ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חינוך קטן למצוות ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

אייר תשס"ו

חינוך קטן למצוות

"קול צופייך" גליון 355



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יוסף בן יעקב ז"ל

חסידותו של משה רבנו ע"ה מגיל ינקות
אני רגיל להביא ראיה לחינוכם של הילדים כבר בעודם בני יומן, ממשה רבנו. משה רבנו נולד בתחילת החדש השביעי להריון הוא חודש אדר, ונולד מהול, כך שלא הוצרכו להביא עשרה לברית המילה ולא נודע הדבר למצרים. כשהוא היה בן שלושה חודשים, באו המצרים לפי חישובם לקחתו ולהשליכו לנהר, ונאלצה אימו להוציאו מהבית "ולא יכלה עוד הצפינו". היא הכניסה אותו לתבה והניחה אותה על שפת היאור, והפקידה את אחותו מרים מרחוק "לדעה מה יעשה לו". והרמב"ם מציין את מסירות נפשה של מרים כדי להציל את נפש אחיה משה רבנו (עיין לרמב"ם פט"ז מהלכות טומאת צרעת ה"י). כשהגיעה בת פרעה, משכה את תשומת לבה תופעה מוזרה, שגלי הנהר לא סחפו את התבה אלא נעצרו לידה, והיה הדבר לפלא, עד ששלחה את אמתה שנתארכה ונטלה את התבה. אותו יום היה בעיצומו של חודש סיון (שלושה חודשים אחרי לידתו) והיה חם ביותר, ומשה רבנו היה בסכנת התייבשות, והיה בוכה. באותה התקופה גילו חרטומי מצרים שנולד מושיען של ישראל, ולא ידעו בברור אם הוא מצרי או עברי, כיון שהיה משה בבית פרעה והיה חבוש בכובע מצרי, מה שבלבל את כישופיהם. פרעה ציוה להשליך את כל הילודים ליאור, בין מצרי ובין עברי, אבל "יושב בשמים ישחק", כי הוא נאבק בכל מצרים להמית את כל ילדי עם ישראל, אך בעצם הוא גידל את מושיען של ישראל בביתו שלו. בתו של פרעה הביאה למשה מינקת, אך הוא לא רצה לינק מאף אחת, עד שפרסמה את העניין בכל מצרים, והיה תור ארוך עד מאוד משתרך ליד ביתה במצריות מיניקות. ציותה בתיה להאכיל את כל המניקות במעדנים שמנים ובריאים כדי שהחלב יהיה ערב ומזין, אך משה רבנו סירב לאכול מהן. באה מרים אחותו, והיא היתה לבושה בבגדי היהודים, בגדי עבדים, ושאלה את בת פרעה אם תביא לה אשה מינקת מן העבריות. צחקה עליה בת פרעה, הרי כל המצריות שניסו את כחן, באו בריאות ביותר, והם אוכלות מאכלים ערבים ושמנים, ואעפ"כ לא טעם התינוק מאומה, וכי יינק מאשה עבריה, שבורה ורצוצה מעבודת הפרך? על כן אמרה לה "לכי", והתכוונה לומר לה "לכי מכאן!!", אבל מרים רצה אצה להביא את אמהּ בטענה שהיא הבינה שבת פרעה הסכימה להצעתה. והנה נכנסת אשה זקנה מופלגת מאוד (יש אומרים שהיתה בת מאה שנה, ויש אומרים שהיתה בת מאה ועשרים שנה, ויש אומרים שהיתה בת מאה שלושים ושבע שנה), כשהיא נשענת על מקל. הדבר עורר תמהון ופליאה עד שפרצו כולם בצחוק חסר מעצורים בקרב אנשי חצרה של בת פרעה, אבל הישישה לא שתה לבה, ונטלה את הילד, וראה זה פלא, הילד התחיל לינוק בשקיקה, וניצלו חייו, עד שנאלצה בת פרעה להפקיד אותו בידיה להנקה עד הגמל הנער. וכשאמרה לה בת פרעה "היליכי את הילד והנקיהו לי" היא אמרה לה, הרי אם תיניק את הילד בעצמה, לא ייחשב הנער לבנה, ולכן ציוותה עליה לומר "לשם יחוד" שכל מה שהיא מיניקה אותה הוא לשמה ולכבודה של בת פרעה.
ויש להקשות, הרי משה רבנו היה קטן ביותר, ועמד בפני סכנת התייבשות בתבה שעל הנהר, ונוספה לו סכנת חיים מחוסר תזונה ומרעב, והדבר היה פיקוח נפש ממש, ומה היה לו למשה רבנו להחמיר על עצמו כל כך? אלא, ידע משה רבנו שהוא עתיד לדבר עם השכינה, ואמר פה קדוש שידבר עם השכינה לא יכניס לתוכו מאכלים טמאים. ויש לבאר את כוונתו בדרך "וורט", שהוא אמר, הרי הובטח לי שבגיל שמונים אעמוד ואדבר עם השכינה, הרי שיש לי תעודת "ביטוח חיים" עד אז, ואם כן לא היה אכפת לו שלא יאכל מאומה ואפילו עד אז במשך שמונים שנה, וכשתקויים ההבטחה, אז יהיה במצב של פיקוח נפש ויחשוב מה לעשות. וכשבאה אמו להניק אותו, לא נמנע מלאכול כיון שהיה זה חלב כשר ומהודר.

