בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • חודשי השנה
לחץ להקדשת שיעור זה

כך היא גאולתם של ישראל

חודש אייר - חודש של אבלות ושמחה , ששת אלפים שנה הוי עלמא , מתי התחילו אלפים שנות תורה? , מה כוללות בתוכן אלפים שנות תורה? , מתי התחילו אלפים שנות משיח? , נחום איש גם זו - גם זו לטובה , רבי עקיבא - הכול לטובה! , רבי עקיבא מצחק , דיו לאבל שיעמוד באבלו , כנסת ישראל נמשלה ללבנה , השלמות נקנית על ידי נפילה והפסד , קמעא קמעא  החיים מזמנים התמודדויות ומשברים  מדוע הגאולה איננה בבת אחת?  ציפיית הישועה  גבורת גבורתו של הקב"ה  חבלים ונעימים  דווקא בנקודות השבר מתגלה תוקפו של הקב"ה

undefined

הרב שמעון כהן

אייר תשפ"א
19 דק' קריאה
חודש אייר - חודש של אבלות ושמחה
בראשיתו של חודש אייר מחויבים אנו להתבונן בתקפם של הימים המיוחדים שעומדים לפתחנו. דורשי רשומות אומרים, שראשי התיבות של חודש 'אייר' הם "אני ה' רופאך", וחודש אייר מכונה גם חודש זיו, מפני שחודש זה מבשר בשורה של רפואה ומתגלה בו זיו כבוד ה'.
הרמב"ן 1 מחדש שלימי ספירת העומר שאנו נמצאים בעיצומם, יש בחינה של ימי חולו של מועד, ואם כן חודש אייר הוא החודש היחידי בחודשי השנה שמוקף כל כולו בקדושת המועדות, כאשר פסח לפניו ועצרת לאחריו, ובתווך נמצאים ימי אייר המקודשים בבחינת קדושה אריכתא, קדושתם של המועדות. אך יחד עם זאת, בחודש זה נקבעו ימי אבלות על מותם של תלמידי רבי עקיבא 2 .
שני ההפכים הכלולים בימים אלה - השמחה והרוממות לצד מנהגי האבלות והכאב - מעידים על גדולתם של הימים. בפרשת שמיני קראנו על חנוכת המשכן ביום השמיני ועל המשבר הנורא שאירע במות נדב ואביהוא בני אהרן. העובדה שמשבר זה התרחש בעיצומה של השמחה והרוממות, ביום חנוכת המשכן, מעידה על חשיבותו של הזמן וקדושתו.
ימי חודש אייר הם ימים של אבלות על תלמידי רבי עקיבא, ובדורנו, באורח פלא נקבעו דווקא בהם ימים מיוחדים של קדושת תחיית ישראל - יום העצמאות ויום ירושלים.

ששת אלפים שנה הוי עלמא
הגמרא בסנהדרין 3 מספרת על הקשיים שעם ישראל יצטרך להתמודד אתם בדור של גאולה, וזו לשון הגמרא:
"תניא רבי נהוראי אומר: דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באימה וכלה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו.
תניא רבי נחמיה אומר: דור שבן דוד בא בו, העזות תרבה והיוקר יעוות והגפן יתן פריו - והיין ביוקר ונהפכה כל המלכות למינות ואין תוכחה...".
רבי נהוראי ורבי נחמיה משרטטים קווים לתקופת הגאולה, ואומרים דברים שקשה לאוזן לשמוע. דור שבן דוד בא בו, הוא דור שמתאפיין באתגרים רבים. אנו נבקש להתייחס להמשך דברי הגמרא, ולא לנקודות השבר של דור הגאולה, ומתוך כך נבין גם מה תפקידן של ההתמודדויות המיוחדות לדור זה.
בהמשך אומרת הגמרא:
"תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא; שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח".
כלומר, העולם עתיד להתקיים ששת אלפים שנה מבריאת העולם, ותקופה זו מתחלקת לשלושה חלקים - שנות תוהו, שנות תורה ושנות משיח.

מתי התחילו אלפים שנות תורה?
באלפיים השנים הראשונות הלכה והתבררה זהותו של העולם עד שנולד אברהם אבינו והאיר את העולם באור האמונה בהכירו כי יש מנהיג לבירה, כמאמר חז"ל 4 :
"היה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?! הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם".
אברהם אבינו לא רק גילה את האמונה, אלא פרסם את מלכות ה' בעולם מתוך תחושת אחריות על גורלה של האנושות כולה. מאדם הראשון עד לידתו של אברהם אבינו עברו אלף תשע מאות ארבעים ושמונה שנה, וכשאברהם אבינו הגיע לגיל חמישים ושתיים הושלמו אלפים שנות התוהו. מאז מתחיל אברהם להודיע את מציאות ה' בעולם, "'ואת הנפש אשר עשו בחרן' - ...אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים" 5 , מכאן מתחילות אלפים שנות תורה. ניתן להקשות: הלוא עדיין לא ניתנה תורה, קבלת התורה תהיה בעוד חמש מאות שנה, בשנת אלפים ארבע מאות ארבעים ושמונה, אם כן איזו תורה היתה אצל אברהם אבינו?
שאלה זו שואלים חז"ל 6 , ומשיבים:
"ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים 7 של מים והיו נובעות תורה. ומנין שכן הוא? שנאמר: 'אף לילות יסרוני' וגו' (תהלים טז, ז).
רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר: 'מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב' (משלי יד, יד).
רבי יונתן שר הבירה אמר: אפילו עירובי תבשילין היה אברהם יודע, שנאמר: 'עקב אשר שמע אברהם' וגו' (בראשית כו, ה)".
מחלוקת משולשת: לפי רשב"י נעשו שתי כליותיו כשני כדים של מים והיו נובעים תורה, לפי רבי לוי מעצמו למד תורה, ולפי רבי יונתן שר הבירה, אפילו עירובי תבשילים ידע אברהם.
במקום אחר אומרים חז"ל 8 : "נעשו שתי כליותיו כשתי רבותיו והיו מלמדים אותו את כל התורה כולה". תורתו של אברהם היא מבוע פנימי של אמונה גדולה ששייכת לטבע הישראלי ומכוחה מגיע אברהם אבינו לדקדוק אפילו במצוה מדרבנן של עירוב תבשילין.
אדם שרוצה להכין אוכל מיום טוב לשבת בשעה שהם סמוכים זה לזה, מצד הדין מותר, כי קדושת יום טוב היא קדושה קלה וקדושת שבת היא קדושה חמורה ומותר להכין מקדושה קלה לקדושה חמורה, אך חז"ל חששו שאם אנשים יכינו אוכל מיום טוב לשבת הם עלולים לזלזל בקדושת יום טוב, לכן, כדי שלא יבואו לזלזל בקדושת יום טוב, עשו משמרת "'ושמרתם את משמרתי' - עשו משמרת למשמרתי" 9 . משמעות הדברים היא, שהשתוקקותו הפנימית של אברהם אבינו לעשות את רצון ה' הביאה אותו להכרה פנימית בכל פרטיה ודקדוקיה של תורה, כולל דברי סופרים.

