ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

להזהיר גדולים על הקטנים ;">

בית מדרש פרשת השבוע חומש ויקרא תזריע Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ו

להזהיר גדולים על הקטנים

"קול צופייך" גליון 355



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יוסף בן יעקב רייכר ז"ל

אמור ואמרת - להזהיר גדולים על הקטנים
פרשת השבוע פותחת בפסוק: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו" (ויקרא כא, א). הקשו המפרשים, מדוע כפלה התורה וכתבה "אמור ואמרת", די היה לומר "ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן" ? (ועוד מקשים, לכאורה היתה התורה צריכה לכתוב "בני אהרן הכהנים", ומדוע הפכה התורה את הסדר וכתבה "הכהנים בני אהרן"?) ומבאר רש"י, וז"ל: "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים", עכ"ל.
הפשט הוא, ישנו חיוב על הגדולים להשגיח ולהזהיר את הקטנים לפרוש מכל איסור.
ויש שדייקו בלשון רש"י מזה שכתב "להזהיר גדולים על הקטנים", ולא כתב "להזהיר גדולים את הקטנים", משמע שהתכוון שהגדולים משפיעים "על" הקטנים, וביאור המילה "להזהיר" אינו מלשון "אזהרה" אלא מלשון "זוהר", כמו "מזהירים כזוהר הרקיע", והביאור הוא, שהגדולים צריכים לשדר בהתנהגותם "זוהר" ו"אור" ולהוות דוגמא אישית שילמדו הילדים ממעשיהם, ויגדלו על אדני התורה והיראה.

ללא דוגמא אישית - מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ
ומסופר בשם מרן בעל הבא"ח, מעשה בילד אחד שחזר מהתלמוד תורה לביתו, ואימו הגישה לו לחם לאכול ובקשה ממנו שיטול ידיו ויברך כדין, אך הוא סירב ואכל ללא נטילת ידיים, חרף הפצרותיה של אימו. אמרה לו אמו שכשיבוא אביו היא תספר לו מה שעשה. אותו האב בעצמו לא הקפיד כל כך על נט"י ועל ברכה, כך שלא היווה דוגמה אישית במעשיו לבנו. כשהגיע האב, סיפרה לו אשתו את הדברים. האב כעס על בנו וביקש להענישו, והביא מקל להכותו, הוא החזיק את ידו של בנו בתוך ידו שלו, ובידו השניה הרים את המקל להכותו, אך הבן שפחד מהמכה סילק מיד את ידו אחורנית, והאב קיבל את המכה, ונתמלא כעס על חוצפתו של בנו. אמר לו הבן הפיקח: ראה נא אבא, מדוע אתה צועק? המקל צודק !! הרי חרצת את משפטך בעצמך, שכן קבעת שמי שלא נוטל את ידיו לפני האוכל ראוי לקבל מכה במקל, והרי אתה עצמך לא נוטל ידיך לפני הסעודה, ולכן קיבלת את העונש המגיע לך על פי דבריך שלך. ממעשה זה ילמד כל אדם שחינוך הילדים מתחיל בהתנהגות שלו בעצמו, וללא דוגמא אישית, אין אדם יכול לחנך את בניו, ועל זה נאמר "מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ" (מלכים א' כ, מ).

אשת כהן

כתוב "אמור אל הכהנים בני אהרן", אומר רש"י: "בני אהרן, ולא בנות אהרן". והקשו המפרשים, האם אשה אינה מוזהרת בעניין חינוך הבנים?
והנה, אחת האזהרות שחייב כל כהן לשמור את עצמו היא בעניין טומאת מת, ובת כהן אינה מוזהרת בכך. וכותב הש"ך (יו"ד סי' שע"א ס"ק א'), וז"ל: "כתב הרוקח סימן שס"ו, אשת כהן שמעוברת מותרת ליכנס באהל המת דספק ספיקא הוא שמא נפל הוא או שמא נקבה הוא". ודנים האחרונים, האם בימינו שניתן לדעת את מין העובר, אין זה נחשב ספק ספיקא כלל, וממילא אסור לה להטמא למת, או שמא עובר ירך אמו. והנ"מ היא, שאם היא יודעת שברחמה ישנו תינוק זכר אינה יכולה להכנס בימי הריונה לבית חולים, כי קדושת כהנים חמורה ביותר, והם מוזהרים לשמור עצמם מכל ספק טומאה.

