בספר שמואל מסופר על מסלול שעבר שאול בעת שנמשח למלך על ישראל. שאול יצא במצוות אביו לחפש אחר אתונות שאבדו, ובתחילה חיפש אותן באזור הר אפריים, וכשלא מצא אותן הוא קיבל את עצת נערו לבוא ולשאול את שמואל הנביא היכן האתונות, ומסופר (שמואל א י,א-ד):

"וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד: בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי: וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל הָאֱ-לֹהִים  בֵּית אֵל אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן: וְשָׁאֲלוּ לְךָ לְשָׁלוֹם וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי לֶחֶם וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם:

מדברי שמואל משמע לכאורה שקבר רחל נמצא בגבול של שבט בנימין, והדבר קשה משום שבספר בראשית משמע שקבר רחל נמצא סמוך לבית לחם (שבנחלת שבט יהודה). ובענין זה מובא בילקוט שמעוני (רמז קט בתוספת הסבר):

"...וכי היכן מצינו שנקברה רחל בצלצח והלא בגבול יהודה נקברה שנאמר 'וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם'? אמר לו (שמואל לשאול) עכשיו שאני עמך המה על קבורת רחל, אתה הולך והם באים, אתה מוצא אותם בגבול בנימן בצלצח."

כלומר, שמואל אמר לשאול ששני אנשים השוהים כעת בקבר רחל הולכים משם צפונה, והוא ילך ויפגשם בגבול בנימין בְּצֶלְצַח. ויש לברר: מדוע חשוב לומר שהאנשים האלו מצויים כעת בקבר רחל, ושהם יודעים שאביו מצא כבר את האתונות והוא דואג לשאול. ומה פשר האותות הנוספים.

נראה שהמענה לשאלות טמון בדברי רבי עקיבא שבהמשך המדרש, שם אומר רבי עקיבא שמשמעות השם "צֶלְצַח" היא "צח צל של זקן 'וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ'". רבי עקיבא פירש שהכוונה לשעה היסטורית, שבאותה השעה יתבהר ויבהיק ה"צל" של ה"זקן" - יעקב אבינו - שהתברך בבית אל בברכה: "וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ". הבנת משמעות ה"צל" של יעקב אבינו תבאר מדוע מזכיר שמואל את קבורת רחל ואת בית אל ותברר פרטים נוספים בענין האותות שנתן שמואל לשאול.

הצל של יעקב אבינו

כדי להעמיק במשמעות הצל של יעקב אבינו, יש להבין מדוע התעכב יעקב בחזרתו להוריו שבחברון. לכאורה היינו מצפים שבחזרתו לארץ הוא יגיע בהקדם אל יצחק ורבקה שהיו בחברון והתגעגעו אליו. אלא שבדרכו להוריו הוא קנה בשכם שבהר אפריים חלקת שדה, והרי הקניה מראה על תכנית להשתקעות לפרק זמן. מדוע השתהה יעקב? במאמר הקודם "אתונות שאול והצל של יעקב" התבאר שכאשר יעקב הגיע לשכם הוא ראה שם צל רוחני שמעכב את האפשרות להעמדת מלך ראוי לעם ישראל. הוא חש שיש באזור שכם והר אפריים רוח של מרדנות שעלולה לפעפע בעתיד בקרב בניו, רוח של משיכה אל החומר והחומרנות. הוא חש שצריך להכניע תחת הקדושה את האזור הזה שהיה בשליטת נשיא שנקרא "חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ", וכך יסתייע בידו שבעתיד יצא מבניו מלך שימלוך על החומריות. וכפי שהנביא זכריה מתאר את המלך שישראל מצפים לבואו: "גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת:", ומהר"ל מפראג ועוד מסבירים את המושג "רוכב על חמור" במובן של שליטה על החומריות.