מה כוללות בתוכן אלפים שנות תורה?
כשמתבוננים אלו מאורעות אירעו לישראל בתוך 'אלפים שנות תורה', נוכחים לראות ששנים אלו כוללות בתוכן את גלות מצרים, את תקופת המדבר ומתן תורה, את שנות הכיבוש והחלוקה, את תקופת השופטים ואת תקופת המלכות, את תקופת המקדש ואת תקופת החורבן.
בית שני נחרב בשנת 3830 לבריאה וחתימת המשנה היתה כמאה וחמישים שנה לאחר החורבן. משמעות הדבר היא, שאלפים שנות תורה הסתיימו בתחילת תקופת האמוראים. הרמב"ם בהקדמתו לספר משנה תורה מסביר מה הניע את רבי יהודה הנשיא לחבר את המשנה, וכך כתב:
"לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין, והצרות מתחדשות ובאות, ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם, כדי שילמדוהו במהרה, ולא יישכח".
כלומר אלפיים שנות תורה מסתיימות בתקופת המעבר מתורה שבכתב לתורה שבעל פה. ובהקשר זה חשוב להזכיר, שתקופה זו של אלפים שנות תורה התאפיינה במיעוט מחלוקות, וכדברי חז"ל במסכת סנהדרין 10 , שם מבואר שבזמן שהסנהדרין ישבה בלשכת הגזית לא היו מחלוקות אפשריות, כי כל שאלה קשה הובאה לפני הסנהדרין, שקבעו את ההלכה. ורק בשלב מאוחר יותר, כאשר התרבו תלמידים שלא שמשו כל צרכם, התרבו המחלוקות.

מתי התחילו אלפים שנות משיח?
שנות משיח מתחילות בתקופת הרומאים, תקופתם של רבי עקיבא ורבי. בתקופה זו מרכז התורה היה בבבל ובארץ ישראל כמעט לא היתה תורה. אלפיים שנות משיח כוללות בתוכן מצבים מורכבים שבהם באו צרות רבות וקשות על ישראל, כמו האנקוויזיציות ומסעי הצלב, השואה הארורה וכו'. צריך להבין כיצד כל זה שייך ל'שנות משיח'?
הגמרא בחולין 11 מביאה עדות מפי רבי יוחנן, שכשרב ורבי היו נושאים ונותנים בדברי תורה, היו יוצאים ניצוצות של אש מפיו של רב לפיו של רבי ומפיו של רבי לפיו של רב, ולא ניתן היה להבין דבריהם העמוקים והנשגבים. עדות זו מלמדת על החיבור שקיים בין תורת רבי - תורת המשנה, לתורת רב - תורת התלמוד. ועם כל זאת, קיים הבדל מהותי בין המשנה לגמרא, והוא שהמשנה כתובה בעברית ואילו הגמרא כתובה ברובה בארמית.
קשה לומר שהבדל זה הוא מטעמים חיצוניים בלבד, כמו השפה שבה השתמשו באותה התקופה. בוודאי ישנו טעם פנימי-מהותי לשינויי הלשון בדברי חז"ל. לשון הקודש היא הלשון בה נבראו שמים וארץ, והיא מבטאת את הדברים במקורם 12 , והתרגום הוא ההופעה הכהה של הדברים. וכבר דרשו דורשי רשומות, כי 'תרגום' בגימטריה 'תרדמה' 13 .
המשנה נכתבה בארץ ישראל, ואילו התלמוד נכתב בבבל, ואמנם תלמוד ירושלמי נכתב בארץ ישראל, אך על אף שמו, לא חובר בירושלים אלא באזור הגליל, כי ירושלים היתה כבושה בידי הרומאים שעשאוה לעבודה זרה. הירושלמי נכתב תחת שלטון זר במציאות לאומית מורכבת, ולכן כנראה, נכתב בארמית 14 .
בליל הסדר אנו פותחים את ה'מגיד' באמירת "הא לחמא עניא". מאמר זה, שנכתב בעיקרו בארמית, סופו בעברית. המילים "הא לחמא עניא" שבתחילת המאמר מתארות את לחם העוני שאכלנו במצרים מתוך עבדות ושפלות, וכן את המציאות החסרה שבה חלק מהאנשים זקוקים למישהו שיגמול אתם חסד ויזמין אותם, לכן הן נאמרות בארמית. אבל כשמדברים על הגאולה העתידה, אומרים: "לשנה הבאה בני חורין" - הארמית מתחלפת בלשון הקודש.

