ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

דיני המתחיל מצוה בזמנה אם יכול לגומרה שלא בזמנה ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

ניסן תשס"ו

דיני המתחיל מצוה בזמנה אם יכול לגומרה שלא בזמנה

"קול צופייך" - גליון 353



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

אייר - ר"ת א'ני ה' ר'ופאך.
ידועים הדברים, שחילופי מזג האויר גוררים בעקבותיהם כל מיני חולאים ל"ע. והנה אנחנו עומדים לפני ר"ח אייר שיחול ביום שישי וביום שבת, וראשי התיבות של 'אייר' הם כדברי ההבטחה בפרשת בשלח "כי א'ני- י-י '- ר'ופאך", ויש בו סימן טוב לרפואה שלמה לכל החולים ולכל המחלות, אכי"ר.

קריאת התורה בשבת וראש חודש
ישנם הלכות מיוחדות הקשורות לראש חודש שחל ביום שישי וביום שבת. ביום שישי שהוא יום ראשון של ראש חודש מוציאים ספר תורה אחד ובו קוראים ארבעה עולים בעניין של ראש חודש כמידי חודש עד "ונסכו". ביום שבת שהוא יום שני של ראש חודש, מוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים שבעה עולים בפרשת תזריע-טהרות, ובספר השני קורא המפטיר בפרשת פינחס בעניין של ראש חודש מהפסוק "וביום השבת" עד "ונסכו".

אמירת קדיש לאחר הקריאה
ישנה מחלוקת בין מרן לרמ"א בענין אמירת הקדיש לאחר הקריאה בספר תורה.
לדעת מרן הב"י - אומרים קדיש על כל ספר וספר, דהיינו לאחר ששבעה עולים קראו בפרשת השבוע אומרים חצי קדיש, ולאחר קריאת המפטיר בעניינו של יום אומרים קדיש נוסף.

לדעת רמ"א - לאחר שהשלימו שבעה עולים את הקריאה בספר הראשון, גוללים אותו ומניחים לידו את הספר השני שבו מפטירין בעניינו של יום, ואחרי כן אומרים קדיש אחד על שני הספרים, ומכוונים בו שהוא על שני הספרים.

מוסף של שבת וראש חודש - אתה יצרת
בשבת זו אומרים במוסף "אתה יצרת", שהוא מוסף של שבת וראש חודש. ואם טעה ואמר "תכנת שבת" במקום "אתה יצרת" - חייב לחזור.

'רצה' ו'יעלה ויבא' בברכת המזון
בברכת המזון בשבת זו אומרים "רצה" וגם "יעלה ויבא".
וכבר הזכרנו כמה פעמים בהבדל שבין "רצה" לבין "יעלה ויבוא" בשבת, בעניין מי שכבר התחיל את ברכת "הקל אבינו מלכנו" שאחרי "בונה ירושלים", שאם לא אמר "רצה" - חוזר לראש ברכת המזון, משא"כ אם לא אמר "יעלה ויבא" יאמרנו ב"הרחמן" (עיין בסידור 'קול אליהו' עמוד תנט).

סעודה שלישית שנמשכה עד הלילה
ישנה נ"מ גדולה בין שבת זו לכל שבתות השנה, והוא בעניין הזכרת "יעלה ויבוא" בברכת המזון של סעודה שלישית. הנה בכל שבתות השנה, אדם מתחיל את סעודתו חצי שעה לפני השקיעה, ויכול לסיימה מתי שירצה, ואפילו עד חצות לילה או עד הבוקר, ואומר בברכת המזון "רצה" למרות שכבר יצאה השבת. וכך כותב מרן בשו"ע (קפח, י):
"היה אוכל ויצא שבת, מזכיר של שבת בברכת המזון דאזלינן בתר התחלת הסעודה", עכ"ל.

גם מרן בעל הבן איש חי כותב כך וז"ל: (ש"ר, חוקת, אות כב):
"היה אוכל ויצא שבת מזכיר של שבת בברהמ"ז דאזלינן בתר התחלת הסעודה. ואע"ג די"א בתר השתא אזלינן לא קי"ל הכי, וכן המנהג פשוט להזכיר של שבת, ומיהו ידלג תיבת 'הזה'. ואם טעה ולא הזכיר אינו חוזר, וה"ה ליו"ט דאזלינן נמי בתר התחלת הסעודה".

אך השבוע שיחול ראש חדש אייר ביום שישי ושבת. נשאלת השאלה, מה הדין את התחיל לאכול סעודה שלישית ונמשכה סעודתו עד הלילה - האם יאמר גם 'יעלה ויבא' או לא?

וכתב בעל הבא"ח (שם):
ובשבת שחל בראש חודש, יש ספק אם יוכל לומר "יעלה ויבוא" למרות שהתחיל את הסעודה מבעוד יום שהרי סיים אותה כשכבר לילה, והרי זה כבר לא ראש חודש וזה תרתי דסתרי. ואין להביא ראיה ממה שכתב מרן בשו"ע בסי' קפ"ח היה אוכל ויצאה שבת מזכיר של שבת בברכת המזון דאזלינן בתר תחילת סעודה והוא הדין לראש השנה וחנוכה ופורים. ומסתמא יכול לעשות כן לכתחילה שימשך עד הלילה וכו'.

ועיין במג"א שם סקי"ח שמביא את דברי השל"ה הקדוש והרא"ש בתשובה, שכיון שאין חובה בהם, אין להזכירם אם עבר זמנם, וחשיב כתרתי דסתרי. ומרן בעל ה"בן איש חי" כותב על זה, וז"ל: (שם)
"אבל בר"ח וחנוכה, אע"ג דגם בזה איכא פלוגתא מורינן בהם דלא יזכיר, ואם התפלל ערבית באמצע הסעודה אפילו בשבת אינו מזכיר".

