ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- מדורים
- חמדת ימים
- הלכה פסוקה
- משפחה חברה ומדינה
- דיני ממונות וצדקה
- שכנים ושותפים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
חנה בת חיים
המקרה: ועד הבית פרסם מודעה, ובה החלטה בדבר איסור הנחת חפצים של דיירי הבניין בשטחים המשותפים. כמו כן, פורסמה התראה, שלאחר זמן ועד הבית יפנה את החפצים המונחים בשטח המשותף וישליכם לאשפה. המודעה התפרסמה במשך זמן מספיק, ובמקום בולט, כך שכל דיירי הבניין היו מודעים לתוכן ההחלטה.
במועד הפינוי, חלק מהדיירים שראה את הפינוי פנה לוועד בבקשה שלא לפנות כעת את החפצים, כיוון שהם חשובים ויקרים. הוועד נעתר להם. חפצי שאר הדיירים, וביניהם התובע, פונו והושלכו לאשפה על ידי המנקה של הבניין, על פי הוראת הוועד.
הלכה פסוקה (260)
הרה"ג דוב ליאור
13 - חיוב בהוצאות משפט בעקבות ביטול התביעה
14 - נזק שנגרם על ידי ועד הבית
15 - חיובי שמירה של גוי
טען עוד
פסק הדין : בית הדין קבע מכח פשרה, כי התובע יקבל מחצית משווי המזגן שנזרק, על פי שומה. סכום זה ינוכה מחובו של התובע לוועד הבית. יתרת החוב לוועד הבית תשולם תוך 30 יום ממועד פסק הדין.
הנימוקים: נכתב בשו"ע (חו"מ סימן קסא סעיף ה):
"אחד מהשותפין בחצר שבקש להעמיד בה בהמה או ריחים, או לגדל בו תרנגולים, חבירו מעכב עליו. וכן שאר דברים שאין דרך בני המקום לעשותם בחצרותיהם, בכולם השותפין מעכבין זה על זה".
לאור דברי השו"ע הנ"ל, ברור שבשטחי מעבר כגון חדרי מדרגות, אין דרך בני אדם להניח חפצים, ובזה אין צורך בהחלטת רוב כדי לאסור את ההנחה, אלא אפילו דייר אחד יכול לעכב בעד שאר השותפים, שלא לחרוג מהמנהג.
אולם, בשטחים משותפים שאינם שטחי מעבר, כגון בקומת המחסנים, שם הנחת חפצים אינה גורמת להפרעה ממשית במעבר, אין בזה מנהג רווח לאסור או להתיר, ולכן צריך החלטה של רוב הדיירים. כיוון שוועד הבית נבחר לצורך ניהול הבניין וקבלת ההחלטות בעניינים השוטפים הנוגעים לו, דין החלטת הוועד כדין החלטת הציבור עצמו, כל עוד הוועד אינו חורג בהחלטותיו מהסמכויות שניתנו לו. בפרט, בנידון דידן, כיוון שוועד הבית פרסם מודעה בעניין זה, והדיירים או רובם לא התנגדו להחלטתו, הרי זה מורה על הסכמה להחלטה, והוי כהחלטת הציבור, רובו או כולו, שמחייבת את כלל הדיירים.
מלבד הדיון העקרוני, האם בסמכות ועד הבית להוציא חפצים המפריעים למעבר, יש לדון, במידה והוחלט להוציא, האם ועד הבית רשאי להשליך חפצים אלו לאשפה. השו"ע (חו"מ סימן שיט סעיף א) כותב:
"מי שהכניס פירותיו לבית חבירו שלא מדעתו, או שהטעהו עד שהכניס פירותיו, והניחם והלך, יש לבעל הבית למכור לו מאותם הפירות כדי ליתן שכר הפועלים שמוציאין אותם ומשליכים אותם לשוק. ומדת חסידות הוא שיודיע לבית דין וישכירו במקצת דמיהם מקום, משום השבת אבידה לבעלים, אף על פי שלא עשה כהוגן".
והרמ"א מוסיף:
"ויש אומרים דצריך להודיעו תחלה, ואם נאנסו לאחר שהודיעו, פטור".