יעקב חש פיקוח נפש רוחני שמצדיק התעכבות באזור שכם כדי להשתדל בהסרת ה"צל" הזה, וכדי שיהיה מלך אחד לכלל ישראל. ומתחילה תכנן יעקב לקרב את אנשי האזור אל התורה בדרכי נועם, אך לבסוף שמעון ולוי גררו את משפחת יעקב להכניע את חמור ומשפחתו בדרך של מלחמה, וה' הורה ליעקב לעזוב את האזור ולהגיע לבית אל. ולכן הביא ה' לכך שלאחר דורות רבים שאול ילך לחפש את ה"אתונות" באזור הר אפריים כדי שזכויות התפילות שהתפלל יעקב אבינו באותו אזור, וכן זכויות המלחמות שעשו שם בני יעקב כדי להכניע תחת הקדושה את כוחות "חֲמוֹר", כל אלו יצטרפו לכוח רוחני שיחזק את שאול בעלותו למלוכה.

בנוסף לכוח הרוחני שהותיר יעקב בהר אפריים, הותיר יעקב כוחות רוחניים נוספים בבית אל  ובמקום קבורת רחל שגם הם נועדו לסייע בהקמת מלך על ישראל, ולכן מקומות אלו מוזכרים במסלול שמתאר שמואל בפני שאול. וכפי שיתבאר לקמן.

 הברכה שקיבל יעקב בבית אל

לאחר מאורעות שכם ה' הורה ליעקב לעלות לבית אל ולשבת שם. ובהיותו בבית אל התגלה אליו ה' (בראשית לה יא,יא): "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ". בבית אל התברך יעקב שיצא מזרעו מלך שמסוגל לאחד את העם תחתיו. ומשם נסע יעקב ובדרך מתה רחל ונקברה: (בראשית כ, טז-כ)

"וַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל וַיְהִי עוֹד כִּבְרַת הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה וַתֵּלֶד רָחֵל וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ: ... וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם: וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם:"

הכתוב מציין שאֶפְרָתָה היא בֵּית לֶחֶם, לכאורה נראה שהדבר נועד לדורות מאוחרים שיכירו את המקום רק בשם בֵּית לֶחֶם. אלא שיש לכך טעם נוסף, שהרי כך אומר גם יעקב ליוסף (בראשית מח,ג-ז):

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל יוֹסֵף אֵל שַׁדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים...  וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי: ... וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם:"

יוסף ידע היכן קבורה אמו. מדוע אומר יעקב ליוסף שאפרת היא בית לחם? צריך להבין שמטרת יעקב אינה הסבר היכן המקום, אלא מטרה אחרת. יעקב מרמז ליוסף שהוא הבין מההוראה שקיבל - "פְּרֵה וּרְבֵה" - שעליו לפרות במשמעות של הגדלת מספר ילדיו, ושעליו "לרבות" את צאצאיו מלשון חשיבות ותהילה כמו בכתוב (דברים כו,יט): "וּלְתִתְּךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עָשָׂה לִתְהִלָּה...", שמתורגם בתרגום יונתן: "וּלְמַנָאָה יַתְכוֹן רָמִין וְגֵיוְתָנִין עַל כָּל עַמְמַיָא דְעָבַד לִרְבוּ...". יעקב הבין שהברכה "וּרְבֵה" משמעותה הולדת מישהו שיש לו "תְהִלָּה" ("רְבוּ"). ובמשמעות זו כלולה גם הולדת נשמת "מלך" שעיני כל העולם יהיו נשואות אליו. יעקב חיפש מקום מתאים להשתדל בקיום הוראות אלו, ולכן החליט לנסוע מבית אל למקום שנקרא אפרת, שם שמורה על פרייה. והצטרפה לכך סיבה נוספת שלמקום היה שם נוסף "בית לחם", שם שמסייע לקיום הציווי "וּרְבֵה", שמשמעותו הולדת נשמת המלך של ישראל, וכפי שיוסבר להלן.

