ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

צו – לשון זירוז ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא צו Bookmark and Share



גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן תשס"ו

צו – לשון זירוז

"קול צופייך" - גליון 352



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
אשר בן חיים

צו - לשון זירוז
פרשת השבוע פותחת בפסוקים "וידבר ה' אל משה לאמור. צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה" וכו' (ויקרא ו, א - ב).
אומר רש"י:
"אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס".

ויש לשאול, לכאורה איזה חסרון כיס יש לאהרן הכהן, וכי הוא מוציא הוצאות מכיסו? הרי הוא אינו מקריב משלו? אלא הפשט הוא, כשאדם אחר מפסיד (בהבאת קרבן עולה, שהרי אין לו בה חלק), זה נחשב לאהרון כאילו הוא הפסיד והחיסרון אצלו, לכן אמרה התורה "צו" - שיעשה בזריזות ובשמחה.

ואש המזבח תוקד בו
וכתוב (שם בפסוק ב') "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו". וכתוב (שם פסוק ה') "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה". ועוד כתוב (שם פסוק ו') "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".
אומר רש"י:
"ריבה כאן יקידות הרבה, על מוקדה, ואש המזבח תוקד בו, והאש על המזבח תוקד בו, אש תמיד תוקד על המזבח, כולן נדרשו במסכת יומא (דף מה.) שנחלקו רבותינו במנין המערכות שהיו שם".

ועוד אומר רש"י: "לא תכבה - המכבה אש על המזבח עובר בשני לאוין".

ויש לשאול, מדוע כפלה התורה את הענין שהאש על המזבח תוקד בו, ואם כבתה האש והכהן לא הדליק שוב עובר בלאו? אלא, ידוע שכל מה שנעשה בבית המקדש ובמשכן רומז לאדם, והענין בפסוקים הנ"ל הוא, שאסור לאדם להתקרר בעשיית המצוות, ותמיד הוא צריך לעשותם באש - בחום ובהתלהבות, כי דרכו של היצר הרע לבא ולקרר את האדם בקיום המצוות.

ואני רגיל תמיד לומר, כשאדם נכנס לסוכה בליל חג הסוכות יש לו שמחה גדולה, אבל ביום הושענא רבה כבר אינו מרגיש שמחה מיוחדת.

וכאן באה התורה ואומרת לאדם, גם במצוות שאתה רגיל לעשותם, תמיד תקפיד שהאש לא תכבה - ותעשה את המצוה באותה ההתלהבות ובאותו החשק כאילו זו הפעם הראשונה.

יש אדם שיום אחד התגבר כארי וקם מוקדם להתפלל, וביום השני כבר לא קם מוקדם - והתורה כאן רומזת לאדם שהחשק וההתמדה צריכים להיות תמיד, ובכל יום יקום מוקדם וילך להתפלל.

ועל זה רמזו המפרשים שנאמר על עמלק "אשר קרך בדרך" - כל רצונו של עמלק למנוע מעם ישראל לקיים מצוות, ואם כבר מקיימים שיעשו זאת בקרירות. ואילו בתהלים (סח, ד) נאמר "וצדיקים ישמחו יעלצו לפני אלוקים וישישו בשמחה" - הצדיקים ישמחו בקבלת שכר בעולם הבא, וביתר שמחה הם ששים על השכר שמקבלים על שעשו את המצוה בשמחה.

וביער עליה הכהן עצים

וכתוב (ויקרא ו, ה - ו):
"וביער עליה הכהן עצים בבקר בבקר וערך עליה העלה והקטיר עליה חלבי השלמים. אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

הכהן היה יושב ומכניס כל פעם עץ למערכה. ומדוע לא יעשה קופסת עצים למעלה וכל פעם יפול עץ אחד? אלא בעבודה זו של הכהן יש חשיבות, שהיא מכניסה בלבם של ישראל את "ואש המזבח תוקד בו" - את החשק והרצון לעשות את רצון הבורא יתברך שמו ויתעלה.

יהי רצון כאילו הקרבתי חטאת
וכתוב (ויקרא ז, לז) "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים".
אומרים חז"ל, אם קורא פרשת חטאת מעלה עליו כאילו הקריב חטאת, אם קורא פרשת עולה - כאילו הקריב עולה וכן הלאה (עיין במנחות ק"י ע"א דברי ריש לקיש וכו').