גם הרב בעל "כף החיים" כותב, שמה שכתוב בשו"ע "והוא הדין לר"ח פורים וחנוכה" תלוי במחלוקת יסודית, שלדעת הרא"ש בתשובה (כלל כ"ב) לא מזכירים של שבת כיון שבפועל מברך בחול, והולכים לפי סיום הסעודה, וכן דעת הטור לקמן לגבי פורים, שהם התחיל סעודתו ביום ונמשכה עד הלילה אין אומרים "על הניסים", ומסיים וכותב "ונראה, כיון שיש פלוגתא בזה שב ואל תעשה עדיף", והיינו טעמא משום שיש לחוש להפסק. מה גם, שבעיקר עניין סעודה שלישית איכא פלוגתא אם חייב לאכול בה פת או לא, ולמרות שלפי חכמי הקבלה יש חיוב לאכול פת בסעודה שלישית בכל אופן אין להזכיר בה "יעלה ויבוא".

וכיון שכן, הטוב ביותר הוא שיסיים סעודתו בשבת זו שחל בה ראש חודש לפני הלילה, כך שיכול לומר "רצה" ו"יעלה ויבוא" מן הדין, ואם ירצה יאריך אח"כ בזמירות כאוות לבו, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה "זמירות היו לי חוקיך".

סעודה שלישית - רעוא דרעוין

סעודה שלישית חשובה מאד, וידוע שגם לפי הקבלה וגם לפי החסידות זמן סעודה שלישית נקרא "רעוא דרעוין", ויש בו מעלה מיוחדת. והחכמים המקובלים היו נזהרים לאכול עם כל הכוונות הידועות, למרות שבימי ספירת העומר לא עושים כוונות. ואני רגיל להזכיר את הרה"ג רבי עובדיה הדאיה זצ"ל - ראש המקובלים ודיין בבית הדין הגדול שנפטר בשעת "רעוא דרעוין", ביום שבת במנחה אחרי הצהרים, וזה היה משהו מיוחד ודובר רבות בדבר זה אחרי פטירתו, וזה היה בשבת כ' שבט יום אחרון של שובבי"ם.

ברכת המזון ביום אחרון של שבע ברכות
מרן הרי"ח הטוב בעל ה"בן איש חי" זיע"א כותב, למרות שלדעת מרן בר"ח ובחנוכה ובפורים יכול לומר 'יעלה ויבוא' ו'על הניסים' גם אחרי שעבר זמנם בתנאי שהתחיל את הסעודה כשהיה מחוייב לאומרם, אבל בסעודה של היום האחרון של השבע ברכות, אין לברך שבע ברכות אם נכנס ללילה של היום השמיני. אני רגיל לספר, פעם אחת הוזמנתי לסעודת שבע ברכות של היום האחרון שהתקיימה לבנו של כבוד האדמו"ר מבעלזא שליט"א, ובאותה הסעודה היו נוכחים אדמו"רים רבים ורבנים חשובים, ולידי ישב הרה"ג רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל. והנה אני שם לב שהשמחה נמשכה מאוד, והתחיל הזמן להתאחר לקראת הלילה, כך שאת השבע ברכות יצטרכו לברך אחרי שייגמר היום השביעי של שבע הברכות. כיון שכך, התכוננתי לעזוב את המקום, כי לא רציתי לענות אמן על ברכות לבטלה. שתפתי בעניין זה גם את הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, והוא הסכים לדברי ואמר לי שגם הוא יקום וילך ביחד אתי. האדמו"ר מבעלזא שליט"א התגלה באותו אירוע כבעל חוש שמיעה מפותח מאוד, וקלט את הדברים. הוא פנה אלינו ושאל אותנו במה העניין, ואמרנו לו. הוא שאל את האדמו"רים שלידו, והללו אמרו לו שהם לא מקפידים בכך, והם נשארים בכל מצב. אך הוא בכל אופן רצה לברר את העניין, מאחר ויצאו הדברים מפי שני רבנים ירושלמים, ומייד הוא קרא לבית הדין שלו, והללו באו ועמדו לפני באימה וביראה, ושאל אותם כיצד מנהג בעלזא בדבר זה. הדיינים דנו ביניהם, ולבסוף אמרו לו שאין לבעלזא מנהג מסויים בדבר זה. מייד אמר האדמו"ר: אם כך, אני מבקש שיספיקו לברך ברכת המזון לפני הלילה, ומכיון שהוזמנו לאירוע אורחים רבים ואף הגיעו שני מטוסים מיוחדים מבלגיה ומעוד מקומות רבים בעולם כדי להשתתף בשמחה המיוחדת, ומבחינה לוגיסטית לא היה אפשר להושיב את כולם ליד שולחנות ערוכים, כפי שתוכנן ברוב פאר והדר, בזמן הקצר שנותר, לא היתה ברירה אלא להגיש את המאכלים המיוחדים והערבים בצלחות חד פעמיות שהונחו בלית בררה על ברכי האורחים, ובלבד שיסיימו את הסעודה לפני הלילה כדי להנצל מברכות לבטלה. וכדברי כבוד האדמו"ר שליט"א 'מצוה לשמוע דברי חכמים'.