 בית לחם

המובן הפשוט של "לחם" הוא מאכל שמורכב מגרגרי תבואה שנטחנה והורטבה ונדבקה ונילושה לעיסה ונאפתה כגוש אחד. ומצאנו שחז"ל השתמשו בשורש לח"מ במשמעות של חיבור שני דברים לגוף אחד (ויקרא רבה ג,ג): "כאדם שהוא מלחים שתי נסרים ומדביקן זה לזה". גם המילה מלחמה היא מהשורש לח"מ. ונראה שסיבת הדבר היא שכאשר זורעים תבואה ורוצים לקצור אותה ולאכול לחם, פעמים רבות שבאים שבטים נוודים לשדוד אותה, וחקלאים בודדים אינם יכולים להתנגד להם, וצריך להתאחד כדי לגרשם. וכפי שהיה בימי גדעון שהשבטים השודדים אילצו את עם ישראל להתאחד סביב גדעון שהנהיג אותם להילחם בשבטים הנודדים. ואכן באותה מלחמה מסופר שהשומר המדייני חלם שהוא רואה "לחם שעורים מתהפך במחנה". ה"לחם" המתהפך הזה סימל את עם ישראל שהתאחד והולחם לגוף אחד שיצא להילחם בשבטים הנודדים. הצורך בלחם מביא את העם להתאחד ולהיות מולחם לגוף אחד סביב מנהיג ולצאת ולהילחם במלחמה. והשם "בית לחם" נראה ליעקב מתאים לפעול בו כדי להוליד בקרבתו את נשמת המלך שיאחד את עם ישראל כדי להילחם.

 אפרתי במשמעות חשוב

צד נדרש זה של חשיבות של הנהגה קיים גם בשם 'אפרת'. בתחילת ספר שמואל מסופר "וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים מֵהַר אֶפְרָיִם וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן יְרֹחָם בֶּן אֱלִיהוּא בֶּן תֹּחוּ בֶן צוּף אֶפְרָתִי". לכאורה לא מובן מה מוסיף לנו הכתוב בכינוי 'אפרתי' שהרי כבר בתחלה כתוב שאלקנה היה מהר אפריים. ומתבקש שהכינוי 'אפרתי' הוא כינוי לאיש חשוב, וכך ביארו שם במדרש ובמפרשים. ובאופן דומה ביארו במדרש את הכתוב (רות א,ב) "אֶפְרָתִים מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה" ש'אפרתים' משמעותו איש חשוב. דבר שמסייע להולדת נשמת המלך שהוא האיש החשוב שבעם ישראל.

 הקבורה בדרך אפרת היא בית לחם

יעקב מרמז אפוא בדבריו ליוסף, מדוע הוא לא העביר לאחר זמן את עצמות רחל אל מערת המכפלה. יעקב ראה ברוח קדשו שבמובן הרוחני רחל עדין קיימת בעולם הזה, והיא ממשיכה עימו בפעילותו בדרך לפריה ורביה, אלא שכעת היא עושה זאת באמצעות תפילותיה לה'. ולכן מתאים שתהיה קבורה בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם, כאשר השם אֶפְרָת מזכיר "פריה" וכן "חשיבות" ואת תפקיד הוצאת "גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם"  שיעקב צריך להשלים, והשם בֵּית לָחֶם מזכיר את משמעות ה"לחם" שהיא התאחדות לגוף אחד שנלחם תחת מלך, והקבורה "בדרך" מסייעת לרחל הנמצאת בדרכה שלה - באמצעות תפילותיה - להשלמת תפקידים אלו.

לרחל יש את הכוח הזה יותר משאר האבות והאמהות, מכיוון שהיא לא הגיעה אל המנוחה במערת המכפלה. בבבא מציעא (דף פה, ב) מובא שגם אבותינו הקדושים פועלים בעולם הנשמות, אלא שאליהו צריך להעיר אותם לשם כך. אולם רחל לא הגיעה אל המנוחה הזו, והיא נמצאת איתנו יותר; ויכולה להמשיך ולפעול בעולם הנשמות ביתר קלות. [1]

יעקב היה אמור להוליד במעשיו הטובים עוד נשמות גדולות של שבטים, ואכן כך היה. ואמנם הוא הוליד בפועל רק את בנימין; אך הוא "ראה" כבר לנגד עיניו שהתפילות שלו וכן התפילות של נשמת רחל (מקברה שבבית לחם) הולידו נשמות של שבט נוסף. ודבר זה מרמז יעקב ליוסף בעת שברך אותו שהנשמות הגדולות שיעקב ורחל הולידו בתפילותיהם, יתגלו בתוך אפרים ומנשה.

תפילות יעקב ורחל הצליחו להוליד גם את נשמת המלך שעתיד למלוך על ישראל[2], אך כדי לקרב את הזמן שנשמה זו תופיע בתוך גוף גשמי היה צורך בתפילות נוספות, ותפילות אלו נעשו על ידי אנשים מישראל בדורות שלאחר יעקב ורחל, וכדלקמן.