נחום איש גם זו - גם זו לטובה
הגמרא בתענית 15 מביאה מעשה ב"נחום איש גם זו", שהיה רגיל לראות את נקודת הטוב שבכל דבר, והרגיל לשונו לומר: "גם זו לטובה".
פעם אחת רצו ישראל לשלוח דורון לבית הקיסר, וגמרו אומר לשלוח את נחום איש גם זו שהיה מלומד בניסים. שלחו בידו ארגז מלא באבנים טובות ומרגליות ויצא לדרכו. כשהגיע הלילה לן בבית מלון, ובלילה כשנם את שנתו, קמו דיירי המלון, נטלו את הארגז, הוריקו את תכולתו ולקחו את האבנים הטובות לעצמם. כדי שלא ירגיש בקלות הארגז נהגו בערמה ומלאו אותו בעפר מחצר ביתם והחזירוהו למקומו, כאילו לא אירע דבר.
כשהגיע נחום לבית הקיסר והגיש לו את התשורה, פתחו המשרתים את הארגז וראו שהוא מלא בעפר. ראה המלך שהיהודים מבקשים לבזותו וגמר בליבו להרוג את כל היהודים.
גם בשעה זאת בטח נחום בה' ש"גם זו לטובה". ואכן בא אליהו הנביא, נדמה למלך כאחד מהשרים ואמר לו: הרי אין זה מסתבר שהיהודים יעשו דבר כזה, שישלחו למלך עפר, ויכעיסוהו. אולי אין זה עפר פשוט, אלא מעפרו המיוחד של אברהם אביהם, שהשתמש בו במלחמת המלכים, שכאשר היה אברהם זורק עפר על אויביו - היה העפר הופך לחרבות, וכאשר היה זורק על אויביו קש - היה הופך לחיצים, שנאמר: "יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ" 16 .
המלך קיבל את דבריו של אליהו הנביא, והחליט לנסות ולבדוק האם אכן עפר פלא הוא. היתה מדינה אחת, שלא היו יכולים חילותיו של הקיסר לכבשה. נטלו מאותו עפר, זרקו ממנו על חיל אותה מדינה, וכך הצליחו לכבשה. ראה זאת המלך והיה אחוז התפעלות. וכאות תודה על התשורה המופלאה מלא את ארגזו של נחום באבנים טובות ומרגליות, ושלח אותו למקומו בכבוד גדול.

רבי עקיבא - הכול לטובה!
נחום איש גם זו היה רבו המובהק של רבי עקיבא, וכך מסופר על רבי עקיבא 17 : פעם אחת יצא רבי עקיבא למסע והצטייד בחמור, תרנגול ונר. חמור לרכוב עליו ולהניח עליו משאו. תרנגול כדי שיעיר אותו בבוקר לתפילה כשעון מעורר. ונר כדי שיאיר לו בלילה ויוכל ללמוד תורה. עשה רבי עקיבא דרכו דרך ארוכה, וכשפנה היום והחשיך הגיע לעיר אחת ורצה לנוח בה, חיפש מלון אך לא מצא, ביקש רבי עקיבא מאנשי העיר מקום ללון, ואיש לא הסכים לתת לו מקום לינה. עמד רבי עקיבא ברחובה של עיר לבדו בחושך ובקור ואמר: כל מה שעושה ה', הכול לטובה!
רבי עקיבא לא רצה להישאר בעיר שאנשיה אינם מכניסי אורחים. יצא לשדה, התיישב מתחת לעץ, הדליק נר, האכיל את התרנגול ואת החמור וישב ללמוד תורה, למד עד ששכח שהוא לבד.
פתאום שמע שאגה מבהילה של אריה גדול שהגיח מן היער. האריה טרף את החמור שלו. ומיד בא חתול וטרף את התרנגול, ולאחר מכן באה רוח וכיבתה את הנר, נשאר רבי עקיבא עומד לבד ביער בחושך גמור - ללא חמור, ללא חתול וללא נר.
אמר רבי עקיבא:"כל דעביד רחמנא לטב" , כל מה שעושה ה', הכול לטובה.
לפתע נשמע רעש גדול מכיוון העיר. אויבים נכנסו לעיר ולקחו איתם את אנשי העיר בשבי, בדרכם עברו בשדה ששם עמד רבי עקיבא בחשיכה. אולם בגלל החושך לא ראו אותו וכך ניצל מידם.
אמר רבי עקיבא: הוא מה שאמרתי, "כל מה שעושה הקב"ה - הכל לטובה!" , אילולא אכל האריה את החמור - היה החמור נוער, אילולא אכל החתול את התרנגול, היה התרנגול קורא בקול גדול, ואילולא כיבה הרוח את הנר, היה מאיר את החושך, והחיילים יכלו לראות גם אותי ומי יודע מה היה קורה.
מעניין הדבר, שבתחילה התבטא רבי עקיבא בארמית, ובסוף שב על הדברים בעברית. לאחר הנס שנעשה לו, אותה מימרא שהיתה שגורה על לשונו הוטמעה בעומק אישיותו והתבררה והתבהרה עד שיצאה מפיו בניסוח מחודש - בלשון הקודש.
לאחר שהזכרנו את שני המעשים, מעשה בנחום איש גם זו ומעשה ברבי עקיבא, נבקש לעמוד על ההבדל בין השניים. ב"ענף יוסף" על ה"עין יעקב" מבואר, שקיימת הבחנה בין מדרגתו של נחום איש גם זו הרב למדרגתו של רבי עקיבא התלמיד - רבי עקיבא רואה צרה ומאמין שאם כך חפץ ה', בוודאי יתברר לבסוף שהכל היה לטובה ולברכה גם אם אין זה ניכר כעת. אך נחום איש גם זו נתעלה למדרגה עליונה יותר, הוא ראה את הצרה וידע לזהות את הטוב שנמצא בה כעת חיה.