בכל בקר אנו קוראים את פרק "איזהו מקומן", ובסידור התפילה של אחינו האשכנזים, מובא נוסח של "יהי רצון", לאחר הקריאה של כל קרבן. למשל, לאחר קרבן חטאת כתוב "יהי רצון מלפניך ה' או"א אם נתחייבתי חטאת שתהא אמירה זו מרוצה לפניך כאילו הקרבתי חטאת".

המשנה בשבת אומרת (פ"א מ"ג) "לא יקרא לאור הנר" (יחידי). והגמרא (שם בדף יב.) אומרת:
"אמר ר' ישמעאל בן אלישע אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא ובקש להטות אמר כמה גדולים דברי חכמים שהיו אומרים לא יקרא לאור הנר ר' נתן אומר קרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה".

במשנה לא כתוב הטעם "שמא יטה", ועל זה אמר רבי ישמעאל כמה גדולים דברי חכמים שאמרו את ההלכה ולא אמרו את הטעם, כדי שלא יאמר אדם אני אקרא ולא אטה.

ואומר הרב חיד"א, לשם מה הוא צריך להביא חטאת שמנה, הרי הוא יכול רק לקרא את פרשת חטאת ודיו. והוא עונה, קריאת פרשת הקרבנות זה רק כאילו הקריב, ולא שהקריב ממש, ולכן אמר רבי ישמעאל כשיבנה בית המקדש אני אביא חטאת שמנה ממש.

ולבש הכהן מידו בד
וכתוב (ויקרא ו, ג) "ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן" וכו'.
אומר רש"י:
"מִדוֹ בד - היא הכתונת, ומה תלמוד לומר מדו, שתהא כמדתו. על בשרו. שלא יהא דבר חוצץ בנתיים".

ויש לשאול, מדוע יש להקפיד שהבגד של הכהן יהיה מתאים בדיוק למידת גופו? אלא אומרים חכמי המוסר, רמז יש כאן לאדם, שכשהוא בא לעשות מעשה מסוים, יבדוק אם הוא מתאים למידתו (למעלתו). כי אם הוא לא מתאים למידתו - אינו יכול לעשותו כי אינו מתאים ללובשו.

וכמו שהגמרא בחולין (דף קה.) אומרת:
"אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא"

(מר עוקבא מעיד שאביו היה ממתין בין אכילת בשר לאכילת חלב 24 שעות, ואילו הוא עצמו ממתין רק מסעודה לסעודה אחרת. ועל נוהג זה הוא חומץ בן יין ביחס לאביו - דהיינו לא מתאים לו לפי מידתו לנהוג כמו אביו).

ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים
וכתוב (ויקרא ו, ד) "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה אל מקום טהור".
אומר רש"י:
" ופשט את בגדיו. אין זו חובה אלא דרך ארץ, שלא ילכלך בהוצאת הדשן בגדים שהוא משמש בהן תמיד. בגדים שבשל בהן קדרה לרבו, אל ימזוג בהן כוס לרבו, לכך ולבש בגדים אחרים פחותין מהן (יומא כג:)".

הוצאת הדשן היא מצוה כמו הקרבת הקרבנות, אלא שזו מצוה שהבגדים מתלכלכים, ואעפ"כ זו מצוה.

ידוע שאת שפך הדשן היו מוציאים מחוץ לירושלים, ועשו פעם חשבון שזה היה מגיע עד בתי הונגרין. פעם שאלו את הרה"ג ר' עמרם בלוי זצ"ל, מדוע אתה כל כך רועש וצועק ועושה הפגנות? והוא ענה אנחנו גרים במקום של הוצאת הדשן - ולכן העבודה שלנו היא לעשות את כל העבודה הזו.

כי כל שאור וכל דבש
וכתוב על המנחה (ויקרא ו, ט - י) "מצות תאכל במקום קדש בחצר אוהל מועד יאכלוה. לא תאפה חמץ" וכו' - כל פעם שמביאים מנחה אסור לאכול חמץ.
וכתוב (ויקרא ב, יא) "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'".
השאור הוא סמל הגאווה, כי הוא מתנפח כמו האדם שמתגאה. והדבש - הוא סמל לתאווה. ואומרת התורה אל תכניס תערובת של גאווה או תאווה בקרבן שאתה מקריב לה'. רק בחג השבועות מצינו שמקריבים שתי הלחם שהיו עשויים מחמץ, אבל לא היו מניחים אותם על גבי המזבח אלא משאירים אותם למטה.

