בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עשרת המכות
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' פרץ בן יוסף אריה ז"ל

מכות מצרים והחפץ בעליה לארץ

במה נשתנתה מכת כינים משאר המכות, כמה מצוות יש בסיפור יציאת מצרים, הרב יעקב יוסף בקובץ פירושים על מכות מצרים ועל ההגדה.

undefined

ניסן תשס"ו
6 דק' קריאה
כישוף לא שרוי
"ולא שת לבו גם לזאת", פירש רש"י: "למופת המטה שנהפך לתנין ולא לזה של דם". ולכאורה מדוע הזכיר עתה מופת המטה? ותירץ רבי יצחק מהאמבורג והב"ד בפרדס"י ועוד, על-פי מה דאיתא בזוהר הקדוש (וארא כח), שמה שבלע את מטותיהם היה לפלא בעיני פרעה והחרטומים, כי אי-אפשר לעשות על-ידי כישוף שדבר שאין בו רוח חיים יבלע דבר אחר, ואם כן צריך לומר שמה שלא הודו במופת הזה כפי מה שהודו בכינים ואמרו אצבע א-לוהים היא, כי לא האמינו שהמטה היה תחילתו של עץ וסברו שלקח תנין ועשאו על-ידי כישוף למטה, והנה איתא בסנהדרין סז עמוד ב, שכל דבר שמשתנה על-ידי כישוף אזי כשמגיע למים חוזר לקדמותו, ולפי זה עתה כשלקח המטה ויך את היאור בזה נתחזק המופת הראשון שמטהו בלע את מטותיהם, שהרי נבדק על-ידי מים והוכח שאינו דבר שיש בו רוח חיים, ע"כ. וצריך לומר שמה שבכל זאת לא הודו לנס המטה כמו בכינים, כי אין הכרח גמור שהוא אותו המקל, ודוק. עי' במש"כ במגדים חדשים בשבת פא עמוד ב, מעניין של עשיית כישוף במים שאפשר לעשות, אבל לא להשרות את הכישוף במים.