טומאת מתים בבתי חולים ותחת העצים
ברוב בתי החולים בארץ אין סימן המורה לכהנים אם יש בו מת או לא, והדבר מגביל מאוד את תנועת הכהנים בבית החולים, כיון שלצערנו הרב מצויים בו מתים. אני הצעתי לכמה בתי חולים שיעשו שביל מיוחד ופתח מיוחד שדרכו יוציאו את המתים, כך שיקל על הכהנים לנוע בתוך בית החולים. בחוץ לארץ ישנם בתי חולים גדולים מאוד, וקיים שם חוק שאין מוציאים מתים מבית החולים בימי שישי, שבת וראשון, אלא ביום שני בלבד. דבר זה גורם להוצאת עשרות מתים מדי יום שני, וביניהם עלולים להימצא מתי ישראל (ועיין בספר 'מנחת שלמה' להגרש"ז אויערבאך זצוק"ל במהדורה תניינא סימן ק' שאוסר לכהנים להכנס לבתי חולים, ומביא בשם תשובת תשורת ש"י המתיר כי יש להעמיד את החולים על חזקתם שהם חיים, ובמקום שאינו יכול לברר, רשאי להכנס כדי לקיים מצות ביקור חולים). אשר על כן, הצעתי להם לפתוח דלת מיוחדת להוציא דרכה את המתים כדי להציל את קדושת הכהנים (דרך אגב, אינני יודע מניין ההיתר שמתירים בכמה בתי חולים שמוציאים מתים מתחומי בית החולים באמבולנס בשבת).
כמו כן, הכהנים שנאלצים להיות בבית החולים, יכולים לבקש שידאגו לסגור את הדלתות והחלונות בחדר שבו נמצא המת, עד שיתאפשר להם לצאת מתחומי בית החולים.
ועוד צריכים הכהנים להזהר בשעה שיש הלוויה שלא יעמדו תחת ענפי האילן בשעה שהמת נמצא תחתיו, ואפילו העץ גבוה מאוד (עיין לשו"ע יו"ד שסט, א), ואם נוסע במכוניתו ונקלע למצב שהמכונית מתחת לעץ שהמת מתחתיו, לפחות יסגור את כל החלונות והדלתות של הרכב (ועיין שו"ת 'מנחת יצחק' חלק ד' סימן ל"א שדן בעניין זה).


שמירת ילדי הכהנים מכל טומאה
מחסדי הבורא העצומים עלינו שהטביע בעולם, שכל ילד נוהג להתחבר לחבריו שבסביבתו, כך שילדי הכהנים יתחברו לחבריהם הכהנים והישראלים. וכיון שכהנים צריכים להשמר מכל טומאה כדי להיות קדושים לעבודת בית המקדש, ומי שלא נזהר בזה עובר בלאו ובעשה, צריכים הכהנים הגדולים להזהיר את בניהם הקטנים להתרחק מילדי הישראלים שלא מוזהרים מלהטמא טומאת אוכלים וטומאת מת, ועלולים להטמא מהם, וצריכים ללמד אותם להתחבר לחבריהם הכהנים דוקא.

להזהיר גדולים על הקטנים - האם אפי' קטן בן יומו ?
יש השואלים, האם חובת הגדולים להזהיר על הקטנים היא חובה או שמא מידת חסידות ודברי מוסר בעלמא? ועוד יש לשאול, האם יש להזהיר אפילו קטן שהוא בן יומו? שמא תאמר שחובת הזהירות היא מגיל חינוך, הנה בדורנו התפתחה חריפותו של כל ילד במאוד, ומה שבדור קודם היו אומרים שגיל חינוך הוא מגיל 6 והלאה (עיין ברמב"ם פ"ה מהל' ברכות ה"ז שכותב שזה בגיל שבע או שמונה) הרי שבימינו כבר בגיל 4 ניכרים הילדים בחכמתם הבנתם וחריפותם.
והנה, ידועה מחלוקת מרן רמ"א בעניין צירוף הקטנים לזימון לשלושה או לעשרה (עיין או"ח סי' קצ"ט ס"י). לדעת מרן, מצרפים ילד שהגיע לעונת הפעוטות ושיודע למי מברכים בין לשלושה ובין לעשרה, ואילו לדעת רמ"א אין לצרפו כלל. וכתב המש"ב (שם, ס"ק כ"ד): ש"יודע למי מברכים" היינו מגיל ט' או י', ויש אומרים שאפילו בן שש אם יודע למי מברכים, וכנ"ל שעינינו רואות שיודעים למי מברכים עוד קודם. הגמרא בברכות (דף מח.) מביאה מעשה עם רבה שהיה רבם של אביי ורבא, והיה חסר להם אחד לזימון, והוא שאל אותם למי מברכים, והצביעו כלפי מעלה, וצירף אותם לזימון - ככל הנראה הם היו ספרדים ונהגו כדעת מרן. ועל כל פנים, לעניין כהנים, על הגדולים להזהיר את הקטנים שלא ייטמאו, ואפילו אם הם בני יומם.
אם תינוק כהן נמצא בחדר, ובחדר הסמוך ישנה טומאה, ובקיר המבדיל בין שני החדרים יש חור בשיעור טפח, הטומאה עוברת והיא טומאה דאורייתא ואסור להשאיר את התינוק באותו מקום.