אם יכול להתפלל היכא שזמן התפילה עומד לעבור
נ"מ נוספת ישנה בעניין שהתחיל בשעת חיוב וסיים בשעה שנגמר החיוב, והיא לגבי זמן תפילת מנחה, שזמנה עד השקיעה, ופעמים שמתחיל קודם הזמן ונמשך תוך הזמן, והשאלה היא: האם יכול לסיים את התפילה למרות שממקום מסוים עבר זמנה בודאי. דבר זה נשאל מרן בעל ה"בן איש חי" זיע"א בספרו "רב פעלים", וז"ל: (ר"פ ח"א, או"ח, ס"ה)
"מעשה באחד שנתעכב ולא התפלל מנחה עד קרוב לסוף זמנה, ושיער בדעתו אם יתפלל עתה מנחה לא יוכל לגמור אותה כולה בזמנה, כי בודאי כשיגיע באמצע תפילת העמידה יושלם זמנה, ויצטרך לגמור התפילה אחר זמנה, ונסתפק השואל אי שרי ליה להתפלל בכהאי גוונא, אע"פ שהוא יודע שמוכרח לגמור התפילה אחר הזמן, או"ד כיון שאינו יכול להתפלל כל התפילה כולה בזמנה לא יתפלל עתה, אלא אם הוא היה אנוס ימתין להתפלל ערבית שתים אחר ודאי חשיכה, ואם היה מזיד אה"נ יפסיד התפלה. וספק זה ששאל השואל, הנה פעם אחד בדידי הוה עובדא, ששיערתי באמצע העמידה ודאי יעבור זמן בין השמשות כולו, ואמרתי לעיין בזה בס"ד".

ומאריך הרב בתשובתו ומסיק וכותב:
"וא"כ בנידון השאלה דידן כו"ע מודו דדמי להך דערבי פסחים, ועל כן כל היכא דידע שלא יגמור התפלה קודם שיעבור הזמן, אסור לו להתפלל, אלא ימתין עד אחר שיגיע זמן תפלת ערבית ויתפלל שתים, אם הוא היה אנוס בדבר זה", עכ"ל.

בעניין מה שמובא לעיל על ה"בן איש חי" שהתחיל להתפלל עד שעבר זמנה אל תתמה כיצד יתכן דבר זה על שרף קדוש וטהור שנזהר מאבק חטא ועוון כל ימי חייו, שודאי הוא שאין הכוונה שהתחיל להתפלל מאוחר, אלא הוא התחיל את התפילה לפני השקיעה כדרכו בכל יום, וכשהתחיל להתפלל והגיע לברכות בהם דנים הפוסקים, כגון אם חתם הקל הקדוש במקום המלך הקדוש בעשי"ת, או אם חתם מלך אוהב צדקה ומשפט בעשי"ת אם סגי במה שאמר "מלך" וכל כיוצא בזה, נמשך עיונו ומחשבותיו עד ששם לב שהזמן של התפילה עובר, ואז הסתפק עם עצמו מה לעשות והניח ב"צריך עיון", עד שכתב על זה תשובה מפורטת ב"רב פעלים" הנ"ל.

תפלתו של הבבא סאלי זיע"א
ומעשה בבבא סאלי עליו השלום, שפעם אחת עוד בהיותו במרוקו, היה מתפלל באריכות ובדבקות כדרכו, ובאו מחבלים וירו יריות לעבר בית הכנסת, וכל הקהל ברחו, אך הוא נשאר עומד להתפלל, וכשסיים 'עושה שלום' לא מצא אף אחד בבית הכנסת ויצא החוצה לחפשם, וכשראה את כולם מתחבאים בחוץ, שאל אותם להיכן הלכתם? אמרו לו: וכי לא שמעת את היריות? אמר להם הבבא סאלי לא שמעתי כלום. אמרו לו בקיר שלידו עמדת תקוע כדור רובה. מרוב שהיה מכוון בתפילתו לא שמע את היריות שעברו ליד אזנו. פעם הייתי אצלו ושאלתי אותו אם נכונה השמועה, ואמר לי בענוותנותו שהוא לא יודע כי הוא לא שמע שום דבר, ואמרתי לו את המעשה המובא בגמרא בברכות (דף לב:- לג.) ששר אחד ראה חסיד אחד שעומד בתפלה בדרך ואמר לו שלום אך הלה לא השיב לו שלום וכו' ולבסוף פייס החסיד את השר על ידי שהסביר לו שבשעה שהוא מדבר עם הקיסר הוא לא יענה לזר המדבר אתו וכן הוא נוהג כשהוא מדבר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה - ואמרתי לבבא סאלי שאין הכוונה שהוא שמע אותו ולא רצה להתייחס אליו, אלא הוא לא שמע אותו כלל מרוב דבקותו בתפילה, אך הוא לא היה יכול לומר זאת לאותו השר כי הוא לא היה מאמין לו.

ובדידי הוה עובדא, שפעם רצתי לתפילה ויהודי אחד שראה אותי אמר לי "שלום" ולא שמעתי אותו בכלל, והוא הקפיד עליי, ואמר לחברו "תראו רק נעשה דיין וכבר לא מתייחס לפשוטי העם". לימים, פרצו לחנותו של אותו יהודי גנבים, והיתה המולה סביב חנותו, ועברתי שם, אמרתי לו "שלום" והוא לא ענה לי, והיו כמה אנשים ששמעו זאת. לאחר מכן אמרתי לו למה לא ענית לי כשאמרתי לך שלום, והנה האנשים עדים? והוא אמר לי שהוא בכלל לא שמע שאמרתי לו שלום. אמרתי לו עכשיו תבין שיש דבר כזה שאמרת לי "שלום" ובכלל לא שמעתי אותך, כפי שקרה לך. ואז התפייס אותו יהודי ולא הקפיד עליי יותר.