הכינים לא פסחו על ישראל
במכת כינים יש דבר חידוש. בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל על אבות פ"ה מ"ה, נאמר שמכת כינים היתה גם בישראל, רק לא הזיקה אותם. וכמו כן במגן אבות לרשב"ץ על אבות (פרק ה משנה ה), וזה לשונו: "כי בכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים שהיו עשר, היה נס שניצולו ממנה ישראל, לפי שהיו מכות משולחות, ואין גם אחד ניצול מהם אלא דרך נס. ובכל מכה ומכה, פירש הכתוב שהיתה במצרים בלבד, אלא המכת הכנים שנאמר 'ותהי הכנם באדם ובבהמה' (שמות ח יג) ולא פירש במצרים, וקבלתם ז"ל היתה, שאף ממנה ניצולו ישראל. ואף אם היתה בהם לא נצטערו בה כלל. ויתקיים הכתוב, הכולל כל אדם, ותתקיים הקבלה, שאף בזו נעשה נס שלא נצטערו, וכן פירשו רז"ל. והנה בדם נאמר, 'ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור' (שמות ז כא), אבל ישראל שתו. ונאמר בצפרדעים, 'ובאו בביתך ובבית עבדיך ובעמך' (שם ז כח). ונאמר בערוב, 'והפליתי ביום ההוא' (שם ח יח). ונאמר בדבר, 'וממקנה בני ישראל לא מת אחד' (שם ט ו). ונאמר בשחין 'כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים' (שם ט יא). ונאמר, 'רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד' (שם ט כו). ונאמר בארבה, 'ויעל הארבה על כל ארץ מצרים' (שם י יד). ונאמר בחשך, 'ולכל בני ישראל היה אור במושבותם' (שם י כג). ובמכת בכורות, דבר מפורש הוא (שם יב כג)".
וכה"ג כתב במרכבת המשנה להמהר"ם אלשקר על אבות שם, וסיוע לזה יש מדברי רש"י בפרשת ויחי (פרק מז, כט): "אל נא תקברני במצרים – סופה להיות עפרה כנים (ומרחשין תחת גופי) ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער גלגול מחילות, ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה". ולכאורה היה לו להקבר בארץ גושן, ששם לא היו הכינים, ולהנ"ל אתי שפיר. ובהכי פירש לי הרב הגאון ר' יהודה רבינוביץ שליט"א, שבזה אתי שפיר מה שאומר הפסוק "ויבא ערוב כינים בכל גבולם", שבכינים שבאו עם הערוב לא באו רק בגבולם של מצרים, מה שאין כן בכינים שהיו בפני עצמן. ויש להעיר על מה שכתוב בשו"ת הרדב"ז חלק ב (סימן תתיג): "ומה שכתב הראב"ע כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היה למצרים ולישראל אסור להאמין דבר זה כ"ש שהכתובים מורים הפך ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ויחפרו כל מצרים סביבות היאור משמע, אבל ישראל לא היו צריכים לזה כי היו שותים ממי היאור. ובצפרדעים כתיב ובכה ובעמך וגו' וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך וגו' משמע שלא היו בישראל. וכן הכנים וילמד סתום מן המפורש. ולא ידעתי אם המכה היתה גם לישראל מה ראיה יש בה לפרעה שישלח את ישראל מארצו ולא היה ראוי להטריח הקולמוס בכיוצא בזה אלא שלא ליתן פתחון פה לדוברים עתק על דרז"ל". הרי שלא חילק בין מכת כינים לשאר המכות, ולהנ"ל ליתא, ובחידושי הגר"ח קנייבסקי על הגש"פ חידש שהטעם הוא משום שבכל המכות – מה שלא היו המכות בארץ גושן הראה את יש ה' שלא על-ידי כישוף הוא, אבל במכת כינים שהודו החרטומים שלא יכולים לעשות כישופים כי אין מעשה השד שולט על פחות מכשעורה, על כן לא היה צורך בנס שלא יהיה כינים בארץ גושן, ודפח"ח.

עלייה לארץ-ישראל היא חסד
על היציאה ממצרים אומר לנו הנביא ירמיהו (פרק ב פסוק ב): "הלוך וקראת באזני ירושלם לאמר כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה". וקשה, הלא היינו עבדים במצרים, וכמו שאומר בעל ההגדה ואותנו הוציא משם, אילו לא יצאו אבותינו ממצרים, היינו אנחנו ובנינו ובני בנינו עבדים משועבדים לפרעה במצרים, א"כ מהו שאומר הנביא שאנחנו כביכול עשינו חסד עם הקב"ה בזה שהלכנו בארץ לא זרועה? אלא כתבו המפרשים לבאר בזה, שאחר שטבעו המצריים בים טענו בני ישראל למשה: בואו נחזור למצרים, שהיא ארץ כבושה, ונחיה שם, ועל זה אמר להם הקב"ה שאינו רוצה אלא רק ארץ-ישראל, וזהו החסד ששמעו ישראל ללכת בארץ לא זרועה. ועל-פי זה יש לבאר גם מה שאמרו המתאוננים בפרשת בהעלותך (במדבר פרק יא פסוק ה): "זכרנו את הדגה אשר נאכל" – פירושו, שנאכל בעתיד, אם היינו חוזרים למצרים אחר שטבעו המצריים בים היינו אוכלים קישואים וכו'.
במזמור של פסח איתא: "וישגב אביון מעוני ושם כצאן משפחות", וביאר בלחם עוני לרבינו עמרם חיים, שהקשה הרב פרשת דרכים מהו שאיתא בגמרא בסוטה (יא עמוד ב), בשכר נשים צדקניות זכינו לביזת הים, דכתיב שם תשכבון בין שפתים, ועי"ז כנפי יונה נחפה בכסף, וקשה הלא הבטיח הקב"ה שיצאו ברכוש גדול, וישב הרב פרשת דרכים שרכוש היה מדין הענקה, ועבד היוצא בתוך זמנו אין לו הענקה, ומה שיצאו בני ישראל ממצרים נחשב ליציאה בזמנו, ולא תוך זמנו, היות שהיה ריבוי בעם ישראל כנודע, והוא בזכות נשים צדקניות, וכתב לבאר לחם עוני לרבנו חיים עמרם, שזהו מעתה הפירוש וישגב אביון מעוני, שהצילם מעניות, ואיך נתן להם הענקה? הלא היו בתוך זמנו, וע"ע "וישם כצאן משפחות", שהיה ריבוי בבני ישראל ובזכות זה נחשב לבזמנו.
במדרש רבה בפרשת ויקרא הבן יקיר לי אפרים, שהקב"ה טרח ובזבז על בני ישראל הוצאות. וע' בחזו"ע ח"ב בסופו לבארו משם מהר"י אלגאזי מדין אם נשבית ומעיד לא זזה ידי מידה, לא נאמן הכהן, אבל אם הוציא עליה הוצאות נאמן, שאין אדם טורח בסעודה לחינם, וכן הכא הקב"ה העיד עלינו שאנו כשרים בי"ה בית יעקב מעם לועז, שהיו לועזים עליהם אם שלטו בהם כל שכן בנשותיהם, עד שהעיד ה' עליהם, והרי אין כהן נאמן כשרוצה לשאת אותה, ועל כן קאמר שהוציא עליהם הוצאות, ודפח"ח. וכ"כ בראש דוד פרשת יתרו (ע' רל), משם רבני האשכנזים.

