ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מעבדות לחרות ;">

בית מדרש חגים וזמנים פסח ליל הסדר משעבוד לגאולה Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן תשס"ו

מעבדות לחרות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' פרץ בן יוסף אריה ז"ל

עם של עבדי ה'
"הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומשעבוד לגאולה". וגרסתו של הרי"ף שם במשנה "הוציאנו מעבדות לחירות", ללא כל לשונות הגאולה הנוספים במשנה שלפנינו. מפרשי האגדה חולקים בשלבים ובמדרגות הגאולה. יש סבורים שכל ציוני הדרך מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב וכו' הם מדרגות של היציאה מעבדות לחירות, ויש טוענים שהם מדרגות מתפתחות, דהיינו מדרגה על מדרגה עד הגאולה השלמה. נראה שהרי"ף סובר שהיציאה מעבדות לחירות כוללת בתוכה את תוכן הגאולה כולה. ומפשוטה של משנתנו עולה שהיציאה לחירות היא שלב בסיסי לכל ההתפתחויות העתידיות.
בין כך ובין כך, היציאה מעבדות לחירות מהווה בסיס ומטרה בחיי הרוח והחומר של האדם בכלל ושל ישראל בפרט. אם החירות הפיזית היא תנאי כל כך יסודי, ועניין כל כך מהותי בחיי האדם והעם, מדוע סיבבה ההשגחה העליונה את יצירת עם ישראל כעם עבדים?

הרב קוק מסביר, שאבות האומה ואישיה הצטיינו בעצמאות יתירה וניכרת. כך כינו יושבי הארץ את אברהם "נשיא א-לוהים אתה בתוכנו". וכן יוסף בן יעקב התנשא מעומק העבדות להיות המנהיג – "ויוסף הוא השליט". תכונת החירות נחוצה ביחסים שבין אדם לחברו וחברתו, אולם העבדות הינה מעלה ביחסים שבין אדם לקונו, לכן נוסדה האומה הישראלית בעבדות, כדי לנכס לעצמה קניין של עבדות כלפי הקב"ה.
הנחיצות בעבדות לה' מתבססת על עובדות רבות. משה רבנו, שעל-פי הרמב"ם לא קם ולא יקום כמותו, אפילו לא המשיח, מוגדר בתורה כ"עבד ה'". יהושע, תלמידו של משה, מוגדר בתחילת ספר יהושע כ"משרת משה" ובסופו כ"עבד ה'".
בתלמוד מסופר: "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל ר' יוחנן בן זכאי וחלה בנו של ריב"ז. אמר לו ריב"ז: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים וחיה. אמר ר' יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום לא היו משגיחין עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לא. אלא, הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך". מסביר רש"י, עבד לפני המלך, בן בית נכנס ויוצא שלא ברשות. הרעיון של עבד לפני אדונו שיכול להיות מצוי עמו תמיד.
לעומת המעלה היתירה של עבדות לה', תורת ישראל שוללת מכל וכל גילוי של שעבוד ועבדות לבשר ודם. בדיני ממונות שוללים חכמי ישראל שעבוד לבעל חוב, דהיינו אם יהודי חייב לחברו כסף, אין לו חובת עבודה כלפיו. להוציא מקרה נדיר של נמכר בגניבתו, שסופו שנעשה אדון לאדונו. וכדברי הירושלמי "הקונה עבד עברי קנה אדון לעצמו". יש תחום אחד שיש בו שעבוד עבודה: על-פי חלק מהראשונים, בעל שחייב בפרנסת אשתו, איננו חייב ממון בלבד, אלא יש לו חובה לעבוד כדי פרנסתה. דין זה הוא חלק מהיחסים ההדדיים שבין איש לאשתו: במסגרת חיי הנישואים, ההלכה מחייבת את האישה לעשות מלאכות מסוימות לבעלה ומחייבת את הבעל לעשות לאשתו.