והוי דן את כל האדם לכף זכות
יום אחד התפללתי בבית כנסת "טוויג" והיה חתן בר מצוה, ואביו היה לבוש בהידור מכף רגל ועד ראש, חליפה יפה, ועניבה חדשה ונעליים מצוחצחות, והנה הוא מוציא טלית ממשי קרועה ומלוכלכת ומתעטף בה. אני אמרתי בליבי לנעליים שלו הוא דואג שיהיו מצוחצחות אבל על טלית לא?! אח"כ חשבתי לעצמי מדוע אני מלמד עליו חובה, אלמד עליו זכות, שמא אתמול בערב הוא הכין את הטלית החדשה, והוא קם בבוקר ומחמת המהירות התבלבל ולקח את הטלית הישנה, וכשהוא בא לבית הכנסת והרגיש בטעותו אמר בליבו 'אף על פי שכל בגדי חדשים ויפים אלבש את הטלית הזו'. בעוד אני חושב עליו לא שמתי לב שאני גם מסתכל עליו, והוא ניגש אלי ואומר לי מדוע כבוד הרב מסתכל עלי? אמרתי לו מה שחשבתי בליבי, והוא אמר לי: אכן כך היה, קניתי טלית חדשה והנחתיה על השולחן, ומרוב המהירות לקחתי את הטלית הישנה. וע"כ אמר התנא במסכת אבות (א, ו) "והוי דן את כל האדם לכף זכות".

זה אלי ואנוהו - ציצית נאה
היו אומרים על הרה"ג יהודה ליב מימון זצ"ל, שבכל פעם שהיה קונה חליפה חדשה היה גם קונה טלית חדשה.
אנחנו נוהגים לא להחליף את הטלית שרגיל להתפלל בה יום יום, וכדלקמן.

הטלית של הט"ז
ומסופר על בעל ה'טורי זהב' שטליתו היתה מלאה קרעים, ובאו ואמרו לו שיחליף אותה בחדשה משום "זה קלי ואנוהו". אמר להם בעל הט"ז: לאחר מאה ועשרים שנה יכסו אותי בטלית זו והיא תעיד עלי בשמים על כל התפילות שהתפללתי עמה - וזה טוב לט"ז. אבל סתם אדם, אם טליתו אינה נקיה, יכבסנה בביתו או ישלח אותה למכבסה משום "זה קלי ואנוהו", וכדברי הגמרא בשבת (דף קל"ג ע"ב): "זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה , ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה".

קולמוס נאה
הגמרא לעיל אומרת "בקולמוס נאה". פעם הביאו לפני קולמוס עשוי מזהב ורצו לכתוב בו ספר תורה כי זה 'קולמוס נאה'. אמרתי להם שקולמוס זה אמנם נאה אך הוא פסול לכתיבה מכיון שהוא חורט ולא כותב.

כיום המציאו קולמוס עשוי מפלסטיק קשיח, והמעלה בו שלא צריכים כל פעם לחדשו והכתיבה בו יוצרת כתיבה אחידה. יום אחד הביאו לי לנסות לכתוב בו, נטלתי את הקולמוס וכתבתי בו על נייר רגיל ללא דיו ואני רואה שהוא עושה חריטה. אמרתי להם, שזה לא כתיבה אלא חריטה, והדיו מתמלא בחריצי החריטה. אמר לי היצרן, אם כן אני אייצר קולמוס מעין זה שאינו חורט. אבל הוא מוכר אותו ביוקר.

ועוד הוספתי ואמרתי לו את דברי הגמרא (תענית דף כ' ע"א) שזכה הקנה שיטלו ממנו קולמוס לכתוב בו ספר תורה נביאים וכתובים, כי הוא רך ואין שום רוח בעולם שיכולה להזיזו ממקומו, שלא כעץ ארז, ומה לך ליטול את זכויותיו של הקנה.

כתיבת תפילין בנוצה או בקנה
מעשה היה בסופר אחד שכתב תפילין בקולמוס של נוצה, ולא בקולמוס של קנה ואמר לקונה שתפילין אלו מהודרות. שאל אותו הקונה: כיצד כתבת אותן? השיב לו הסופר: בנוצה. אמר לו הקונה: אם כן אין זה נקרא מהודר, ואמר שזה מקח טעות ולא רצה לשלם לסופר עבור התפילין. וכשבאו לפני, אמרתי לקונה, כיום כולם רגילים לכתוב בנוצה, ואם רצית תפילין מהודרות היה עליך לדרוש מהסופר במפורש שיכתוב לך בקנה.

הכתיבה בקנה היא יותר קשה, כי תמיד יש לחדדו, והוא גם סופג את הדיו ולעיתים הכתב מטשטש מחמת זה, ויש אנשים הבקיאים בהכנת הקנים ובאופן הכתיבה בהם, ואשריהם ואשרי חלקם.

ברכת הלבנה
ואחר כך כותב הרב (שם בר"פ), אם התחיל לברך ברכת הלבנה ויודע שבעוד שתי דקות יבואו עננים ויכסוה אבל כשהוא מתחיל לברך הלבנה נראית - מ"מ לא יברך אלא ימתין עד שיעבור הענן.

