ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

כולנו עם אחד ;">

בית מדרש חגים וזמנים יום העצמאות שיחות ליום העצמאות Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word האזן לשעור (20 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (20 ד')

יום העצמאות תשס"ו

כולנו עם אחד


סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
לע"נ ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד ז"ל

יום שמחה
"זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". אמר שלמה המלך: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים... עת ספוד ועת רקוד, עת לחבוק ועת לרחוק מחבק, עת לאהוב ועת לשנוא" 1 . ימי בין המיצרים הם "עת ספוד" ואילו ימי החגים הם "עת שחוק". תשעה באב אינו הזמן לשמוח לספר על יציאת מצרים ובליל הסדר אין הזמן לכאוב ולבכות על חורבן בית המקדש. לכל דבר יש הזמן המיוחד שלו. היום הזה, יום עצמאותנו, "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". יש זמנים אחרים שבהם יש לעשות חשבון נפש, עת לספוד ולבכות על חורבן בית מקדשנו, וכן על חורבן גוש קטיף, אבל עניינו של היום הזה הוא "נגילה ונשמחה בו". ביום הזה יש לשמוח, יום שבו הוכרזה המדינה, יום שבו קיבלנו את עצמאותנו וכל התוצאות הטובות נמשכות מהיום הזה, הן התוצאות הגשמיות המעשיות והן התוצאות הרוחניות - מרכז התורה חזר לארץ ישראל וכן אין בארץ זו התבוללות כמו בחו"ל.

הכרזת האו"ם
אני רוצה להביא לפניכם דברים שהרבי מהוסיאטין, שהיה מהאדמו"רים הציוניים ואהב מאוד את ארץ ישראל ואת המדינה, סיפר בשנת תש"ח, באסרו חג של פסח:
השבוע שהכירו אומות העולם בזכותם של היהודים על מדינה עצמאית בארץ ישראל, ישבנו יחד בסעודה השלישית ואמרנו, כי כל המאורעות והקורות שאירעו לישראל למן ברית בין הבתרים עד עתה, ואשר יארעו עוד עד הגאולה העתידה, הם שלשלת של סיבות ומסובבים המובילים לקיום גזירת "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול".
יש תקופות של צל ושל אור, צל קלוש וצל כבד, והנה - הוא אומר - בעשר השנים האחרונות (שלפניהם היתה השואה הנוראה) היא בבחינת "וימש חשך"... בתחילת שבוע זה - אמרתי אז בשבת פ' וישב - הופיע לנו קו אור: הכרת זכותה של האומה העברית מצד אומות העולם על מדינה עצמאית בארץ ישראל, ואין לזלזל בערכה של ההכרה הזאת.

כלומר, מלבד עצם העובדה שהמדינה קמה, ישנה חשיבות לכך שהיא קמה על ידי הכרה של האומות המאוחדות.
ראיה לזה מפרשת וישלח "ויאמר עשו יש לי רב אחי יהי לך אשר לך", ואמרו ז"ל "כאן הודה לו על הברכות"... מזה יוצא שהכרת זכותו של יעקב מצד עשו לא היתה חסרת ערך בעיני חז"ל.
לחכמים היה חשוב להדגיש את העובדה הזו. וכן יעקב עצמו השתדל לקבל את ההסכמה הזו כשנאבק עם המלאך, שרו של עשו. "לא אשלחך כי אם ברכתני" - הודה לו על הברכות. יש מעלה גדולה בהכרה של האומות בכך שלעם ישראל תהיה מדינה בארץ ישראל.

