ב. הנצי"ב הביא ראיה לדבריו מדברי תוס' בחולין (קה ע"א ד"ה מים ראשונים), ממה שכתבו שאין לברך על מים אחרונים אע"פ שהם חובה, ומשום שהם באים מפני הסכנה. וצ"ע, הרי שם הם באים רק מפני הסכנה וכלל לא למצוה (דברי תוס' שם: '...אבל אחרונים שהם לצורך אדם, משום מלח סדומית, אין טעונין ברכה'), ואינו דומה לחרוסת, בה רצה הנצי"ב לחדש, שגם לחכמים יש מצוה, ונוסף לה משום קפא!
^ 6 ראה מה שכתבנו בראש המאמר.
^ 7 ראה בראש המאמר.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il