חביבות ברכת הלבנה של הרה"ג יצחק אלפייה ע"ה
מסופר על הגאון רבי יצחק אלפייה ע"ה (בעל 'קונטרס היחיאלי') שבאחד מחדשי החורף בירושלים ירד שלג כבד ולא נראתה הלבנה. ובמוצאי שבת האחרון לברכת הלבנה, הוא הלך לבית חולים 'משגב לדך' כי רק שם היה טלפון בכל אזור העיר העתיקה, והוא ביקש שיתקשרו לאזור בית שאן ולטבריה וישאלו אם הלבנה נראית משם. התקשרו לבית שאן ואמרו לו שאכן משם נראית הלבנה בבירור ואין עננים כלל. לקח ר' יצחק מספר אנשים עימו ונסע לכיוון בית שאן, והנה בדרך הוא רואה את הלבנה וחשב בליבו אם יברך כעת ברכת הלבנה או שיברך כשיגיע לבית שאן כי אנשי בית שאן ממתינים לו, אך אולי כשיגיע לשם שוב תתכסה הלבנה בעננים, ולבסוף החליט לברך מיד, ולאחר שבירך המשיך בנסיעתו לבית שאן. וכשהגיע לשם, שאל את הקהל אם בירכו כבר ברכת הלבנה והם ענו שהמתינו לו שיבא. אמר להם הרב כיון שאני עייף מהדרך אחד מכם יברך ותכוונו להוציא אותי ידי חובה. מכאן אנו רואים כמה חביבה ברכת הלבנה ואדם הולך ומוציא הוצאות כדי לקיים מצוה חשובה זו שעליה אומרת הגמרא שמעלתה כאילו הקביל פני אבינו שבשמים (סנהדרין דף מ"ב ע"א).

ברכת הלבנה במסוק
ועוד היה מעשה, לפני כמה שנים גם כן לא נראתה הלבנה והגיע כבר ליל י"ד, ורב אחד הזמין מסוק ועלה איתו מעל העננים ובירך ברכת הלבנה - ואשריו ואשרי חלקו. וכשהוא בא וסיפר לי זאת, אמרתי לו שאנו נוהגים שאין מברכים ברכת הלבנה תחת קורת גג אלא תחת כיפת השמים (רמ"א סי' תכו, ד') והוא בירך תחת קורת הגג של המסוק. שאל אותי הרב, האם כבודו מוריד מהערך של הברכה? אמרתי לו: להיפך, אני מציין שזו מעלה חשובה, שאעפ"כ היית מוכן לוותר על חומרא והעיקר לקיים המצוה.

על כל טרחה של מצוה - יקבל שכר
ידוע שלבית המקדש היו כולם עולים ברגל ולא על גבי סוסים. ועל כל טרחה שאדם טורח לשם מצוה ישלמו לו שכר בשמים, ואם למשל אדם נוסע לבית הכנסת ברכבו כי חושש שמא יאחר לתפלה, ישלמו לו שכר על ארבע גלגלים ולא על שני גלגלים שהם כמו שני רגליים, וכן ישלמו לו שכר על הוצאות הדלק ועל בלאי הרכב, כי כל מטרתו היתה לשם שמים כדי שיגיע מהר לבית הכנסת.

אבל לכתחילה אדם צריך לעשות חשבון מראש שלא יאחר לתפלה, ואם יכול ללכת ברגל, הדבר עדיף.

ומסופר על שני רבנים שהלכו יחדיו ברחוב, והנה הם רואים עני אחד שעומד מעבר לכביש במדרכה השניה ומבקש צדקה. אחד הרבנים קרא לעני שיבא אליו והוא נתן לו צדקה. אבל הרב השני אמר לעני: תחזור למקומך ושם אני אתן לך צדקה. חזר העני בשברון לב למקומו, והרב חצה את הכביש ונתן לו פעמיים צדקה, פעם אחת על כך שהעליבו וביקש ממנו לחזור למקומו, ופעם נוספת לשם צדקה. אמר הרב הראשון לחברו, מדוע עשית כך? אמר לו הרב, כשאני אגיע לשמים ישימו על כף המאזניים את כל הכביש עד התהום כי חציתי אותו לשם מצוה.

עירובי חצירות
אנו נוהגים לעשות עירובי חצרות בערב פסח. ושואל הרב בא"ח (בר"פ) : מה הדין אם עשה עירוב ובא אחֵר ואכלו? האם העירוב צריך להשאר עד פסח של שנה הבאה, או די בזה שעשינו את העירוב בעיתו פעם אחת ואם הוא לא קיים כעת אין בזה בעיה? ועונה הרב: שצריך עירובי חצרות להשאר כל השנה.

יש נוהגים לעשות בכל ערב שבת "עירוב חצרות" בחצרם בברכה כסברת האר"י ז"ל (בא"ח לך לך אות יט). ואלו יכולים להמשיך במנהגם אע"פ שיש המזכים לכל העיר ועושים עירוב כללי פעם בשנה, אעפ"כ הוי כאילו התנו שאין הם מסכימים בעירוב חצירות שעושים בבית הכנסת או שעושה המרא דאתרא, אלא סומכים על העירוב שלהם.

ואין לשאול מדוע הרב האר"י היה עושה בעצמו עירובי חצרות ולא סומך על הב"י שהיה מרא דאתרא, כי הרב האר"י היה מברך על פי כוונות הסוד והדבר היה אורך זמן רב.

ומהדין אם אחד מבני העיר אומר שאין ברצונו לסמוך על עירובו של רב בית הכנסת אלא הוא רוצה לעשות עירוב לבד, מותר לו לעשות כן. אלא שעליו לדעת, שיכול להיות ששכנו לא עשה עירובי חצירות, ואם כן אינו יכול לטלטל בחצר המשותפת, או בחדר המדרגות המשותף לכל השכנים, ולכן הוא צריך לומר לאחד השכנים שהוא מזכה לו כדי שיזכה עבור כל השכנים.
ואם אחד מהדיירים יאמר שאינו רוצה לזכות, אלא הוא רוצה לעשות עירוב בעצמו, שיעשה לעצמו ויברך.

