למה ה' צריך לנוח?
רוב העולם מחכה לחופשה, למנוחה מהעומס התמידי. גם בפרשתנו מוזכרת המנוחה בהקשר לציווי על השבת (שמות פרק כ, יא):
"כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ":

ויש לשאול על כך שתי שאלות:
א. איך יכול להיות שה' היה צריך לנוח, הרי הוא כלל לא מתעייף. כפי שנאמר עליו (ישעיהו פרק מ פסוק כח):
"הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ".
ב. המלאכים עצמם אינם נחים, ולכן הם נקראים "עירין", כפי שמופיע בספר דניאל (ד, יד): "בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא". והסיבה לכך היא משום שהם לא נחים לעולם, אז מדוע ה' צריך לנוח?

מהי מנוחה?
ושמעתי מידידי הרב חנניה מלכה שליט"א, שהמושג מנוחה בעולם המודרני קצת שונה מהמושג מנוחה אצל ה'. המנוחה בתורה היא מלשון הנחה. ה' עוצר את העשייה הגשמית כדי להניח ולקבע את הרוחניות בעולם. במשך ששה ימים ה' ברא את הצד הגשמי, וביום השביעי הוא מניח את הצד הרוחני. מנוחה = עצירת הגשמיות לטובת הרוחניות.

הקשר בין המילה מנוחה לעניין רוחני מופיע מספר פעמים בתנ"ך:

א. בית המקדש נקרא בית מנוחה, כפי שכתוב (דברי הימים א, כח, ב): "לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה'".
וכן כתוב בתורה (דברים פרק יב, ט): "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".
בית מקדש זה לא בית מלון (שהולכים לישון בו), זה מקום שנחים מהגשמיות, ועוסקים ברוחניות.

ב. שלמה המלך נקרא – איש מנוחה (דברי הימים א פרק כב, ט): "הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה", משום שבנה את בית המקדש, והניח את הרוחניות בעולם.

יום מנוחה
בתפילת שבת אנו אומרים: "רצה נא במנחתנו, קדשנו במצוותיך..." – מה המשמעות "רצה במנוחתנו"? נראה לבאר, שאנו מבקשים מה' שירצה בצד הרוחני שלנו, בקדושה שלנו.
וכן בתפילה מנחה של שבת אנו אומרים: "מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלוה, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה". מה זה כל המנוחות הללו? צריך לומר, שהכוונה לקדושה שמתווספת לכל יהודי ביום השבת, שנהיה ראויים למנחה הרוחנית.

מה ה' עשה ביום השביעי?
בפסוקים ניתן לראות מספר פעולות שמתארות את מה שה' עשה ביום השביעי, הן בבריאת העולם (בראשית פרק ב, ב-ג):
"וַיְכַל אֱ-לֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת":
וכן בפרשת כי תשא (שמות פרק לא, יז):
"וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ"
הפעולות המתוארות הם: ויכל, ויברך, ויקדש, שבת, וינח, וינפש מתארות לנו רבדים שונים של הנחת הגשמיות מחד, והוספת הקדושה והרוחניות מאידך, ביום המיוחד הזה.

דוגמה לכך, ניתן לראות לגבי המילה: "וַיִּנָּפַשׁ". היום המושג לצאת לנופש כוונתו לנסוע למקום אחר ולהשתחרר מהעיסוקים הקבועים שלנו.
אך חז"ל (ביצה טז ע"א) מבארים שמודבר כאן בתוספת הנפש שיש ביום השבת. במשך ששה ימים ה' עשה את השמים והארץ, ואח"כ נתן הנפש. החלק המפנימי והעמוק של העולם.

תוספת רוח, נפש ונשמה
הבן איש חי כותב על פי חכמי הנסתר: שבכל ערב שבת מתווספים לו 3 מימדים רוחניים בתפילת ליל שבת:
א. תוספת נפש – בעת אמירת "בואי כלה".
ב. תוספת רוח – בעת אמירת "ברכו את ה'".
ג. תוספת נשמה – בעת אמירת "ופרוס עלינו סוכת"

הרב אהרון הגדול מקרלין כתב את השיר "י-ה אכסוף". ובבית האחרון הוא כותב:
א. השבת נעם הנשמות - נשמה
ב. והשביעי ענג הרוחות - רוח
ג. ועדן הנפשות – נפש.

לסיום
שבת אינו סתם יום של חוסר עשייה, אלא יום של קדושה ורוחניות. עלינו לקבל את האור המיוחד שקיים בשבת, ולהכין את עצמנו נכון לקבל את קדושת השבת.
שנזכה בכל שבת לתוספת נפש, רוח ונשמה.