רבי עקיבא מצחק
מדרגתו של רבי עקיבא מתגלה בזמנים נוספים בתולדות חייו. הגמרא ביבמות 18 דורשת את הפסוק בקהלת "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" 19 , ומביאה בעקבותיו את סיפור מותם של תלמידי רבי עקיבא. לרבי עקיבא היו עשרים וארבעה אלף תלמידים, ובזמן קצר ביותר מתו במגפה כל תלמידיו, ועולמו חרב עליו. אבל רבי עקיבא לא נפל ברוחו ולא אמר נואש, אלא הלך אצל חכמי ישראל שבדרום והתחיל הכל מחדש, לימדם וגידלם עד שנעשו זכאים וראויים להעמיד את התורה מחדש.
מעשה נוסף מובא בסוף מסכת מכות 20 . כאשר עלה עם חבריו התנאים לירושלים, והם הגיעו להר הצופים שמשם רואים את מקום המקדש, קרעו בגדיהם כדין הרואה בית המקדש בחורבנו 21 . וכאשר התקרבו והגיעו להר הבית, ראו בעיניהם מחזה קורע לב - שועל יוצא מבית קדשי הקדשים. החלו החכמים לבכות ולהתאבל בשיברון לב על חורבן בית ה', ורבי עקיבא לבדו היה עומד ומצחק. הביטו בו חבריו התנאים ולא יכלו להתאפק מלשאול: רבי עקיבא, מפני מה אתה מצחק? השיב רבי עקיבא בשאלה: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הלוא על מקדש ה' נאמר: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" 22 , ועכשיו שועלים הלכו בו, ולא נבכה?!
אמר להם: לכך אני מצחק, שכן נאמר: "וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ" 23 . והרי אוריה במקדש ראשון היה, וזכריה מנביאים אחרונים היה - במקדש שני, ומה ענין אוריה אצל זכריה? אלא על כורחנו, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. אצל אוריה נאמר: "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" 24 . ובזכריה נאמר: "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים" 25 . לכן, עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו, שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת! אמרו לו חבריו: עקיבא ניחמתנו! עקיבא ניחמתנו!

דיו לאבל שיעמוד באבלו
הגמרא בסנהדרין 26 מביאה מחלוקת בענין קץ הגאולה. לפי רב, הסתיימו כל זמני הקץ שאמרו מחשבי הקיצים, ומעתה, אם יחזרו ישראל בתשובה, מובטח להם שיגאלו. ולפי שמואל "דיו לאבל שיעמוד באבלו", כלומר די לו לה' באבילות שבאה לעולם מאז חורבן בית המקדש, ובוודאי יש קץ לדבר, וגם אם לא ישובו ישראל בתשובה, בוודאי יגאלו בזמן שנקבע להם מאת ה'.
כך המשמעות הפשוטה, אך ניתן להבין באופן אחר, לפיו שמואל מלמד אותנו כיצד נכון להתבונן בתקופה של 'אלפים שנות משיח' - שנים אלו הן שנים של עליות וירידות, ותפקידנו לדעת שהנפילות הן זמניות ומובטח לנו שנקום מהן וה' יתברך יוליכנו קוממיות. בכל נפילה עלינו להתעודד ולהוסיף תורה וחיים, וכל קימה היא קומה נוספת בדרך להופעת משיח צדקנו.

כנסת ישראל נמשלה ללבנה
כנסת ישראל נמשלה ללבנה 27 , משום שישראל מתמעטים כמותה וגדלים במחזוריות ללא הפסק. חז"ל מכנים את המשיח בשם "בָּר נַפְלֵי" 28 , בן הנפלים, משום שמשיח בן דוד מתאפיין בכך שהוא נופל וקם בהתאם למצבם של ישראל והולך ובונה את גאולתם של ישראל קומה אחר קומה. הגמרא בסנהדרין 29 מספרת, שהמשיח יושב בין עניים סובלי חלאים ומטפל בפצעיו, וזו לשונה:
"והיכא יתיב? אפיתחא דרומי, ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים, וכולן שרו ואסירי בחד זימנא, איהו שרי חד ואסיר חד, אמר: דילמא מבעינא דלא איעכב".
העניים מורידים את תחבושותיהם בבת אחת כדי לנקות את פצעיהם, וכשהם מסיימים הם קושרים את כולן בחזרה, ואילו המשיח מסיר תחבושת אחר תחבושת, מנקה את הפצע שתחתיה וחובשו בתחבושת חדשה. ומדוע איננו מסיר את התחבושות כולן כמו האחרים? כדי שאם יקראו לו בהפתעה לגאול את ישראל, לא יצטרך להתעכב. המשיח עסוק בטיפול מתמשך בפצעי האומה, מתיר וחובש, מתיר וחובש, ומוכן בכל עת להביא את בשורת הגאולה ולהושיע את ישראל.
המהרש"א 30 מבאר, שהכינוי "בָּר נַפְלֵי" איננו מתייחס לכנסת ישראל אלא למלכות ישראל - המלכות עוברת תהליך של בירור - נופלת וקמה, נופלת וקמה - אך כנסת ישראל נשארת בקומתה ובטהרתה. הגמרא במסכת ראש השנה 31 מספרת כי בזמן שגזרה המלכות שלא לקדש את החודש, הסיסמה הסודית לכך שהחודש התקדש היתה: "דוד מלך ישראל חי וקיים", והמפרשים מסבירים 32 שדוד נמשל ללבנה - על אף הסבל והייסורים שעוברים עליו, הוא חי וקיים.

