בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופייך
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רויטל בת לאה

"קול צופייך" - גליון 351

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני - כיצד?

ויקרא – א' זעירא; מדוע נאמר "יקריב אותו לרצונו", והרי לכאורה זו סתירה, כי "יקריב אותו" משמע בעל כרחו, ו"לרצונו" משמע מדעתו?

undefined

הגאון הרב מרדכי אליהו זצ"ל

ניסן תשס"ו
3 דק' קריאה
ויקרא אל משה - א' זעירא
פרשת השבוע פותחת בפסוק (ויקרא א, א) "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר". האל"ף של המלה "ויקרא " קטנה. ומבאר רש"י:
"לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר (ישעיה ו, ג) 'וקרא זה אל זה', אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר (במדבר כג, ד) ויקר אלהים אל בלעם", עכ"ל.

והנה, משה רבנו בענוותנותו לא רצה לכתוב על עצמו בפרשה "ויקרא" שהוא לשון חיבה שנאמרת רק אצל צדיקים, וחשב לכתוב "ויקר" בלבד. אמר לו הקב"ה, ספר תורה שחסרה בו אפילו אות אחת נפסל כולו, ואיך תוריד את האות אל"ף? נכנע משה רבנו וכתב את האות אל"ף אבל קטנה, כאילו כתוב "ויקר" אבל באמת כתוב ויקרא. ובכל זאת, כשנתן הקב"ה דיו לכתיבת ספר התורה, נתן לו בדיוק לכל האותיות ולגודלם לא פחות ולא יותר, ומכיון שכתב משה רבנו את האות אל"ף זעירא, נשאר לו מעט דיו מיותר, וניגב אותו על מצחו, ומאותו הדיו נהיה "קירון פנים" למשה רבנו. ומבאר בעל "אור החיים הקדוש" שלמרות שהדיו הוא שחור, הקדושה הרוחנית העצומה שבו עשתה את קרני ההוד להם זכה משה רבנו ע"ה. וכן בזכות הענווה זכה לקרני הוד.

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני - כיצד?
פרשתנו עוסקת בקרבנות הנדבה והחובה למעלותיהם, ומלמדת אותנו שאין להביא קרבן אלא מרצון, וכמו שכתוב (שם א, ג) "אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה'".

שואלים חז"ל, מדוע נאמר "יקריב אותו לרצונו", והרי לכאורה זו סתירה, כי "יקריב אותו" משמע בעל כרחו, ו"לרצונו" משמע מדעתו? על זה ביאר רש"י:
"יקריב אתו - מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני", עכ"ל.

דברי חז"ל הללו צריכים הבנה, שכן כל אחד מבין שמה שאומר "רוצה אני" נובע מחמת הכרח כיון שהכו אותו ויש לא צער וכאב - וכי זה נקרא שעושה לרצונו?!

והביאור הוא, בכל אדם יש את החלק הרוחני שלו שהיא הנשמה הקדושה, ויש את החלק הגשמי והבהמי שהוא גופו. נשמתו של האדם רוצה ומשתוקקת להביא את הקרבן, אבל בגשמיותו הוא מרגיש שאין הוא רוצה להביאו, לכך צריכים "לשבור" את המחסום הגשמי שבגופו, ואז יצרף את רצונו לרצון נשמתו הקדושה וירצה באמת ובתמים להביא את הקרבן. וכתב הרמב"ם (פ"ב מהלכות גרושין הל' ב') על אדם שחייב לגרש את אשתו ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני, וז"ל הרמב"ם:
"לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר ורוצה להיות מישראל ורוצה לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו".

ועוד יש לבאר, על דרך מה שמבארים על אלו שהיו מעלים מעשר שני לירושלים, ועליהם התורה כותבת (דברים יד, כג) "למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים". וקשה, מה הקשר בין הדברים? ומבארים, בשעה שאדם נכנס למקדש ומתבשם מהקדושה האופפת אותו, ומתפעל מהזריזות הגדולה שבעבודת הכהנים, ומתעלה משירת הלויים, אז הוא רוכש וקובע בנפשו יראת ה' לכל הימים. כך גם כאן, כשאדם אינו רוצה להביא את הקרבן, צריכים לכפות אותו להביאו אפילו נגד רצונו עד "פתח אוהל מועד", ואז בהגיעו לשם מובטח שתאחז אותו הקדושה המיוחדת שבבית המקדש, ותרומם אותו ההתפעלות שבראיית זריזות הכהנים בעבודת ה', והתעלות מיוחדת שבשמיעת שירי הלויים, ואז ממילא יהיה "לרצונו". יהי רצון שיראו עינינו וישמח לבנו בעגלא ובזמן קריב.

וז"ל התוספות (ב"ב דף כ"א ע"א ד"ה כי מציון):
" לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשינן בספרי למען תלמד ליראה וגו', גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד ליראה שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il