התנועה הציונית

בפרשות תזריע-מצורע עומד הרבי מהוסיאטין, בספרו "אהלי יעקב", על כך שקודם שקיבלנו את ארץ ישראל גרו בה עובדי עבודה זרה. לכאורה אלו בתים שלא שייך שאנחנו נגור בהם. והנה, התורה מבטיחה לנו, ורואים שיש בכך עניין, שבניין ארץ ישראל לא יהיה דווקא על ידי יהודים, שומרי תורה ומצוות, אלא שאחרים יעשו את המלאכה. ואם בתי הגויים טובים עבור עם ישראל, כל שכן בתים של יהודים, אף על פי שהם עדיין לא כל כך מקפידים על כל המצוות.
בנין ארץ ישראל במובן החמרי, אף על פי שאדיר חפצנו שהמשתתפים בו יהיו כולם שלומי אמוני ישראל, חשוב הוא גם בחלקו הנעשה בידי קטני האמונה. ולא עוד אלא שזכות גדולה הוא לאלה ואפשר שיעמוד להם שישובו בתשובה שלמה.
על ערך הבנייה בארץ ישראל מביא הרבי ראיה מעמרי, אבי אחאב -
ויעש עמרי הרע בעיני ה' וירע מכל אשר לפניו וילך בכל דרך ירבעם בן נבט ובחטאתיו אשר החטיא את ישראל להכעיס את ה' אלקי ישראל בהבליהם, והוא מלך על ישראל שתים עשרה שנה, ואמר ר' יוחנן שם (סנהדרין דף קב ע"ב): מפני מה זכה עמרי למלכות? מפני שהוסיף כרך אחד בישראל... כרכים רבים היו בארץ ישראל והוא הוסיף עוד אחד, ולכאורה אין לזה חשיבות כל כך. ולכן אמרו "הוסיף", רצו לומר בזה שכל בנין בארץ ישראל חשוב מאד, אפילו נבנה בידי אדם כעמרי.

ומוסיף שם הרבי לדייק מתרגום יונתן שאומר שהוא בנה עיר שכבר בנויה בשומרון, ומפרש זאת רד"ק שאף על פי שהוא בסך הכל חיזק את חומותיה, על ידי כן זכה למלכות. על כן, הוא אומר שחשוב שגם אנו נשתתף בבניין ארץ ישראל יחד עם כל הבונים ועל ידי זה נוכל אולי לקרבם. ומוסיף שכל המאבק עם הרחוקים מתורה - אסור שיהיה בנשק של שנאה ולשון הרע, שכן אמר הבעל שם-טוב שאין לשנוא אלא רק את החלק הרע שבאדם המקולקל.

כולנו עם אחד
אנו נמצאים בימים אלה אחרי החרבת גוש קטיף והגירוש של כל הצדיקים שישבו שם. התחושה איננה פשוטה - איך להתמודד עם המציאות הזו, האם זו עת לחבק או עת לרחוק מחבק, עת לאהוב או עת לשנוא, ויש אומרים - האם זו עת רקוד או עת ספוד. נראה שאנו נדרשים להתמודד עם מציאות מיוחדת במינה, שכעת התחדדה מאוד. מאז קום המדינה אנו במציאות מורכבת שבה דווקא אנשים רחוקים מתורה ומצוות הם שמובילים את כל עניין ישוב ארץ ישראל והעליה אליה - מצד אחד הם רחוקים מתורה ומצוות ומצד שני עוסקים בענייני עם ישראל וארץ ישראל. כעת, נפגענו פגיעה עמוקה במצוותה של ארץ ישראל. איך אנו בונים את מערכת היחסים שלנו עם חלקי הציבור, שקצת נתערערה?

אפשר להסתכל במבט החיצוני הפשוט, מלא כעס. מתוך הכאב העמוק, יש רצון לשבור את הכלים, להיפרד ולנתק מגע עם כל החלקים. ואפשר להסתכל כך בכעס גם על ש"ס, על אגודה, על השמאל, על הימין שהתנהג קודם בצורה מסוימת. וכך אנו נשארים לבדנו. האם הקב"ה יאהב דבר כזה? הרי אמר הגר"א שהקב"ה לא אוהב את המקטגרים על בניו, אפילו שאלו צדיקים המקטרגים על הבנים הרשעים, כיון שהם בניו. אם יבוא בן ויקטרג על אחיו בפני אביו, הרי האב יכעס כי הוא לא רוצה לשמוע את זה. כך אומר גם בעל המסילת ישרים. אם נקטרג על כל הצדדים, מה יישאר מהאומה הישראלית של הקב"ה?