השלמות נקנית על ידי נפילה והפסד
ה"ערוך לנר" 33 מסביר את הכינוי "בָּר נַפְלֵי" כך:
"יש לבאר דהנה הטבע נותן שכל דבר טוב כשיעלה ויוסיף על שלימותו לא יהיה כן בעת שלימותו, אלא בתחילה ירד למטה ממעלתו ויפסד ואחר כך יעלה למעלה, כמו בחיטה הנזרעת שהיא מתחילה אוכל ואם ירצו שתוליד עוד כמותה בתחילה תזרע ותפסד, וכן ענין האדם בעולם הזה כשיעלה במעלתו לבא לידי חיי עולם הבא שאחר תחיית המתים בתחילה יפסד ויכלה בארץ ואחר כך יחיה ויוסיף במעלתו...".
כך דרכו של עולם, שהדבר השלם מגיע אל שלמותו על ידי נפילה והפסד. כך דרכו של הזרע, שהוא בא לידי ריקבון, ומתוך הפסדו הוא מגלה את כוחו. וכך גם האדם, נפטר לבית עולמו וגופו מתכלה בקבר ובתחיית המתים הוא קם בקומה עליונה ביותר. ממשיך ה"ערוך לנר":
"וזה הפירוש 'ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת', פירוש, על ידי שהיתה נופלת בתחילה אקים אותה, אבל לא יהיה לה קימה בלבד באותה מדריגה כמה שהיתה, אלא ובניתיה כימי עולם, כמו שהיה נבנה לפני בימי עולם שהוא קודם בריאת העולם. ובזה יש ליתן טעם למה בעקבות משיחא יהיה שפלות הדור כל כך גדול ויתמעטו הצדיקים ותלמידי חכמים ותורה מונחת בקרן זווית, שקודם שתבא המעלה העליונה יהיה הפסד מהשלמות שהיתה...
וזהו שרמז בשאלתו 'אימתי אתי בר נפלי', פירוש, מתי יבא משיח שיצא בשלימותו על ידי הנפילה המוקדמת, אימתי יבא, כמה תהיה נפילת התורה כשיבא. ולזה השיב, כשימעטו תלמידי חכמים וצרות רבות וכו', כשיהיה כן, אז מקויימת הנפילה אשר עליה נאמר 'אקים את סכת דוד הנופלת ובניתיה כימי עולם'".
השפלות שמתגלה בימות המשיח היא שלב מקדים בבניית השלמות שתופיע בסופו של התהליך.
אופי לימוד התורה, מקבל אף הוא את צורתו מקומתם הרוחנית של ישראל. התלמוד הבבלי מתאפיין בשקלא וטריא של קושיות, בעיות, תירוצים ופרכות. בית המדרש עסוק בבירור מתמיד עד שיבוא אליהו ויתרץ קושיות ובעיות. בימות המשיח התורה תאיר באור בהיר - אור חדש.



קמעא קמעא
המימרא הראשונה שפותחת את התלמוד הירושלמי 34 עוסקת בנתיבי גאולתם של ישראל ומלמדת כי גאולתם של ישראל מתגלה בהדרגה, קמעא קמעא, וזו לשון הירושלמי:
"רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה [-בהשכמה, קודם שהאיר השחר] וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא בי רבי: כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קמעה קמעה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת".
הירושלמי לומד ממגילת אסתר לימוד לדורות, שגאולתם של ישראל איננה מאורע פתאומי שמתחיל ומסתיים בזמן קצר, אלא תהליך שהולך ונבנה בהדרגה. כשאסתר נבחרה למלכה מרדכי האמין שיש לכך משמעות אלקית וציפה לראות מה היא. בהמשך גידל המלך אחשורוש את המן ולאחר שנדדה שנת המלך ביקש לקרוא להמן שהיה בחצר וציוה אותו לקחת את הלבוש ואת הסוס ולנהוג כבוד במרדכי במקום הכבוד שייחל לעצמו. ואמנם עדיין לא סרה גזירת השמד והאובדן שריחפה מעל ראשם של ישראל, ומרדכי שב אל שער המלך וחזר לשקו ולתעניתו, אך קומה מסוימת של טוב התגלתה והיוותה סימן לבאות, שהגאולה החלה וב"ה תלך ותאיר עד שתהיה ליהודים אורה ושמחה.
כשאסתר נאלצה להיכנס אל הארמון ולהיטמא לאחשורוש, הזדעזעו היהודים ולא ידעו להסביר על מה ולמה נגזרה גזירה כה נוראה על צדקת זו שכל ימיה עשתה רצון ה' בצניעות ובמסירות. ורק כשראו שעל ידה באה הצלה לכלל ישראל, הבינו כי לא בכדי נבחרה שתתגלגל זכות זו על ידה.