 האנשים שנמצאים בקבר רחל

במשך הדורות היו אנשים רבים מישראל שהתפללו שתתקרב העת שעם ישראל יקים מתוכו מלך. בזוהר (ויקרא דף עא,א) מבואר שהמתים מתפללים על צרות ישראל, ובמיוחד כאשר האנשים החיים באים להתפלל ליד קבריהם. וכיוון שרחל מתפללת על בני יעקב ועל השגת המלכות לבני יעקב. מתבקש שהיו אנשים צדיקים שהיו באים להתפלל על כך בסמוך לקברה ולהצטרף אליה בתפילותיה. לתפילתם יש חלק מכריע בקרוב העת שהמלך יופיע, ולכן שמואל מספר לשאול שהאנשים שמתפללים על כך בקבר רחל יפגשו בו ביום שנמשח למלך על ישראל, וכן שהם צדיקים בעלי רוח הקודש וידעו לומר שהאתונות נמצאו ושאביו דואג לו.

 הגדיים הלחם והיין והעליה לבית אל

כאמור, קבוצת האנשים הראשונה שיפגוש שאול מתחברת אל רחל ותפילותיה להשגת המלכות, תפילות אלו הן מתוך כאב וכפי שרחל מתה מתוך כאב ומתוך מיאון להינחם, והאנשים שמתחברים לתפילותיה מתחברים לכאבם של אנשים, ומכוח רוח קודשם הם מספרים לשאול על כאבו של אביו שכבר מצא את האתונות ושהוא דואג לו. ואילו הקבוצה השניה מתחברת אל יעקב ותפילותיו להשגת המלכות.

לשם כך היא עולה להתפלל בבית אל שם התברך יעקב בברכה "וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ". וכמו כן הם פועלים באופן שיעקב השתדל להשיג את ברכותיו. בעת שיעקב רצה להתברך מיצחק בברכת השלטון של "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים", הוא בא והגיש לאביו בשר גדיים לחם ויין[3], ואף האנשים האלו שעולים להתפלל בבית אל מעלים עימם גדיים לחם ויין לשמוח בהם לפני ה' ולהתפלל להשגת מלך על ישראל. גם לתפילות האנשים האלו חלק מכריע בהולדת נשמת המלך, ולכן גם הם נחשבים במידה מסוימת כמו אבותיו של שאול, והוא יפגוש גם בהם ביום שנמשח למלך. גם הם בעלי רוח הקודש והם יודעים מי הוא שאול ואת ייעודו, והם ימסרו לו "לחם" שכן כאמור הלחם מסמל את המלכות שמאחדת את העם להילחם על לחמם.

לאחר מכן שאול יפגוש בבני הנביאים שהם מגיעים למדרגת נבואה שהיא גבוהה ממדרגת רוח הקודש, ולהשגת נבואתם הם נעזרים בכלי נגינה. ושאול יתנבא יחד עימם, ויראה בעיני רוחו כיצד הכוחות הרוחניים פועלים בעולם והם אלו שמסייעים לו בהצלחת פעולותיו הגשמיות במלחמות של חרב וקשת. אותות אלו חשובים כדי ששאול ידע מי הם אלו שהעלו אותו למלוכה, וכדי שגם בהיותו מלך הוא יתבטל בפני שמואל הנביא ובפני הנביאים והאנשים הצדיקים שפועלים פעולות רוחניות עבורו. ומשום שאם הוא לא יתבטל בפניהם הוא יאבד את מלכותו.

בסיכום המאמר נמצאנו למדים שיעקב ראה צל שמעיב על האפשרות להולדת נשמת מלך ישראל ולכן התעכב מלבוא מייד לחברון לאביו יצחק. ומסיבה זו הותיר יעקב את רחל בקברה שבבית לחם ולא הביא לאחר זמן את עצמותיה למערת המכפלה, וזאת כדי שתפעל בתפילותיה משם להסרת הצל. ור' עקיבא מסביר שהשם צֶלְצַח מרמז שבהגעת האנשים מקבר רחל אל שאול הואר הצל המעיב שאותו ראה יעקב, והתאפשרה הקמת מלכות בישראל.