מבואר, שניתן להשליך חפציו של אדם לרחוב, אף שיתכן שיאבדו ויתקלקלו, אלא שיש להודיע לו קודם הפינוי. אלא שיש לשאול, האם הדין זהה גם בהשלכת חפצים לאשפה, שאז לכאורה המשליך מאבדם בידיים. מלשון הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פרק ו הלכה א) עולה, שאף על פי שיש רשות להוציא, אם שברם בידיים, חייב. ולכאורה הוא הדין להשליכם לאשפה. אבל בחוות יאיר (סימן קסה) כתב, שמותר לזרוק בגדים לחוץ, גם במקום שברור שהם יתקלקלו מחמת הגשמים, ואם כן הוא הדין בנידון דידן, שאין לחייב אף על פי שהשליכו לאשפה.
במקרה דנן, החלטת ועד הבית לא הייתה לגבי כלל הדיירים, אלא לגבי חלקם. החתם סופר (חו"מ סי' סא ד"ה אך) מביא את דברי כנסת הגדולה (סי' יג סע' מג), שכתב:
"לא מהני רוב הבא מתוך כלו אלא בדבר שיד כולם שוה בו, אבל אם יסכימו כולם על אחד מהם לגרוע כחו נעשה כלם נוגעים בדבר".
מבואר, שהחלטת הדיירים תקפה, רק אם היא שווה כלפי כל הדיירים, ובנידון דידן היה הפינוי חלקי, כיוון שמי שביקש שלא יפנו את חפציו נעתרו לו, ואם כן יש מקום לומר שההחלטה נאכפה באופן חלקי, וממילא נעשתה ללא סמכות.
כמו כן, לאחר בירור עם ועד הבית, התברר שכל מטרת ההודעה הייתה כדי לדעת האם יש חפצים ללא בעלים, ואת החפצים האלו לזרוק, אבל אם יבואו דיירים ויאמרו שחפץ מסוים הוא שלהם, לא התכוונו לפנותו כלל. אולם התובע לא הבין את המודעה כך, וגם מנוסח המודעה אי אפשר להבין שזו הייתה מטרתה. לכן מסתבר עוד יותר, שלא היה צריך לפנות את החפצים שלא התברר שאין להם בעלים בבניין.
נכתב בשו"ע (חו"מ סימן קעו סעיף ח):
"השותפין, שומרי שכר הן, שאם נגנב או נאבד מהשותפות ברשות אחד מהם, חייב באחריותו... הגה: ודוקא שהתנו כן מתחלה, אבל אם א' אינו מחוייב להתעסק, רק עושה מנדבת לבו, אינו חייב בשמירת השותפות ולא הוי רק כשומר חנם".
לכאורה עולה מכאן, כי אם ועד הבית מתחלף כל אחד בתורו, הרי הם שומרי שכר; ואם ועד הבית הוא קבוע, ומטפל בענייני הבית בחינם, הרי הם שומרי חינם.
אלא שלגבי אפוטרופוס מצינו מחלוקת, שלדעת השו"ע (חו"מ סימן רצ סעיף כ) דינו כשומר חינם וחייב בפשיעה, ובש"ך (שם ס"ק כה) נשאר ב'צריך עיון' על המחבר, שכן דעת הרמב"ן, רבנו חיים ורבנו ירוחם שפטור אפילו מפשיעה. ובפתחי תשובה (חו"מ סי' שא ס"ק ח) דן אם גבאי בית הכנסת חייב בפשיעה, שכן דינו לכאורה כאפוטרופוס, שלגביו הסיק הש"ך היא שהרי הוא ספיקא דדינא אם חייב או לא. ואם כן, אין לחייב את ועד הבית בפשיעה, שכן דינם כאפוטרופסים.
אך עדיין יש לדון, האם הנזק שנגרם הוא בגדר שומר שפשע, או כמזיק בידיים, שהרי בית הדין קבע, שלוועד הבית לא הייתה סמכות להוציא את החפצים לרחוב.
לאחר בירור שערך בית הדין, התברר שוועד הבית פנה בעבר לדיירים שיודיעו לוועד הבית מהם חפציהם, ולאחר שהדבר לא עזר, נכתבה המודעה הנ"ל. ואף שמנוסח המודעה לא ברור שכוונת ועד הבית הייתה רק שהדיירים יודיעו לוועד אילו חפצים שלהם, לא הייתה לוועד כוונה להפלות, ולכן אין להגדיר את זריקת החפצים כמזיק בידיים, אלא כפשיעה, וחזר הדין, שמחמת ספיקא דדינא, אין לחייב את הוועד אישית.