שריפת החמץ בפסח, מסמלת את ביעור היצר הרע, שכן היצר הרע דומה לשאור שמחמיץ את כל העיסה. ולכן בערב פסח אנו שורפים את החמץ ואומרים אחרי הביטול "יהי רצון מלפניך וכו' וכשם שבערנו החמץ מבתינו היום הזה, כן תזכנו ותסייענו ותעזרנו לבער היצר הרע מקרבנו" (מובא במחזור לפסח 'קול יעקב' עמוד 49).

ואומר הרדב"ז (הראשון, רבו של הרב האר"י בסי' תקע"י): ואני חיפשתי למצוא טעם מדוע אמרה התורה על חמץ 'בל יראה ובל ימצא', אם נאמר שאיסורו בכרת הרי גם כיפור בכרת. ולבסוף כתב, וראיתי בזהר הקדוש שהיצר הרע דומה לשאור ועל כן יש לבערו שלא ישאר כלום.

יצר הרע דומה בתחילה לזבוב ואומר לאדם תעשה כך ואח"כ כך, ולבסוף הוא משתלט על האדם. כתוב (בראשית ד, ז) "לפתח חטאת רובץ" - בתחילה יצר הרע עומד בפתח הדלת, וכשהוא רואה שלא מגרשים אותו, הוא נכנס פנימה, ואז קשה מאד להוציאו.

וכתוב בזוהר, שאל ר"א את רשב"י, אם חמץ הוא דבר לא טוב ומסמל את היצר הרע, עלינו לבערו כל השנה ולא רק בפסח? (חכם אחד היה אומר, מה שאוכל את החמץ זה נקרא שריפה, כי מבערו בקרבו - אבל זה לא הפשט) ענה לו רשב"י: לכל דבר יש עת וזמן. כתוב (שמות ג, יב) "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה". יציאת מצרים היתה רק אמצעי, ועיקר העיקרים הוא מתן תורה, ובזמן היציאה שהיא ההכנה נאסר השאור.

השטן - היצר הרע, לא ניחא ליה שילמדו תורה, עד כדי כך שאומרים חז"ל כשבא הקב"ה לתת את התורה לישראל הוא לקח את השטן וזרקו בשאול תחתית, ואח"כ הוא נתן את התורה לישראל. כי אם הקב"ה לא היה זורקו בשאול תחתית, היה השטן מקטרג ואומר: רבש"ע, אתה נותן להם כעת תורה אבל בעוד ארבעים יום הם יעשו את העגל - ואז אולי (אסור לומר כן) לא היינו מקבלים את התורה. אבל הקב"ה יודע שיעשו את העגל ואעפ"כ הוא זורק את השטן כדי שלא יקטרג, וזה מראה על חיבתן של ישראל לפניו (עיין במסכת שבת דף פ"ט ד"ה 'תורה היכן').

רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק
הגמרא אומרת (חגיגה ט"ו ע"ב):
"אשכחיה רבה בר שילא לאליהו א"ל: מאי קא עביד הקב"ה? א"ל: קאמר שמעתא (אומר חידושי תורה) מפומייהו דכולהו רבנן (משם החכמים), ומפומיה דר"מ לא קאמר. א"ל (רבה לאליהו) אמאי? (ענה לו אליהו) משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר (שר"מ למד את תורתו מאלישע בן אבויה שנקרא אחר) א"ל (רבה לאליהו): אמאי, ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק (כלומר, ר"מ ידע מה ללמוד מאלישע ומה לא ללמוד)? א"ל (אליהו): השתא קאמר מאיר בני אומר (עתה אומר הקב"ה גם משמו של ר"מ).

אומר בעל הבא"ח: וכי הקב"ה אינו יודע מה אמר ר' מאיר ושהוא רימון מצא וכו'?! אלא כל עוד לא פסקו למטה שר"מ אמר 'רימון מצא' וכו', בשמים לא אמרו דבר משמו כי היה עליו קטרוג שלמד מאחֵר, ורק לאחר שפסקו למטה ויצא הדבר מפי רבה בר שילא, מייד הונהגה בשמים הנהגה שתאמה לפסיקתו זו של רבה בר שילא והזכירו את דברי תורתו של ר' מאיר.

וה"ה לענייננו, הקב"ה יודע שיעשו עגל ארבעים יום אחר מתן תורה, ואעפ"כ הוא זורק את השטן שלא יקטרג, וכל זה משום חיבתן של ישראל.