השליט הוא עבד הציבור

אף משפט המלוכה התורני מייצר מצב שבו העם עבד למלך. אולם גם כאן אנו פוגשים ברעיון ההדדיות שבשעבודים. עצת הזקנים לרחבעם – "אם אתה תהיה עבד לעם הזה" – מגלה וחושפת את עומק רעיון השלטון בתפישה היהודית. "כסבורים אתם ששררה אני נותן לכם, ואיננה אלא עבדות". השליט האמיתי, יותר מהיותו מלך לעבדים הוא משרת ועבד הציבור. תכלית השעבוד ההדדי של העם למלך והמלך לעם הינה שתהיה המדינה היהודית כיסא מלכותו של הקב"ה בעולם, כפי שאמר נעים זמירות ישראל דוד המלך "ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה".
נביאי האומה הישראלית וחכמיה התייחסו בכבוד למלכות ישראל, אף לזו של נוכרים, "שאם יזכה יבחין". אולם הכבוד וההערכה בחשיבות ובנחיצות המלכות לא באו מעולם על חשבון הערכים המוחלטים של התורה.
התורה מבליטה שוב ושוב את האישיות שאיננה מתנוונת נוכח השררה, אלא ממשיכה לשמור על צלמה, גם כאשר התנאים כמעט בלתי אפשריים. כך פעלו המיילדות העבריות נגד פקודתו המפורשת של פרעה "אם בן הוא והמיתן אותו", "ותחיינה את הילדים ולא עשו כאשר אמר להם פרעה".
ביתר שאת פועלת בת פרעה, שיאה לה שמה, בתיה. אמירתה ברורה וצלולה. נוכח שפחותיה היא אומרת "מילדי העברים הוא זה". היא הצילה את משה הקטן ובכך ריסקה ביד גאה את הפקודה המרושעת. היא לא גמגמה בחדרי חדרים, היא לא התפלפלה בפלפולי סרק, אלא היא עשתה מעשה קבל עם ועולם.
נביאי ישראל וחכמיו עמדו מול מלכים, מהם רשעים, הוכיחום ותבעו מהם ללכת בדרך האמת. הם לא חיפשו מה אומר העם ולא נכנעו לפעולות של רשע ועוול ולא הגדירום כמגמה א-לוהית פנימית. פעולות המחאה והעמידה הברורה של גדולי האומה הישראלית היו על-פי רוב תוך כדי סיכון עצמי.
אליהו היה נרדף על ידי שלטון איזבל. הרבה מנביאי האמת חוסלו באותה התקופה, כך גם סיכנו עצמם מכיהו בן ימלה, ירמיה ועוד ועוד.
גם לאחר שניטלה הנבואה ממנהיגי העם הם לא נכנעו לרוחות רעות, אלא לחמו בעוז של תורה במנהיגים גדולים שסרחו. כך נהגו בינאי המלך וכך בהורדוס. התוצאות המרות ידועות.
דוד מלך ישראל חי וקיים. לאחר שנמשח למלך על-ידי שמואל, לא נקט דוד בפעולות לקדם את ההחלטה הא-לוהית, שהוא נבחר למלך. יתירה מזאת, דוד המלך יוצא להגן על מלכות ישראל המונהגת על-ידי שאול. הוא מכה את גוליית הפלישתי, שעיקר מגמתו היתה לחסל את מלכות שאול. דוד איננו מחכה לקריסת מלכות שאול, אלא מחרף נפשו לקיים את מלכות ישראל, שכן שאול עד סוף ימיו היה משיח ה' לשיטתו של דוד. דוד דן למוות את מי ששלח ידו במשיח ה'. אולם דוד ולוחמיו אינם יוצאים למלחמה האחרונה של שאול. יש שסבורים שנענש על כך במעשה צקלג, ויש שאומרים שהקב"ה הסיח דעתו במעשה צקלג כדי שלא ייצא למחמה עם שאול. אחרי מות שאול, אבנר שר צבאו של שאול מקים את איש בושת למלך על ישראל. מלכות זאת נתמכת על-ידי רוב העם. בשלב זה דוד מיישם את הרצון הא-לוהי ונאבק באיש בשת, באבנר ובשאר העם. מטרתו של דוד ברורה, בשלב הזה דוד מוביל את העם למילוי הפקודה הא-לוהית שהציבה אותו כמלך ישראל. התנהלותו של דוד ביחס למלכות שאול מדריכה אותנו כיצד לעמוד נוכח אתגרים מורכבים של נאמנות למדינה מחד גיסא, ומאידך גיסא שמירה מוחלטת על ערכי הנצח של עם ישראל.