למרות זאת, מדין פשרה פסק בית הדין, שהתובע יקבל מחצית משווי המזגן.
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
שמונה פרקים לרמב"ם מדרגות בקרבה אל המלך
שיעור 5
השיעור עוסק בתורת הנפש של הרמב"ם ובמשל הארמון המפורסם מתוך "מורה הנבוכים", הבוחן את הדרגות השונות בקרבה לה' ובהגשמת ייעודו השכלי והרוחני של האדם. דרך סיפורים חסידיים ודיון על אתגרי השעה, מודגש החיבור שבין לימוד עמוק, תיקון המידות והמפגש עם הבורא.
עשרת ימי תשובה מדוע ה' מנסה את האדם - "האלוקים ניסה את אברהם"
ה' מנסה את אברהם מדוע? הרי יודע אם יעמוד בניסיון
רביבים לעורר את הילדים לתשובה
מי שרואה שילדיו אינם מתפללים או לומדים כראוי, יבדוק תחילה את עצמו | לאחר בירורים פנימיים יוכל לדבר עם הילדים בכנות על ערך לימוד התורה | כאשר ההורים רוצים להוכיח את בנם או בתם על התפילה, עליהם לבדוק את עצמם אם הם מתפללים ברצינות | חשוב מאוד שהנזיפות בילדים יהיו מעטות מאוד לעומת דברי השבח והעידוד, ובמיוחד צריך להשתדל להימנע מכעס | כאשר ההורים שומרים על אווירה טובה, רוב הבעיות חולפות ומתברר שהילדים הרבה יותר טובים ממה שהיה נראה לכאורה
אור החיים על הפרשה ברכות השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק א'
השיעור עוסק בביאורו של ה"אור החיים" לברכות משה לשבטי יוסף, זבולון, יששכר וגד בפרשת "וזאת הברכה". במהלכו מנותחות המשמעויות הרוחניות וההיסטוריות של הברכות, לצד מקומו המיוחד של משה רבנו בהנהגת העם ובקבורתו.
אור החיים על הפרשה סוד ראיית משה וברכת השבטים
אור החיים על פרשת וזאת הברכה חלק ב'
השיעור עוסק בביאורי ה"אור החיים" לברכות השבטים בסוף ספר דברים, תוך התמקדות בשבטי גד, דן ואשר ובמשמעות מלחמותיהם וברכותיהם. בהמשך נבחנים האופן שבו ראה משה את ארץ ישראל מהר נבו, פטירתו, וסוגיית כתיבת שמונת הפסוקים האחרונים של התורה.
האזינו האזינו – עם זו יצרתי
הדבר שמגן ומציל את עם ישראל במצבי חירום הוא התפקיד והיעוד האלוקי המונח אך ורק על כתפי ישראל עד כי העולם כולו תלוי בו ובסגולתו
אורות התשובה - הרב הראל כהן מכאב התשובה לאור השמחה
אורות התשובה פרק ז, ז | פרק ח, א-ב
השיעור עוסק במתח שבין כאבי התשובה והייסורים הנפשיים הנלווים לניתוק מהחטא, לבין תחושת השמחה והשחרור הנובעות מתיקון הנפש. דרך פסקאותיו של הרב קוק באורות התשובה, מתבאר כיצד הכאב על העבר איננו גורם לייאוש אלא מהווה תהליך ריפוי עמוק המרומם את האדם.
צום גדליה צום גדליה: מצמיחת חורבן לבניין
השיעור מעמיק במשמעותו של צום גדליה בתוך עשרת ימי תשובה, ומסביר כיצד הייאוש של רוצחי גדליה החריב את הסיכוי להמשכיות היישוב היהודי לאחר החורבן. דרך השוואה בין דברי הרמב"ם לגמרא ולחטא נדב ואביהוא, מודגש המסר שגם מתוך השבר הגדול ביותר אסור להתייאש, אלא יש להמליך את רצון ה' ולפעול לתיקון.