אלהא דמאיר ענני
הגמרא בעבודה זרה (דף יח ע"א) מספרת על אחות אשתו של רבי מאיר שנתפסה ונלקחה לבית הסוהר, וביקש רבי מאיר לפדותה בכל מחיר, ונתן תרקבא דדינרי לשומר תמורת פדיונה, ואמר לו שבמחצית הסכום ישחד כל מי שילשין עליו. אמר לו השומר, ומה אעשה כשיגמרו הדינרים, הרי יתפסו אותי וישליכוני לכלוב ובו כלבים עזי נפש? אמר לו רבי מאיר שיאמר "אלהא דמאיר ענני" ויינצל מכל רע. אמר לו השומר, איך ידע שכך יהיה? זרק ר"מ אבן על הכלבים שהיו שם ומיד הם באו לטורפו, אך הוא אמר 'אלהא דמאיר ענני' ולא קרא לו מאומה. כשראה כך השומר הוציא אליו את אחות אשתו הכשרה והצנועה. לאחר זמן שמע הקיסר מה שעשה אותו סוהר ששחרר את אחות אשתו של ר"מ, וציוה לתלותו. והנה כשקשרו את החבל סביב צוארו, אמר הסוהר 'אלקא דמאיר ענני' ולא הצליחו לתלותו. התפלא הקיסר ושאל אותו לסוד העניין, וסיפר לו השומר את כל המעשה. מיד ציוה הקיסר לחקוק את דמותו של ר"מ בעה"נ על לוח (כי בזמנם לא היו תמונות), ושמו זאת בפתח העיר רומי, ואמרו שכל הרואה אדם בדמות זו יביאהו אל המלך.

פעם ראו אותו השוטרים ונחלו לרוץ אחריו, ברח ר"מ ונכנס למסעדה של גויים וביקש שיביאו לו תבשיל של חזיר, טבל את אצבעו ברוטב של אותו התבשיל והרים את ידו לפיו ומצץ אצבע אחרת, ראו זאת השוטרים ואמרו, בודאי שאין זה ר"מ אלא אחֵר, ועזבו אותו, ומשום כך נקרא רבי מאיר בשם "אחרים".

שמא יהרוג את אחרים - הוא רבי מאיר בעל הנס
כשראה יעקב את מחנה עשיו מתקרב אליו הוא חושש, וזהו שכתוב (בראשית לב, ח) "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת", וכו'. ויש להבין, ממה פחד יעקב אבינו? על זה מבאר רש"י, וז"ל: "ויירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים", עכ"ל. הפשט הוא, יעקב אבינו חשש שמא הוא יהרוג את האחרים במלחמה. מרן בעל הבא"ח זיע"א מסביר בדרך רמז את מש"כ רש"י, שיעקב אבינו חשש שמא "יהרוג" את רבי מאיר בעל הנס שנקרא בשם "אחרים". וידוע שרבי מאיר היה בן גרים מצאצאיו של עשיו, וחשש יעקב שאם יהרוג את עשיו, יפסיד לעולם את אור תורתו של רבי מאיר בעל הנס (עיין גיטין דף נ"ו).

הלהרגני אתה אומר
וכתוב (שמות ב, יא- טו) "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול. ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך. ויאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי וכו' וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרג את משה". ויש לשאול, מה אכפת לפרעה אם משה הרג איזה מצרי או לא, הרי הוא בן מלך? זאת ועוד מהו שכתוב "הלהרגני אתה אומר "?

הנה משה רבנו יוצא ורואה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ודן אותו למיתה, וכתוב שהטמין אותו בחול. ומיהו לא כתוב באיזה צורה הכה אותו. ובמדרש הובאו כמה דעות בזה (מ"ר שמות פרשה א'), יש אומרים שהכה אותו באגרוף, וי"א במגרפה, וי"א שהכה אותו בדיבור על ידי שהזכיר שם מפורש, ולכן נאמר ביום השני שא"ל אחד מהנצים (הנצים היו דתן ואבירם) "הלהרגני אתה אומר ", כדרך שהרגת את המצרי בדיבור.

ומה שכתוב "וירא כי אין איש" - הפשט הוא שאין איש מצרי, אבל יהודי שרואה ישנו. ויש מבארים (רש"י) ראה שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר.