החיים מזמנים התמודדויות ומשברים
ימות המשיח הם ימים של נפילה וקימה, ותפקידנו הוא, לנצל את רגעי הנפילה כדי לצבור כח ולהתרומם מתוך אמונה גדולה שגם הנפילה היא חלק מתהליך הגאולה והישועה. ככל שעובר הזמן כך המבט מתרחב, ואיננו יכולים להתעלם מהזיקה שבין יום השואה ויום הזיכרון לבין יום העצמאות ויום ירושלים.
הגמרא בשבת 35 אומרת: "מאימתי פתיחת הקבר? אמר אביי: משעה שתשב על המשבר". הגמרא שואלת מאיזה זמן נחשב שנפתח רחמה של יולדת ומחללים עליה את השבת, ומביאה את תשובתו של אביי, שזמן זה הוא כאשר האשה יושבת על ה"משבר", מושב האשה היולדת. הכינוי "משבר" למקום מושבה של היולדת מלמדנו, כי כשם שהיולדת יושבת על המשבר ומביאה בשורה של חיים חדשים לעולם, כך סופם של משברי החיים להביא טובה וברכה.
החיים מזמנים התמודדויות ומשברים. ילד קטן חש משבר כאשר לוקחים לו צעצוע, ילד גדול יותר חש משבר כשהוא נכשל במבחן, מאוחר יותר באים משברים של גיל הנערות, וכן הלאה. המשבר בונה אצל הילד המתבגר חוסן ומעניק לו כלים להתמודדות עם המשברים הבאים. האם משמעות הדבר היא, שכל עיסוקו של האדם ומחשבתו צריכים להיות בהתמודדות עם הצרה הבאה שתבוא עליו?! אם כך דרכו של עולם, איזו תקוה יש לנו?
התשובה לכך היא, שתקוותנו היא בגדלות האמונה שאנו זוכים לה. בעשרה ניסיונות נתנסה אברהם, וכל ניסיון גידלו וקידשו עד שנהיה "עמודו של עולם" 36 , "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה" 37 . ימות המשיח מגדלים ומצמיחים את כוחות החיים של האומה ובונים אמונה גדולה.

מדוע הגאולה איננה בבת אחת?
הבנה זו מעוררת אותנו לשאול: מדוע כך היא גאולתם של ישראל - קמעא קמעא ולא בבת אחת?
על שאלה זו משיבים חז"ל 38 :
"בשעה שהקב"ה מגלה שכינתו על ישראל אינו נגלה עליהם כאחת, מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה בפעם אחת, שאם יגלה להם טובתו כאחת - ימותו כולם".
אדם ישן שמבקשים להעיר אותו, אם יניחו לפניו פרוז'קטור רב עוצמה, עיניו עלולות להיפגע. הטוב צריך לבוא בהדרגה בהתאם ליכולת הקליטה של כלי הקיבול שמוכן לקבלו.
רבי אברהם סבע מרחיב בענין זה וכותב בספרו "צרור המור" 39 :
"והיה זה לפי שישראל הם חלושים מכח הצרות והגלויות ולא יוכלו לסבול האור החזק. ולכן צריך לחזקם מעט מעט בענין שיעלו ממעלה למעלה מאור השחר לאור הלבנה, ואחר כך לאור החמה".
אם הקב"ה היה מביא גאולה לישראל בבת אחת, לא היינו מסוגלים לעמוד בגודל ההארה.
"וכן אמרו על פסוק 'מגדול ישועות מלכו' במדרש תהלים 40 , בתחילה 'מגדיל' - הולך וגדל, ואחר כך 'מגדול' - זה מלך המשיח שנעשה גדול. כן תהיה גדולתן של ישראל, גדולה והולכת ממעלה למעלה. אבל מלכות אדום, כמו שעלו שלא כמנהג העולם - מ'עשו הוא אדום' לאלופים, ומאלופים למלכים, וממלכים חזרו לאחור לאלופים, וחזרו כמבראשונה לאיש רגלי 'עשו הוא אדום' - כן תהיה מפלתם, כאומרו 'משם אורידך' - מאותה מעלה".
בסיום ברכת המזון, אחרי "הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח" אנחנו מסיימים בפסוק "מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ" וגו' 41 . בסידורים ובברכונים מציינים ליד "מגדיל": "בשבת, ביו"ט, בר"ח ובחוה"מ - מגדול". חז"ל עומדים כאן על ההבדל שבין "מגדיל" ו"מגדול".
ה"מגדול" הוא לא רק "מגדיל", אלא הוא עצמו נעשה גדול.
"וזה נחמה גדולה לישראל שנראה שאף על פי שהמלכות הרשעה עומדת במעלות עד לשמים. אנו מובטחים שיפלו ולא יוכלו קום".

ציפיית הישועה
אחת מן השאלות הראשונות שנשאל אדם בבית דין של מעלה לאחר מאה ועשרים היא, האם הוא ציפה לישועה 42 . רש"י מבאר, שציפיה לישועה פירושה ציפיה להתקיימות דברי הנביאים, והר"ן 43 מוסיף מילה אחת: "בימיך". מילה זו מבהירה כי אין מדובר בציפיה כללית, אלא בציפיה ממשית הנוגעת לזמן ולמציאות שבה נמצא האדם.
אנו מצווים 'לצפות' לישועה ולא רק 'לקוות' לישועה - בעוד התקוה היא שאיפה פסיבית לטוב, הציפיה היא אקטיבית. המצפה לישועה מנצל את מאורעות העולם על מנת לקדם את מפעל הישועה. הציפיה אינה מסתפקת בדברים שבלב אלא תובעת גם עשייה. המצפה עומד על המשמר ולא עוזב את עמדתו גם כשאין לפניו דבר מחודש, ובכל הזדמנות שבה הוא מזהה שניתן לעשות דבר לישועה מחיש פעולתו בלא איחור 44 .
באריכות, בהרחבה, ובעומק רב, כתב מרן הרב קוק לתלמידו הרב יעקב משה חרל"פ אודות הציפיה לישועה, תוכנה וצורתה, וכך כתב:
"צופי הישועה 'המשכילים המזהירים כזוהר הרקיע' הם הם המביאים את הגאולה, והם הם היודעים לאמר דבר בשם אומרו ודבר ה' בפיהם אמת, והם הנם אדירי הכח, החפצים דווקא בגאולה שלמה, וכל מרכז עבודת קדשם היא רק אותה הציפיה התמימה, אשר אין בה מום... הם המצפים לאור ה' ולמילוי הכבוד העליון, שומרים הם את עקבות משיחנו, יודעים הם שכל העולם ומלואו, כל סבכי התולדה וכל יצרי מעלליה, אינם כי אם צעדים שאורו של משיח הולך וצועד בקרבם.
סוכת דוד הנופלת, יודעים הם שהיא גם בנפלה מלאה חיים וגבורת נצח והוד, נופלת היא כאשר יפול הארי על טרפו, 'כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו', ובמרומי שמים מעל, בגני העדנים העליונים והתחתונים, במחשכי הארץ היותר אפלים, בשאול ואבדון ובכל חרישות רשע וכסל, בעריצות של מושלים, עריצים גם משכילים וצדיקים, ובמזימות של מנהלי סיעות פוליטיות, בצבאות מרומים, ובהיכלי אורים עליונים שכולם אומר כבוד - בכל גבורת זרע ה' אשר בבנין, סוכת דוד הנופלת נגלתה".
ריבונו של עולם משגיח ומדריך ומכוון הכל לגאולת ישראל. גם בזמנים שבהם נראה כלפי חוץ שישנה נפילה ונסיגה ו'סוכת דוד' נופלת, צופי הישועה מזהים את צעדי המשיח המתגלים בעולם ופועלים להביא את הגאולה. יש נפילה שמבטאת נסיגה ויש נפילה שמבטאת התקפה. דוגמא לכך מביא הרב מנפילתו של הארי על טרפו. כזאת היא גם נפילתה של סוכת דוד, נפילה של הסתערות על היעד הבא בבנין הגאולה.