חצי עבדים, חצי בני חורין
בהגדה אנו רואים את השאלות מה נשתנה וכו' ולכאורה מהם התשובות על זה. הנה כתב בפירוש יציאת מצרים להרה"ג ר' אליהו טופיק שליט"א לבאר, שבמצרים היו שם באותו לילה חצי הראשון בעבדות וחצי השני היו בני חורין, ועל כן לרמז על זה עושים אנו הטבלה ב' פעמים והסיבה שהוא חירות, ודרך מכובדים ועשירים, ולאידך עושים גם מרור, וגם מצה בלבד, שהוא זכר לשעבוד.
שמעתי ממו"ר אבי שליט"א, מדוע מתחיל בעל ההגדה וכן אנו אוכלים קודם מצה ואחר כך מרור, הלא היה קודם מרור ואחר כך מצה, אלא על כרחך קודם לאכול מצה שהוא זכר לחירות, ואז אחר החירות אפשר לידע מה היה המרור, כי מי שנולד עבד אינו מרגיש חסרון ולא יודע בכלל שהוא בעבדות כנודע. ומופיע בחזו"ע חלק ב' בחלק ההגדה בפסקה "מרור זה".
איתא בגמרא בסנהדרין דף סז עמוד ב: "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע א-להים היא. אמר רבי אלעזר: מכאן שאין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה". ויש להקשות, מדוע החרטומים לא יכלו במכת כינים להביא כינים אחרים, היות שאיתא במדרש שהקטנה שבביצים שלהם היתה כביצה של תרנגולת, וישב ר' חיים עמרם בלחם עוני על הגדה של פסח (במכת כינים), שהיות ולא היה בעולם כאלו, מהיכן יביאו, וע"ש. ודברי פי חכם חן, וא"ש מעתה המדרש (ויקרא רבה, וילנא, פרשה ב), שברא בריות מיוחדות בשביל המכות. וזה לשונו: "אמר ר' יצחק, והלא הדמים נטלן משפחות משפחות של כנים, משפחות משפחות של ערוב אין לו דמים הוי ביוקר צתישראל עומדים לי".
ויהי רצון ש"כימי צאתך מארץ מצרים הראנו נפלאות" בעגלא ובזמן קריב, חג כשר ושמח.

----------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9974425 02.




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il