ובאו דתן ואבירם ואמרו לפרעה, דע לך שמשה יכול להרוג אותך. אמר פרעה, אם כן, אני אביא גדוד של שומרי ראש שישמרו עלי. אמרו לו דתן ואבירם, הוא לא יבא עם כלי נשק אלא באמירה, בדיבור בלבד הוא יהרוג אותך. ולכן רוגזו של פרעה על משה רבנו לא היה רק בדבר עצם הריגתו של המצרי, אלא על כך שהוא הרג אותו באמירה ובדיבור בלבד. והטעם, משום שכשיש אדם מסוכן שעלול להרוג, אזי אם יש לו אקדח וכדו' יכולים לתפוס אותו ולקחת ממנו את כלי הנשק - אבל כאשר אדם מסוגל להרוג בדיבור, אין עליו כל שליטה וא"א למנוע ממנו מלהרוג, ומזה חשש פרעה ולכן רצה להרוג את משה.

ואומרים חז"ל, "אכן נודע הדבר" - נודעה סיבת הגלות של ישראל, והיא: כי יש בהם דלטורים (מלשינים).

נשאלת השאלה, מדוע נחלקו החכמים כיצד הרג משה את המצרי, אם באגרוף או במגרפה או בשם השם - מה הנ"מ בזה? והענין יבואר כדלקמן.

מפרשתנו לומד הרמב"ם שגוי שהכה את הישראל חייב מיתה, וז"ל (פ"ה מהל' חובל ומזיק ה"ג): "ועכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר ויפן כה וכה ויך את המצרי", עכ"ל.

ובהל' מלכים (פ"י הל' ו') כתב הרמב"ם: "..ועכו"ם שהכה ישראל אפילו חבל בו כל שהוא אף על פי שהוא חייב מיתה אינו נהרג". ולכאורה, מה בא הרמב"ם ללמד לנו בהלכה זו שחייב מיתה אבל אינו נהרג?!

וכתב הכסף משנה (שם):
"ועכו"ם שהכה את ישראל - שם דף נ"ח ע"ב, אמר רבי חנינא עכו"ם שהכה את ישראל חייב מיתה שנאמר 'ויפן כה וכה' וכו', וסובר רבנו שאף על פי שחייב מיתה לשמים אינו נהרג, וראיה מדשקלינן וטרינן בפרק באלו הן הגולין אם גר תושב שהרג את ישראל גולה או נהרג, ואם איתא לשקול וליטרי בחובל בישראל, אלא ודאי אע"פ שחייב מיתה אינו נהרג, וקרא דויפן כה וכה אסמכתא בעלמא".

ואם כן המחלוקת של החכמים כיצד הרג משה את המצרי, מבארת לנו את ההלכה אם גוי שחבל בישראל חייב מיתה או לא.

שאם משה הרג את הגוי בשם השם - סימן שהגוי חייב מיתה בידי שמים, ואם הרגו באגרוף או במגרפה - סימן שחייב מיתה על ידי אדם. כלומר, כשחכמים דנים כיצד הרג משה את המצרי, יש בזה נ"מ להלכה.

אלו קרבנו לפני הר סיני
בהגדה של פסח אנו אומרים "אלו קרבנו לפני הר סיני, ולא נתן לנו את התורה - דיינו". ויש לשאול מהו "דיינו", הרי אם קרבנו להר סיני ולא נתן לנו את התורה אין בכך כל חשיבות?

אלא הפשט הוא, אנו אומרים "דיינו" כי כשבאו להר סיני פסקה זוהמתן. אבל הכוונה כדלעיל, שהקב"ה נתן לנו את התורה - ומה שאנו פוסקים למטה פוסקים למעלה.

ומובא במדרש (ב"ר כ"ז):
עכו"ם אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה א"ל: אין אתם אומרים שהקב"ה רואה את הנולד. א"ל: הן. והכתיב 'ויתעצב אל ליבו''. א"ל: נולד לך בן זכר מימיך? א"ל: הן. א"ל: מה עשית? א"ל שמחתי ושִמחתי את הכל. א"ל: ולא היית יודע שסופו למות. א"ל: בשעת חדותא חדוותא (היינו בשעת שמחה, שמחה), בשעת אבלא אבלא. א"ל: כך מעשה לפני הקב"ה, עכ"ל המדרש.

כלי חרס
כתוב (ויקרא ו, כא) "וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר ואם בכלי נחושת בושלה ומורק ושוטף במים".
שואלת הגמרא, מדוע יש לשבור את כלי החרס, הרי ניתן להמתין 24 שעות ואז זה נותן טעם לפגם ומותר? אלא כל זה בדיעבד, אבל לא לכתחילה.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il