אפשר להסתכל אחרת. החרדים עוסקים בתורה בלבד ושקועים בזה. יש לנו קושיות על כך, אבל התוצאה היא שהם מרוממים את לימודה של התורה, את המצוות המעשיות, כשרות וצדקה, ומוסיפים גובה מיוחד של תלמוד התורה וקיומה בעם ישראל. אנשי הכלכלה, שהם רחוקים מתורה ומצוות, מרחיבים את הכלכלה וממילא הארץ מתפתחת ומתרחבת וכך העוצמה של המדינה גדלה. אנשי המדע, הרוצים להצליח במלאכתם, מפתחים דברים חדשים, שמתפעלים מהם בכל העולם. ו"מיניה ומיניה" המדינה מופיעה בכוחות רבים ומגוונים. כל אחד אינו שלם כיון שהוא מתמקד רק בפן שלו, אבל בסך הכל כל אחד מוסיף את הפן שלו לכלל. המדינה כעת מורכבת מתורה שהולכת ומתגדלת, כלכלה חזקה וחכמה מדעית גדולה. אפשר להסתכל באופן שלילי, אך כך אנו נשארים לבדנו ואף הולכים ומצטמצמים. ר' אברום סיפר פעם על שני חסידי גור ששוחחו ביניהם ופירשו כך את הפסוק "תולה ארץ על בלימה", על כלום: על מי בעצם העולם עומד, על היהודים או על הגויים? ודאי על היהודים. ובתוך העם היהודי הרי יש קבוצות שונות. על מי עומד העולם, על הדתיים או על החילוניים? ודאי על הדתיים. ובתוך הדתיים, על החסידים או על המתנגדים? בטח על החסידים. ומבין החסידויות השונות? ברור שהעולם עומד רק על חסידי גור. ובתוך גור - כמובן על שנינו... כך אם נסתכל על כל אחד באופן ביקורתי לא תישאר אומה... המבט צריך להיות כולל. זהו המבט של היום הזה.

אמנם אין לטשטש את המחלוקת. אנו נדרשים כיום להתמודד עם מצב לא פשוט. לא התמודדנו אף פעם עם חריפות כזו של צורך בשמירה על אחדות בכל העוצמה מצד אחד, ואי ויתור על העמדה המיוחדת שלנו, על כך שלא ימשכו הנסיגות והויתורים בארץ ישראל ח"ו, מצד שני. וזה אפשרי. אמנם זה קשה. הרבה יותר קל להתגדל על ידי כך שנכעס על אחרים וממילא אנו נהיה בסדר, אבל זה לא נכון. על כך נאמר "המתכבד בקלון חברו". זה מזיק לחברו וזה קלונו בעצמו. מה שצריך לעשות הוא לדעת שאנו לא יכולים להיפרד זה מזה. עם ישראל הוא מציאות אחת. כולם איברים של גוף אחד. אם השמאל צולע הרי זה חלק מהגוף שלנו. אם חלקים בתוכנו לא מושלמים - זה אנחנו. צריך לשמור על היחד, ויחד עם זה לא לוותר על העמדה שלנו. בשביל זה צריכים להיות אנשים גדולים. בשביל זה צריכים להיות תלמידי בית המדרש של הרב. וזה כנראה מה שכעת דורש מאיתנו הקדוש ברוך הוא. יש לאחד את ההפכים שכביכול מנוגדים זה לזה, ולבנות מהלך שמשפיע על העם ומעלה את הציבור כולו על ידי העמדות הברורות, על ידי הדבקות בדרכנו ועל ידי הקישור שלנו לכל חלקי האומה. ביום זה אנו דוקא עוסקים ביחד, במחבר. "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il