זהירות בטלטול במקום שאין עירוב
כל ענין עירובי חצירות זה בחצר ששייכת לכמה אנשים באותו בנין. והנ"מ היא, אם ביום גשם או שלג נקרע עירוב העיר - אסור לטלטל כלל, כי כיום הרחובות שלנו רחבים ט"ז אמה, וי"א שצריך גם ששים ריבוא בוקעים בו. אבל כיום הרחובות שלנו ישרים. פעם כל רחוב יפו היה ישר החל משער יפו ועד לגבעת שאול, ורק באמצעו באזור שוק 'מחנה יהודה' היה הכביש מתעקל מעט, אבל כיום הכביש ישר וזה מה שנקרא 'סרטיא ופלטיא' וזה חמור מאד.

בשכונת 'גאולה' יש רחוב ראשי הנקרא 'מלכי ישראל', וממנו יוצאים הרבה רחובות צדדיים הן מימין והן משמאל, וגם הם נחשבים כרשות הרבים כי הם מפולשים לרחוב הראשי, ויש להזהר בזה.

טלטול מטפחת - אם נמצא במקום שאין עירוב או שמסופק אם יש עירוב, ורוצה לטלטל מטפחת וכדו', יחבר את המטפחת לכיס הפנימי של המעיל בעזרת סיכת ביטחון וכך יכול לטלטלה. אבל לאלו ההולכים לכותל המערבי ביום שבת ורוצים לחבר את הכרטיסייה לבגדם, אפילו מערב שבת, כדי שיוכלו לנסוע במוצאי שבת בתחבורה הציבורית, הדבר לא יועיל, כי בגד בטל כלפי בגד, אבל כרטיסיה אינה בטלה.

טלאי - לא הגרמנים יש"ו המציאו את הטלאי הצהוב, אלא עוד בזמנו של הרמ"א חייבו את היהודים ללכת כשטלאי צהוב על בגדם. ושאלו את הרמ"א אם מותר לצאת לרשות הרבים עם הטלאי, וענה להם הרמ"א: שהדבר מותר, כי היהודי שעונד טלאי על בגדו חושש להוציאו שמא יתפסו אותו השוטרים ללא טלאי, ולכן אין חשש שיטלטלנו ברשות הרבים.

מצא כסף בכיסו ביום שבת
יש דברים שהתחיל בהיתר ומותר לו להמשיך בהיתר, למשל: בחול המועד אדם לובש בגדי שבת ויש לו כסף בכיסו, או שנסע במוצאי שבת באוטובוס ונשאר לו עודף, והנה בשבת הבאה הגיע לבית הכנסת וראה שיש לו כסף בכיס בגדו - אם זה במקום שיש עירוב יכול להשאיר את הכסף בכיסו, עד שיגיע לביתו, ושם יכנס לאמבטיה ויוריד את מכנסיו וינערם כדי שהכסף יפול, ויחזור וילבש את מכנסיו.
אבל לא כל דבר שהתחיל בהיתר אנו אומרים שיכול להמשיך הלאה בהיתר.

קבלו הקהל שבת והוא לא התפלל מנחה
בבית הכנסת שלנו משתדלים לקבל קבלת שבת בזמן. ואם בא לבית הכנסת וכבר קבלו עליהם שבת מוקדם, והוא רוצה להתפלל מנחה ביחיד - יתפלל מחוץ לבית הכנסת. אבל אם כבר התחיל להתפלל מנחה בתוך ביהכ"נ - אינו חייב לצאת וימשיך בתפילתו.

אם בערב שבת הלך להתפלל בכותל המערבי או בבית כנסת שיש בו כמה מניינים, והוא עוד לא התפלל מנחה ושמע "ברכו" של ערבית מאחד המניינים וענה עמהם - אינו יכול להתפלל מנחה, כי כשאמר "ברכו את ה' המבורך", זה נקרא קבלת שבת. וי"א שכל זה בזמנם, אבל כיום מקבלים שבת באמירת "בואי כלה". ועל כן אם ענה "ברכו" בלא כוונה לקבלת שבת, יכול להתפלל מנחה (עיין לשו"ע או"ח סי' רס"א סעי' ד', ולמש"ב וכה"ח שם).

בספר "פקודת אלעזר" (להרה"ג רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ"ל) ישנה תשובה ארוכה בענין זה, והוא כתב "ואנחנו הולכים לכותל המערבי וכאן אומרים קדושה וכאן אומרים ברכו ונשתוק ולא נענה?! או שנעשה תנאי ונאמר שמה שאנו עונים זה על דעת לא לקבל עלינו את השבת. והוא מסיק שאי אפשר לעשות תנאי מעין זה (עיין שם בסי' רס"א).

קבלת שבת מוקדם
יש שמקבלים שבת מוקדם ומתפללים מנחה לפני פלג המנחה, ואם קיבל עליו שבת מוקדם, ושכח למשל לכבות או להדליק את החשמל וכדו', אינו יכול לבקש מאשתו שתדליק את האור כיון שהיא כבר קיבלה עליה שבת, אבל מותר לו לבקש משכנו שלא קיבל עדיין שבת, שיעשה בשבילו מלאכה זו, ויש מחמירים בזה (עיין בשו"ע סי' רס"ג סעי' י"ז, ולכה"ח שם).

