לפני כמה שנים חזרתי מחתונה, בטרמפ עם תושב בית אל. למרות שהאחרון גר בכניסה ליישוב, הוא המשיך בנסיעה והתעקש להוריד אותי בכיכר ליד הישיבה. כשניסיתי להתנגד ולהסביר שכמובן אין צורך לטרוח בשביל לחסוך את ההליכה הקצרה הזו, הוא השיב לי את התשובה הבאה: מה שהסעתי אותך עד ליישוב זה כדי שלא תיתקע בלילה, מה שאני מסיע אותך עכשיו זה סתם לעשות לך טוב על הלב.

הגמרא במגילה מספרת שאחרי שמרדכי יורד מהסוס, הוא חוזר לשקו ולתעניתו. מאליה עולה השאלה: במה תרמה ההרכבה על הסוס לסיפור ההצלה? הרי מיד לאחריה מרדכי חוזר לאותה נקודה של תפילה ודאגה, וההצלה מגיעה רק ממעשים אחרים: מדברי אסתר ומהנצחון במלחמה.

ניתן לתרץ שההשפלה המפתיעה שהתגלגלה על המן גרמה לו להגיע לעימות מול אסתר מעמדת נחיתות וחוסר בטחון משמעותי, עמדה שאולי היא זאת שהביאה לתלייתו.

אך נראה שניתן ללמוד מכאן יסוד חשוב נוסף:

כאשר רבונו של עולם מסייע לישראל לעמוד על נפשם, הוא כביכול (כביכול כביכול וכו') "מוכרח" לעשות כן, הן מצד מידת הרחמים בה מתגלה, והן מצד הבטחתו לישראל שלא ימאס בהם ולא יכלם.

אך כשהמן מרכיב את מרדכי, סתם כך, ללא שום תועלת נראית לעין, כאן מתגלה תוקף אהבת ה' ביתר עוז. הרי סביר להניח שהסיטואציה הזו העלתה חיוך על פניהם של אי אלו מיהודי שושן, והסיפור הזה מגלה שמלבד שהקב"ה מחוייב לברית אותה כרת עמנו, מלבד זאת גם אכפת לו מאיתנו והוא באמת רוצה שנסתובב עם חיוך מרוח על הפרצוף.

וממילא "והלכת בדרכיו" – כשאנחנו עוזרים למישהו עזרה ממשית, אנחנו ממלאים את חובתנו, כאדם, כישראל. אך כשאנחנו מעניקים דווקא במקום שאין בו צורך אובייקטיבי – אנחנו מגלים קומה נוספת, הלא היא האכפתיות שלנו כלפי השני, ממש כמעשה הנהג המוזכר בתחילת הדברים.

(למטיבי לכת: נסו לתרץ על פי זה את הקושיה למה היה צריך שמן טהור בחנוכה למרות שטומאה הותרה בציבור, ולמה חג זכר לענני כבוד שמח יותר מחגי יציאת מצרים ומתן תורה).

שנזכה לעזור, להועיל, לקדם, אך בעיקר – להיות אכפתיים.