בית המשפט העליון נגד החירות
הקמת מדינת ישראל, כמו קיומה, היתה ולעולם תהיה אחד הניסים הגדולים, אם לא הגדול שבהם, בתולדות עם ישראל. אין שום כוח בעולם שישנה את העובדה המוחלטת הזאת. אחרי הבירור הזה יש להבחין בין ממשלה של רשעים, ומעשי רשעה, לבין המדינה. אנחנו עבדים לריבונו של עולם ולכנסת ישראל ולכלל ישראל, אולם הכול מתוך שלמות התורה. "עֲבָדַי הם" ולא עבדים לעבדים, כמו אבנר ועמשא שסירבו לפקודת שאול להרוג את אחימלך הכהן, נאמר כן לדברי הרב ולאו מוחלט לדברי התלמיד בבואו לסתור ולעקור דברי א-לוהים חיים. קבל עם ועדה נחזור ונכריז: עבדי ה' אנו, וכל נשמתנו תהלל י-ה בעובדינו את ה' ואת ישראל עמו.
עם ישראל תרם תרומה אדירה להיסטוריה האנושית. בחומר וברוח, הלך ישראל לפני המשפחה האנושית והעניק לה ערכי נצח. הבולטת ביותר מכל היא החירות.
יציאת מצרים היתה ותהיה אביבו של העולם. שני ביטויי נצח לחירות הכללית והפרטית, המשפחה והשבת, הואדרו בתורת ישראל כביטויי חירות במימדי האדם והזמן. חשיבות המשפחה ושלמותה היו למקור מקרין עוצמה לאדם מישראל ולכל בן אנוש. המשפחה הגנה על הקטין הרך כמו על הזקן הנזקק. התא היסודי והבריא היה מנוף לנערה כמו לנער, לגילוי ולחישוף אישיותם וערכם. כמו באדם כך במימד הזמן. אימפריות ומעצמות קרסו, מלכים עלו וירדו, אולם בעם ישראל תחושת החופש מעולם לא אבדה. היתה לו ליהודי בקצה השבוע, גם כאשר הלך בגיא, נקודת אור ושמה שבת, "שבת וינפש". כך שחררה המסורת היהודית את האישה ואת האיש מכבלים של עושק ושעבוד.
במדינת ישראל קם בית המשפט העליון ומאיים חדשות לבקרים במגוון של פסיקה נאורה, לעשוק ולחמוס את שני האוצרות האלה, את השבת ואת חיי המשפחה, כמקורות לחירות. ההיסטוריה והקדמה האנושית לא ישכחו לעד את מעללי בית המשפט העליון, אשר עשה ועושה לפרק את המשפחה ואת יציבותה, והופך יותר יהודים לעבדים נטולי חירות החייבים לעבוד שבעה ימים בשבוע במסווה של חוקי חופש העיסוק. אין זה פלא שאותה רשעה ממש היתה לראש חץ מוביל בהקמת מדינת הטרור החמאסית, הקוראת להשמדת העם היהודי ומדינתו. שוב ושוב אישרו הרשעים, הקוראים לעצמם נאורים, שחרור רוצחי יהודים. שלב אחרי שלב טיפחו את ארגוני הטרור ודכאו את השאיפות הלאומיות של עם ישראל בארצו. הגיע העת להסיר מעלינו עול חמאסי זה של שפלי פריצי האדם ותרבותו, המתעמרים, קורעים וגוזרים את חיי ישראל ותרבותו, ולהקים מערכת משפט המבוססת על ערכי הצדק, החירות והאמת הישראלית. מערכת משפט זו תהיה לראש פינה בבניית החירות האמיתית הקשורה לחלוטין במחויבות למלכו של עולם.

----------
באדיבות תנועת "קוממיות". להזמנת חוברת המאמרים 9974425 02.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il