ומי שכבר קיבל עליו את השבת ואירע לו כנ"ל אינו יכול לעשות התרת נדרים, שכיון שקיבל עליו את השבת נדר גדול נדר לאלוקי ישראל (הגמרא בנדרים בדף ח' ע"א אומרת שיש ביד כל אדם מישראל לנדור לאלוקי ישראל בכל עת ובכל שעה, וז"ל:
"ואמר רב גידל אמר רב, האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלקי ישראל. והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה, מאי קמ"ל, דאפי' זרוזי בעלמא היינו דרב גידל".

כלומר, כל היכא שאדם מתעורר להקדיש מזמנו לשם לימוד תורה, זה חשוב לפני הקב"ה. וכותב הר"ן שם: שעל האדם מוטלת חובה ללמוד תורה ולא כתוב שצריך ללמוד דבר מסויים, וכאן חשיבות הנדר היא מצד זה שהוא אומר 'אשנה פרק זה משנה זו'. ואומר הרב חיד"א, אם אדם למשל רגיל ללכת לשיעור דף יומי, ופעם אחת לא הלך ישלים בביתו את חוק לימודו. או שמתחילה יאמר 'אני אשתדל לבא לשיעור פלוני'. אבל אדם שיש לו יצר הרע גדול, רשאי לומר 'אני נודר ללכת לשיעור תורה' כי זה בבחינת "נשבעתי ואקימה" (תהלים קיט, קו) - כי אומר זאת כדי לזרז את עצמו).

וה"ה במוצאי שבת, מי שמחמיר על עצמו להוציא את השבת כמו ר"ת, אינו יכול לבקש מחברו שיסיע אותו ברכב לביתו, אא"כ יאמר שקיבל על עצמו חומרת ר"ת בלי נדר. כי אם קיבל עליו סברת ר"ת כדין - אסור לומר לחברו שיעשה לו עבורו מלאכה האסורה בשבת.

הבדלה לנהג מונית במוצאי שבת
אם נוסע במונית במוצאי שבת וחושש שמא הנהג לא התפלל עדיין ערבית (אני לא חושד בו שהוא נסע בשבת), הכיצד יבקש ממנו שיסיע אותו למחוז חפצו הרי הנהג עוד לא הבדיל? ועל כן, יאמר לנהג איזה תענוג, איזה שבת עברה עלינו! ועתה הנה שבת קודש האהובה יוצאת, כמה חבל, "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ויכוון להוציאו ידי חובת הבדלה. והרי הנהג לא יאמר שהוא לא רוצה לצאת ידי חובה מאמירה זו של הנוסע, ובכך יצא ידי חובה.

זמן תפלת נעילה ביום כיפור
בבית הכנסת שלנו אנו מקפידים לסיים את תפלת הנעילה ביום כיפור לפני השקיעה, כדי שהכהנים יעלו לדוכן לפני השקיעה כי ברכת כהנים בתפלת נעילה היא דבר חשוב מאד מאד.

ואם אירע ותפילת הנעילה התאחרה והגיע זמן בין השמשות והכהנים עלו לדוכן והתחילו לברך וכבר ירד הלילה - כתב הרב בר"פ הנ"ל:
"והשתא בדינא דהבאתי לעיל בענין תפלת נעילה שנמשך עד הלילה יד מי שאומר שיעלו הכהנים לדוכן, ויש מי שאומר שברכת כהנים אינה עבודה ואין כאן איסורא ממש".

הגמרא אומרת (שבת קי"ח ע"ב):
"וא"ר יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה".

ואומרים התוספות (שם בד"ה אילו היו):
"לא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה של כהנים אמרה תורה לברך את ישראל".

ור' יוסי היה עולה לדוכן ולא אומר את הברכה אלא רק את הפסוקים של "יברכך" וכו'.

מסופר על כהן עם הארץ שראה שכל הציבור בבית הכנסת עצובים וראה שכתוב במודעה שהיום יחול יום צום, וכששאל לפשר הענין אמרו לו שהקיסר גזר שכל היהודים מגורשים מהעיר ומי שלא יצא תוך יום או יומיים יהרגוהו. אמר להם אותו כהן מה אתם דואגים המתינו עד לאחר ברכת כהנים ותראו ישועות. והנה לאחר התפילה הם שומעים שהקיסר נחנק בשעת הסעודה ומת. מיד באו האנשים ושאלו את הכהן הכיצד ידעת שיקרה לקיסר כדבר הזה? אמר להם הכהן, אני בכל יום מברך ברכת כהנים, ומנהגי לדלג על המילה "ויחונך" כי אמרתי לעצמי הכיצד יש ברכה בזה שה' כביכול יחנוק אותנו? אבל היום אמרתי "ויחונך" וכיוונתי שהקיסר יחנק. כשהרה"ג ר' צבי יהודה קוק זצ"ל שמע סיפור זה הוא אמר שלא לספרו כי אין כהן עם הארץ שאינו יודע מה הביאור של המילה "ויחונך".

ולמעשה יכולים להתחיל את תפלת נעילה גם בבין השמשות, אבל נוהגים להתחיל להתפלל כשעה וחצי לפני הלילה.

הרה"ג המקובל האלוקי ר' עובדיה הדאיה זצ"ל היה מתחיל להתפלל את תפלת נעילה כשעתיים וחצי לפני השקיעה, כיון שהיה מתפלל עם הכוונות. והוא היה עומד במשך כל התפילות של יום כיפור מהנץ החמה ועד נעילה, ולא היה עושה הפסקה בין התפילות, ומיד לאחר מוסף היה מתחיל מנחה, ומיד לאחריה נעילה. פעם אחת אמרתי לו, כבודו כבר זקן וכיצד אינו מתעייף, והרי אנו מתעייפים ויושבים, והוא אמר לי שאינו מרגיש כל עייפות באמצע התפילה ורק באמצע הלילה במוצאי כיפור הוא מרגיש בעייפות.