גבורת גבורתו של הקב"ה
הגמרא ביומא 45 אומרת:
"למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה. אתא משה, אמר: 'האל הגדל הגבר והנורא', אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר 'נורא'. אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר 'גבור'.
אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו, שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?".
גבורתו של הקב"ה היא בעצם העובדה שחרף כל הרדיפות אינו עוזב אותנו אלא שומר עלינו שנהיה חיים וקיימים. ה' יתברך כואב את כאבנו, ועם זאת יודע כי הדבר מוכרח לטובתנו, להביא רפואה ומזור למכותינו. אנו נמצאים בניתוח מציל חיים, ניתוח בשלבים - קמעא קמעא.



חבלים ונעימים
בספר "קול התור" 46 מתאר רבי ישראל משקלוב בהרחבה את ההתעוררות הגדולה בקרב גדולי ישראל למצוות העליה לארץ ישראל ויישובה - התעוררות שעיקרה מבית מדרשו של הגר"א שהאיץ בתלמידיו בדברים חוצבים להבות אש, שיעלו לארץ ישראל ויעסקו בקיבוץ גלויות לקרב קץ גאולה.
במקום אחר בספר "קול התור" 47 מתואר תהליך הגאולה הכולל בתוכו 'חבלים' ו'נעימים', צרה וישועה, וזו לשונו:
"חבלים ונעימים. לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה בדרך חבלים ונעימים... מכל צרה יוצאת ישועה, והישועה באה מתוך צרה על פי הכתוב: 'ועת צרה היא ליעקב ממנה יושע'... לדעת מראש כי ארץ ישראל נקנית ביסורים, אבל בזה היא נקנית ממש".
הקשיים שבדרך לא מפילים אותנו ח"ו, אלא אדרבא מחשלים אותנו ומעניקים לנו כלים חדשים כדי להסתער על היעדים הבאים בבנין גאולתנו.

