בפרשתנו נאמר "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ", ודורשים חז"ל (ערכין יא, א) 'אין ישאו אלא לשון שירה'.

השפת אמת זיע"א שואל, הלא בכתף הוא ענין של קבלת עול, ואיך שייך קבלת עול לשירה? ומתרץ, שהתוצאה מקבלת עול היא שירה. היינו, כי מי שמקבל עליו עול תורה מתמלא אחר כך בשמחה על ידי עבודת ה' יתברך ובא לידי שירה.
וזה הפך מהדעה הרווחת שקבלת עול גורמת למיעוט שמחה, וששמחה מגיעה מחוסר הטלת אחריות. אלא התורה מלמדת אותנו שאדרבה על ידי קבלת עול באים לידי שירה, כי מטרת תכלית האדם היא קבלת עול מלכות שמיים, ושלמות היהודי היא כשיש עליו עול של תורה ומצוות, ושלמות זו מביאה אותו לידי שירה ושמחה.
כל מה שהאדם מקבל עליו העול יותר, הרי הוא בא להרגיש יותר מתיקות בדרך התורה, כי להרגיש את העריבות שיש בתורה הוא דייקא על ידי הקבלת משא. רמז לכך 'עמלות' בגמטריה 'מתוק' כי את המתיקות והעריבות שיש בתורה ניתן להרגיש רק כשיש ריכוז וחידוד כל החושים לצלול לעומקה של תורה.
אנו יוצאים מחג מתן תורה, אשר קראנו בו את מגילת רות, ומסופר שערפה הפנתה עורף לנעמי ואילו רות התאמצה והלכה אחריה במסירות נפש, ומובא שכך אצל האדם שבוער אצלו הרצון למצוא את הנעימות בתורה עליו להתאמץ בלימוד התורה.
ואף בזמנים חשוכים שלא מרגיש את הנעימות בתורה הוא מוסר את נפשו ולא מפנה עורף לתורה אלא דבק בה כפי שרות אמרה לנעמי "אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי, ואלוקיך אלוקי, באשר תמותי אמות".
כך האדם צריך למסור את נפשו שיהיה לו קשר לתורה כל יום ויום לפי יכולתו, הן רב הן מעט, ובוודאי יזכה לגלות את הנעימות שיש בתורה הקדושה.
מובא במדרש 'תנא דבי אליהו': "כל תלמיד חכם שיושב וקורא ושונה ועוסק בתורה, הקב"ה יושב כנגדו וקורא ושונה", ובדברים אלו יש חיזוק גדול מאוד לאדם שידע שיש ברשותו זכות עצומה כי הלימוד שלו היא תורת ה' ממש. וזוהי שמחת האדם מלימוד התורה, שמרגיש היקרות והחביבות של התורה עד שהתורה נבלעת באיבריו וניכרת השמחה על פניו.
ונעתיק את לשון הזהב המפורסם של האור החיים הקדוש זיע"א: "שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם".
ועוד כותב השפת אמת: "וזה לשון המדרש 'בזמן שהקול קול יעקב אין הידיים ידי עשו', והוא מאמר המשנה 'המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות'. ואמרו 'מעבירין', משמע, אפילו בהיותו שרוי בגלות נפשו שרחוקה מאביה שבשמיים, אף אל פי כן אין לך אדם שאין לו שעה, שמתעורר לו קצת גאולה בנפש, שיוכל לקבל עליו עול מלכות שמיים.
וכמו כן, מי שמקבל עליו עול מלכות תורה כראוי מסייע לו לגאול נפשו, הגם, מי שצריך לעבוד לפרנסתו, מכל מקום נתן לנו ה' יתברך מצות השבת, הוא יום מנוחה, וכמובא 'שבת יעשה כולו תורה'. וכל סוחר צריך להיות מקבל עול תורה ביום השבת, ובכוח זה מעבירין ממנו עול דרך ארץ בימי החול". עד כאן דבריו הקדושים.
בספר הלקח והלבוב מובא: "והנה בשבת מתקיים 'בכתף ישאו', כי נושאים העול תורה בשבת, והתוצאה מזה היא 'ישאו' לשון 'שירה', ומזה בא ענין השירה המיוחדת בשבת קודש.
ובפרט בעת סעודה שלישית 'רעוא דרעוין', שהוא נקודת השבת, לאחר יום של נשיאת עול, הרי באים אז לדרגה מיוחדת של שירה וזמרה, והוא זמן של התעוררות לשירה להקב"ה, על ידי השירה יש התרוממות הנפש, כי הפה הוא קולמוס הנשמה.
ושבת היא 'יומא דנשמתין', והנשמה גורמת לאדם להביע רגשי התעוררות וגעגועים בשירה לה', ושלמות השבת היא בסעודה שלישית בזמן שמחת הנפש".
דורשת הגמרא "מדוע נקרא שמה רות, אמר רבי יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריוה להקדוש ברוך הוא בשירות ותשבחות". ויהודי הרוצה להתקרב לבוראו ולגאול נפשו, ילך בדרכי נעים זמירות ישראל וירבה בשירות ותשבחות ברכות והודאות למלך קל חי וקיים.