מוצאי יום הכיפורים
במוצאי יום הכיפורים כשמגיע לביתו, טוב לומר את התיקון של בעל הבא"ח זיע"א הכולל קריאת "פתח אליהו", וקריאת לשון רעיא מהימנא בפרשת אמור דף צט: "ביומא דראש השנה" וכו' עד דף ק: "וקודשא בריך הוא חדי בבנוהי...ובעלמא דאתי", כי בשעה זו כולם עסוקים באכילה או בהכנת הסעודה ומועטים הלומדים תורה, ואם לומד בשעה זו שכרו כפול ומכופל.

אכילה ושתיה לנשים קודם התפילה בשבת
אשה שנוהגת בכל יום להתפלל שחרית, וקודם תפילתה רגילה לאכול או לשתות, אזי גם ביום שבת מותר לה לאכול ולשתות קודם התפילה, כי לא חלה עליה חובת קידוש עד שתתפלל. אבל אם אינה רגילה להתפלל שחרית בכל יום, ובשבת רוצה לאכול או לשתות קודם התפילה, אסור לה לאכול עד שתקדש, ויש שאוסרים אף אם קידשה, עד שתתפלל. ועל כן תקפיד לומר בכל יום לפחות את ברכות השחר, ואז אם רוצה לשתות בשבת בבקר לפני התפילה, יהיה הדבר מותר לה.

אין לאכול לפני קיום מצוה מדאורייתא
היתה פעם סברא האומרת, שאם ביום ראש השנה רוצה לאכול בין שחרית למוסף, יעשה קידוש ויאכל, ואחרי מוסף יעשה שוב קידוש. אבל מאחר ותקיעת שופר דאורייתא אסור לו לאכול (ועיין לשדי חמד מערכת ראש השנה).

בבית כנסת שלנו החזנים ובעל התוקע לא אוכלים לפני התקיעות כי איננו עושים הפסקה בין שחרית למוסף. אחינו האשכנזים נוהגים לעשות הפסקה והתוקע הולך ואוכל ואח"כ בא לתקוע. אבל ידוע שאסור לאדם לאכול קודם עשיית מצוה דאורייתא, אלא שהם אומרים "הצמא והרעב הרי הם בכלל החולים". אבל לכתחילה, כל מצוה שאדם חייב לקיימה מדאורייתא או מדרבנן, אסור לו לאכול לפני קיום המצוה. ואם התחיל לאכול: אם הוא לפני קיום מצוה מדאורייתא - יפסיק את אכילתו, ואם הוא לפני קיום מצוה מדרבנן - אינו חייב להפסיק ולאכול.

הדבר מצוי כשאדם הולך לחתונה שמתקיימת לפני השקיעה, אסור לו לשבת ולאכול שהרי הוא עדיין לא התפלל ערבית ולא קרא קריאת שמע שחיובה מדאורייתא, ולפחות יקרא פרשה ראשונה של ק"ש, ואת תפילת עמידה שהיא מדרבנן יאמר לאחר מכן.

וה"ה אם חזר לביתו מהעבודה והוא עייף ורעב והגיע זמן מנחה קטנה - שאסור לו לאכול לפני מנחה, אלא יקדים להתפלל מנחה ואח"כ יאכל.

כל השונה הלכות בכל יום
"תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות" (נדה דף ע"ג ע"א).

"שונה" פירושו: לומד. ויש מבארים "שונה" מלשון שינון היינו שחוזר על לימודו. וכשאדם חוזר ולומד המלאכים שנבראים מלימודו שומרים עליו לבל יכשל בהלכות שלומד.

פסח שני
הרב חיד"א שואל, מה הדין אם יבא המשיח היום האם נעשה קרבן פסח שני או לא, והאריך בענין הזה ודן אם זה יהיה כתשלומין או לא. וכשלמדנו פעם את דבריו אמרנו שהתשובה היא, כשיבא המשיח יבואו עימו משה ואהרן ואנו נשאל אותם מה הדין. ובמקום אחר הוא כותב בתשובותיו שלא ידוע אימתי יבואו משה ואהרן אם קודם שיבנה בית המקדש או לאחר מכן כי הרמב"ם מסופק בדבר הזה. ועוד, אם נבא בשאלה מעין זו למשה ואהרן יאמרו לו וכי אינך יודע את התשובה מה אתה עם הארץ?! אבל אם האדם יכין היטב את שאלותיו אזי הוא יכול לשאול כמו 'בעי רבי ירמיה'.

ועוד אנו אומרים, בגמרא ישנם כמה שאלות שנשארו ללא תשובה ועליהם אומרת הגמרא תיק"ו - היינו ראשי תיבות 'תשבי יתרץ קושיות ובעיות'.
וידוע שעם המשיח יבא גם אליהו הנביא, ואני אומר תמיד לילדים ולכל ת"ח, כשיבא המשיח ואליהו הנביא עימו, יבואו כולם כדי לקבל מהם ברכה, אבל כל אחד מכם יכין שאלה שנשארה בגמרא בתיק"ו, ותבקשו מאליהו הנביא שיתרץ לכם אותה, ואז הוא יפנה אליכם וידבר אתכם בדברי תורה.

ויהי רצון שיבא אליהו הנביא ויבשר את הגאולה, ונזכה לגאולה שלמה וכן יהי רצון ונאמר אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il