חסידותו של מרע"ה מגיל ינקות
אני רגיל להביא ראיה לחינוכם של הילדים כבר בעודם בני יומן, ממשה רבנו. משה רבנו נולד בתחילת החדש השביעי להריון הוא חודש אדר, ונולד מהול, כך שלא הוצרכו להביא עשרה לברית המילה ולא נודע הדבר למצרים. כשהוא היה בן שלושה חודשים, באו המצרים לפי חישובם לקחתו ולהשליכו לנהר, ונאלצה אימו להוציאו מהבית "ולא יכלה עוד הצפינו". היא הכניסה אותו לתבה והניחה אותה על שפת היאור, והפקידה את אחותו מרים מרחוק "לדעה מה יעשה לו". והרמב"ם מציין את מסירות נפשה של מרים כדי להציל את נפש אחיה משה רבנו (עיין לרמב"ם פט"ז מהלכות טומאת צרעת ה"י). כשהגיעה בת פרעה, משכה את תשומת לבה תופעה מוזרה, שגלי הנהר לא סחפו את התבה אלא נעצרו לידה, והיה הדבר לפלא, עד ששלחה את אמתה שנתארכה ונטלה את התבה. אותו יום היה בעיצומו של חודש סיון (שלושה חודשים אחרי לידתו) והיה חם ביותר, ומשה רבנו היה בסכנת התייבשות, והיה בוכה. באותה התקופה גילו חרטומי מצרים שנולד מושיען של ישראל, ולא ידעו בברור אם הוא מצרי או עברי, כיון שהיה משה בבית פרעה והיה חבוש בכובע מצרי, מה שבלבל את כישופיהם. פרעה ציוה להשליך את כל הילודים ליאור, בין מצרי ובין עברי, אבל "יושב בשמים ישחק", כי הוא נאבק בכל מצרים להמית את כל ילדי עם ישראל, אך בעצם הוא גידל את מושיען של ישראל בביתו שלו. בתו של פרעה הביאה למשה מינקת, אך הוא לא רצה לינק מאף אחת, עד שפרסמה את העניין בכל מצרים, והיה תור ארוך עד מאוד משתרך ליד ביתה במצריות מיניקות. ציותה בתיה להאכיל את כל המניקות במעדנים שמנים ובריאים כדי שהחלב יהיה ערב ומזין, אך משה רבנו סירב לאכול מהן. באה מרים אחותו, והיא היתה לבושה בבגדי היהודים, בגדי עבדים, ושאלה את בת פרעה אם תביא לה אשה מינקת מן העבריות. צחקה עליה בת פרעה, הרי כל המצריות שניסו את כחן, באו בריאות ביותר, והם אוכלות מאכלים ערבים ושמנים, ואעפ"כ לא טעם התינוק מאומה, וכי יינק מאשה עבריה, שבורה ורצוצה מעבודת הפרך? על כן אמרה לה "לכי", והתכוונה לומר לה "לכי מכאן!!", אבל מרים רצה אצה להביא את אמהּ בטענה שהיא הבינה שבת פרעה הסכימה להצעתה. והנה נכנסת אשה זקנה מופלגת מאוד (יש אומרים שהיתה בת מאה שנה, ויש אומרים שהיתה בת מאה ועשרים שנה, ויש אומרים שהיתה בת מאה שלושים ושבע שנה), כשהיא נשענת על מקל. הדבר עורר תמהון ופליאה עד שפרצו כולם בצחוק חסר מעצורים בקרב אנשי חצרה של בת פרעה, אבל הישישה לא שתה לבה, ונטלה את הילד, וראה זה פלא, הילד התחיל לינוק בשקיקה, וניצלו חייו, עד שנאלצה בת פרעה להפקיד אותו בידיה להנקה עד הגמל הנער. וכשאמרה לה בת פרעה "היליכי את הילד והנקיהו לי" היא אמרה לה, הרי אם תיניק את הילד בעצמה, לא ייחשב הנער לבנה, ולכן ציוותה עליה לומר "לשם יחוד" שכל מה שהיא מיניקה אותה הוא לשמה ולכבודה של בת פרעה.
ויש להקשות, הרי משה רבנו היה קטן ביותר, ועמד בפני סכנת התייבשות בתבה שעל הנהר, ונוספה לו סכנת חיים מחוסר תזונה ומרעב, והדבר היה פיקוח נפש ממש, ומה היה לו למשה רבנו להחמיר על עצמו כל כך? אלא, ידע משה רבנו שהוא עתיד לדבר עם השכינה, ואמר פה קדוש שידבר עם השכינה לא יכניס לתוכו מאכלים טמאים. ויש לבאר את כוונתו בדרך "וורט", שהוא אמר, הרי הובטח לי שבגיל שמונים אעמוד ואדבר עם השכינה, הרי שיש לי תעודת "ביטוח חיים" עד אז, ואם כן לא היה אכפת לו שלא יאכל מאומה ואפילו עד אז במשך שמונים שנה, וכשתקויים ההבטחה, אז יהיה במצב של פיקוח נפש ויחשוב מה לעשות. וכשבאה אמו להניק אותו, לא נמנע מלאכול כיון שהיה זה חלב כשר ומהודר.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il