דווקא בנקודות השבר מתגלה תוקפו של הקב"ה
אחד הרגעים הקשים ביותר בפרשת מקץ הוא פניית יעקב אבינו לבניו באמרו: "אֹתִי שִׁכַּלְתֶּם יוֹסֵף אֵינֶנּוּ וְשִׁמְעוֹן אֵינֶנּוּ וְאֶת בִּנְיָמִן תִּקָּחוּ עָלַי הָיוּ כֻלָּנָה" 48 .
לשמע דברי האב, ראובן הבכור נוטל אחריות ומשיב: "אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ" 49 .
ואז קם יהודה ובעוצמה רבה מבהיר לאביו את המצב:
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: אִם יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל: וְאִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם" 50 .
יהודה עומד מול אביו, בחיר האבות, ומדבר בחדות ובעוצמה. זה המצב, אומר יהודה לאביו, או שכולנו מתים או שכולנו חיים, אם אתה רוצה לשלוח, בבקשה, ואם לאו, בזה נסתם הגולל על כולנו.
ומה תגובתו של יעקב אבינו?
"וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח" 51 .
יעקב אבינו מחזיר את האשמה אל השבטים: למה עשיתם את זה, מצבנו מספיק מסובך, למה אתם מסבכים אותו עוד יותר, למה אתם מביאים עלי רעה כזו?
מפסוקים אלה לומד הרמח"ל ב"דעת תבונות" 52 לימוד יסודי מאוד, וזו לשונו:
"ואמנם יש לך לדעת הקדמה גדולה, והיא, שבאמת אין הקב"ה מואס יגיע כפיו לעולם ח"ו, ואינו עוזב ומניח את העולם, אלא בשעה שנראה כאילו העולם עזוב ממנו, הענין הוא שאדרבא, הרי הוא מחדש טובה לעולמו, ונפלאותיו ומחשבותיו תמיד כל היום רק לתיקונו של עולם, לא לקלקולו, אלא שהוא מסתיר עצתו הסתר גדול מאוד, ואז נמצא העולם כמו עזוב, ובני האדם סובלים עונשי חטאתיהם".
דווקא בנקודות השבר של העולם, כשהעולם נמצא בהסתר פנים מוחלט, אז מתגלה תוקפו של הקב"ה בעולם.
"וכך אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה צא, י) על יעקב אבינו ע"ה: 'ויאמר ישראל למה הרעותם לי', ריש לקיש בשם רבי חמא בר חנינא: מעולם לא אמר יעקב אבינו דבר של בטלה אלא כאן".
חז"ל אומרים כאן משפט חריף ביותר, לולא דבריהם לא היינו מעזים להוציא משפט כזה מפינו, הלוא לא יעלה על הדעת שיעקב אבינו, בחיר האבות, יאמר דברי בטלה, דברים שאין להם ערך!
"אמר הקב"ה: אני עוסק להמליך בנו במצרים, והוא אומר: 'למה הרעותם לי'".
כביכול, אומר הקב"ה, נדמה לו ליעקב שהסרתי את השגחתי, אבל לאמתו של דבר, לא רק שלא הסרתי את השגחתי, אלא אדרבה, באותה שעה הייתי בונה את מלכות ישראל.
"הוא דהוא אמר: 'נסתרה דרכי מה'' וגו' (ישעיה מ, כז), והיינו, כי כל זמן שהיה יעקב אבינו בצער על פרישת יוסף ממנו, הקב"ה לא היה אלא מגלגל גלגולים להמליך יוסף ולהחיות את יעקב בשלווה, אלא שמתוך שעצה עמוקה היתה, היה הצער עובר על יעקב. וזה בנה אב, שלכל עילוי שרוצה הקב"ה לתת לאדם או לעולם, הנה כל זמן הזדמן הטוב - אינו מזדמן ובא אלא מתוך עומק עצה נסתרת, ועל כן יקרה קודם לו צער. והרי זה כענין שאמרו ז"ל (ברכות ה ע"א): שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין".
לפעמים עם ישראל נמצא בהסתר פנים, ולאמתו של דבר, באותו הזמן הקב"ה מכין בעצה עמוקה את בנין המלכות של משיח בן יוסף.
ימות המשיח תובעים מעם ישראל כוחות של חיים וכוח מיוחד של התבוננות. מי שזוכה להימנות עם צופי הישועה איננו נבהל מקשיים, אלא אדרבא הוא מנצל אותם להעמקת האמונה ולהצמחת הישועה. עלינו להתבונן בחסדי ה' עלינו, בבחינת: "וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי ה'" 53 , ומתוך כך נזכה למהר גאולה ולהחיש ישועה.




^ 1.רמב"ן ויקרא כג, לו ד"ה עצרת היא: "...וצוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה', ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם, וקדש יום שמיני כשמיני של חג, והימים הספורים בינתים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג, והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש".
^ 2.ראה כתובות סב ע"ב.
^ 3.סנהדרין צז ע"א.
^ 4.בראשית רבה לט, א.
^ 5.בראשית רבה לט, יד.
^ 6.בראשית רבה צה, ג.
^ 7.במקום אחר במדרש (בראשית רבה סא, א) יש נוסח דומה: "זימן לו הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה".
^ 8.בראשית רבה צה, ג.
^ 9.מועד קטן ה ע"א.
^ 10.סנהדרין פח ע"ב.
^ 11.חולין קלז ע"ב.
^ 12.ראה רמב"ן שמות ל, יג.
^ 13.ראה ריש מילין הערות ו.
^ 14.בירושלמי פסחים פ"א, ה"א מתואר כי לימוד התורה בתקופתם נעשה מתחת לאדמה, בעומק רב, עד שבקושי יכלו להבחין בין היום ללילה על פי השתנות הבוהק של אור הנר.
^ 15.תענית כא ע"א.
^ 16.ישעיה מא, ב.
^ 17.ברכות ס ע"ב.
^ 18.יבמות סב ע"ב.
^ 19.קהלת יא, ו.
^ 20.ראה מכות כד ע"ב.
^ 21.ראה מועד קטן כו ע"א.
^ 22.במדבר א, נא.
^ 23.ישעיה ח, ב.
^ 24.מיכה ג, יב.
^ 25.זכריה ח, ד.
^ 26.סנהדרין צז ע"ב.
^ 27.ראה סנהדרין מב ע"א; אורות, אורות ישראל ז, ו.
^ 28.סנהדרין צו ע"ב.
^ 29.סנהדרין צח ע"א.
^ 30.מהרש"א חידושי אגדות סנהדרין צו ע"ב.
^ 31.ראש השנה כה ע"א.
^ 32.ראה למשל רש"י שם ד"ה דוד; ריטב"א שם ד"ה אמר ליה.
^ 33.ערוך לנר סנהדרין צו ע"ב.
^ 34.ירושלמי ברכות פ"א, ה"א.
^ 35.שבת קכט ע"א.
^ 36.רמב"ם הלכות עבודה זרה א, ב.
^ 37.בראשית טו, ו.
^ 38.מדרש תנחומא דברים א.
^ 39.צרור המור בסוף פרשת וישלח.
^ 40.ראה ילקוט שמואל רמז קסד.
^ 41.תהלים יח, נא.
^ 42.ראה שבת לא ע"א.
^ 43.חידושי הר"ן שם.
^ 44.ראה עולת ראיה ח"א עמ' רעט-רפ; אגרות ראיה ח"ג אגרת תשנג.
^ 45.יומא סט ע"ב.
^ 46.קול התור פרק ה.
^ 47.קול התור פרק א אות יג.
^ 48.בראשית מב, לו.
^ 49.בראשית מב, לז.
^ 50.בראשית מג, ג-ה.
^ 51.בראשית מג, ו.
^ 52.דעת תבונות פרק חמישי סימן קמו.
^ 53.תהלים קז, מג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il