ישיבהבשביל זה יש אינטרנט בית המדרש
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש שמות
- כי תשא
- משפחה חברה ומדינה
- חינוך ילדים ותלמידים
- איך מחנכים, משמעת ואהבה
לפני מספר שנים, שודרה ברדיו תוכנית שעסקה בדמותו של הרב דב מעייני. הרב מעייני היה רבה של המושבה 'מגדיאל', (כיום חלק מ'הוד השרון'), עוד בימי טרום הקמת המדינה, והיה פעיל מאוד בנושאי חינוך תורני וקימום החיים הדתיים בישוב החדש בארצנו הקדושה.
לתוכנית התראיין בנו של הרב דב, הלא הוא הרב בצלאל מעייני, שזכה להמשיך את דרך אביו ולכהן כרבה של הוד השרון. המראיין שאל את הרב בצלאל - אתה בוודאי לא זוכר כמעט כלום מאביך, שהרי אביך נפטר כשהיית בן 7 בלבד?
למרבה ההפתעה, ענה הרב בצלאל – 'תתפלא, אני זוכר את אבא טוב מאוד. אני זוכר, שבזמן שאבי היה אוכל בסעודת שבת את המרק, הוא היה אומר בהתלהבות גדולה על כל כף של מרק, "לכבוד שבת קודש"...'.
סיפור זה מבטא נקודה חשובה מאוד בחינוך ילדים בפרט, ובחיבור לחיי תורה ומצוות בכלל. אנשים חושבים שמי שרוצה לחבר אנשים וילדים לחיי תורה ומצוות, צריך לעסוק בעיקר בהסברה שכלתנית על העניין, אך האמת היא שהנקודה המרכזית שחשובה לאנשים היא החיות. אנשים אוהבי חיים ותאבי חיים, והם נמשכים למקום שהם מרגישים שיש בו חיים.
החיבור לחיי תורה ומצוות מתחיל מהחיות שיש להורים, למחנכים ולאדם עצמו בתורה ובמצוות. ולהיפך, חלילה, כשאין חיות בקשר עם ה', הוא יכול חלילה להתייבש ולהידרדר לחטא.
עניין זה נרמז בלשון התורה ובביאורי חז"ל לפרשתנו. החטא הראשון של האדם הוא חטא עץ הדעת. החטא הראשון של עם ישראל כעם, לאחר מעמד הר סיני, הוא חטא העגל. ויש קשר בין החטאים הללו בדיוק בעניין זה של החיות. בעקבות חטא עץ הדעת, נמנעה מהאדם היכולת לאכול מעץ החיים ובאה מיתה לעולם. אולם, במעמד הר סיני "קיבלו ישראל את התורה... כדי שלא יהא מלאך המוות שולט בהן" (עבודה זרה ה, א), כלומר, עם ישראל חזר למצב שלפני חטא עץ הדעת. אולם, בחטא העגל חזר מלאך המוות לשלוט בהם (רש"י שם).
אמנם, מצאנו בגמרא (שבת קמו, א), שבשעה שחטאה חווה בחטא עץ הדעת בא עליה הנחש והטיל בה זוהמה, אך כשישראל עמדו על הר סיני פסקה זוהמת הנחש מהם, ומשמע מהגמרא שמציאות זו לא פסקה גם אחרי חטא העגל, וגם כיום גופם של ישראל שונה מגופם של הגויים ואין בו זוהמה.
אמירה זו מלמדת אותנו, שמעמד הר סיני השיב את גופם של ישראל למצב שקודם חטא עץ הדעת, והדבר מתאים לדברי חז"ל שהבאנו לעיל, שבעקבות זאת היו ישראל צריכים לחיות לעולם, כמצב שהיה שרוי בו האדם לפני חטא עץ הדעת. אולם לעיל גם ראינו, שבעקבות חטא העגל, חזרה המיתה לישראל, נמצא שחטא העגל חולל בגופם של ישראל תהליך של חוסר חיות, המקביל חלקית למה שחולל חטא עץ הדעת לגופם של כל בני האדם, וכפי שביאר הרמח"ל שמאז החטא אין בכוח הגוף להזדכך בעולם הזה ולהתלוות לנשמה לחיים נצחיים.
ביטוי לפגם הגוף בעקבות חטא העגל אפשר למצוא בהבדל שיש בין לוחות הראשונים ללוחות האחרונים. על הלוחות הראשונים נאמר – "והלוחות מעשה אלוקים המה, והמכתב מכתב אלוקים הוא" (שמות לב, טז). שני עניינים יש כאן – לוחות ומכתב, ושניהם מעשה אלוקים הם. הכתב מבטא את התוכן, הצד הרוחני, ואילו הלוחות הם האבן של הלוחות, המבטא את הגוף, שגם הוא היה מעשה אלוקים.
אולם לאחר חטא העגל והתשובה שבעקבותיו, הצטווה משה (שמות לד, א) – "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, וכתבתי על הלוחות...", הכתב האלוקי חוזר, אבל האבן של הלוחות הוא כבר מעשה ידי משה ולא מעשה ידי ה'. אמור מעתה, התשובה שאחרי החטא הועילה להשיב את הצד הרוחני, אך הגוף לא חזר לאיתנו הראשון, ומיתה נגזרה עליו.
זו הסיבה, שמשה הצטווה במילה 'פסל', מלשון 'פסל', כי פסל הוא גשמי, וככל דבר גשמי הוא מוגבל במקום ומוגבל בזמן, לכן הוא אלוהים מתים שלא יכולים לחיות לנצח, והנדבק בו נדבק במוות. לעומתו, מי שעובד לה' עובד לאלוקים אין סופי, אלוקים חיים, ומתוך עבודה זו הוא אף זוכה ונדבק בחיים הרוחניים האין סופיים.
כידוע, בחטא העגל, לא רצו ישראל ליצור תחליף לה' אלא תחליף למשה, אמצעי שיחבר בינם ובין ה', נמצא שהם רצו לעבוד אלוקים חיים אך דרך אמצעי מוגבל ומת. לכן, הם נענשו באופן המקביל לחטאם, נשמתם האלוקית שבה בתשובה וזכתה לחיים נצחיים, שניתנו להם דרך הכתב של הלוחות, אך על האבן של הלוחות האחרונים נאמר 'פסל', כי הגוף שהוא האמצעי המחבר את הנשמה אל העולם הזה, נדבק במוות והפסיד את יכולת החיים האין סופיים בעולם הזה.
ואולי, נרמז העניין בפרשתנו גם בציווי על השבת – "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות... השבת לדורותם ברית עולם". מי שמתחייה מהשבת, עד שהוא שומר אותה, מלשון – "ואביו שמר את הדבר", כלומר מצפה ומשתוקק לבוא השבת, כי היא מחייה אותו, הרי הוא זוכה שאף צאצאיו ישמרו את השבת לדורות עולם.
שנזכה כולנו לחוש את עוצם החיות שאנו מתחיים מהתורה הקדושה, ולשמור שבת תדיר בהתלהבות ושמחה!

שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.

עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון

רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה

אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.

אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.

האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו

אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.

צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.