זהירות מאבקת חלב עכו"מ

תחליפי חלב אֵם - מכאן עלינו ללמוד את חובת הזהירות בכל תחליפי חלב אֵם שמצויים כיום, שלא יהיה מעורב בהם חלב עכו"מ כלל, אלא רק חלב ישראל דוקא. ולמרות שחלב עכו"מ זול יותר, כי הוא מסופסד בחו"ל, וחלב ישראל יקר יותר, אף על פי כן אין להקל בזה, והדברים אמורים אפילו לתינוק בן יומו!! זהירות זו תשמור על הילד מכל טמטום הלב והשכל, והוא יגדל בריא בגופו ונפשו, וייפתח לבו כאולם לדברי התורה הקדושה, וההורים יבואו על תגמולם לאין ערוך ושעור. ומכל מקום, אם רובצת על התינוק סכנת בריאות באבקת חלב ישראל, ורפואתו לאכול דוקא חלב עכו"מ, אין ספק שחייבים ההורים להאכילו באבקת חלב עכו"מ, ושב ורפא לו.
כלומר, יש להזהר שלא להאכיל ילד קטן אוכל שאינו כשר, ואפילו לתינוק בן יומו, אלא אם כן זוהי רפואתו. ואסור לאביו להאכילו, אלא אדם אחר יתן לו.

שוקולד - לצערנו הרב, יש כיום נטייה בקרב הציבור לקנות שוקולדים המיוצרים בחוץ לארץ, יותר מאשר שוקולדים המיוצרים בארץ, ולא הבנתי על מה ולמה. הרי אותם שוקולדים שבאים מחוץ לארץ, אין בהם לא טעם ולא ריח, ומלבד זה יש מהם שעשויים מחלב עכו"מ ואין הדבר מפורט על האריזה אלא כתוב ח"ן בלבד (ר"ת חלב נכרי), ולא כולם מבינים את כוונת הדברים, ואנשים תמימים אוכלים אותם ללא סייג. וחייבים לדעת שאכילה שכזו מטמטמת לבו ומוחו של האדם. אין תירוץ המצדיק אכילת שוקולד של חוץ לארץ, בזמן שהשוקולד המיוצר בארץ עולה על של חוץ לארץ מכל הבחינות, וכדאי להזהר בזה מאוד.

אין לתת מאכל אסור לקטן
כתוב בשו"ע (או"ח סי' שמג ס"א): "קטן אוכל נבלות, אין בי"ד מצווין להפרישו, אבל אביו מצווה לגעור בו להפרישו (מאיסור דאורייתא) ולהאכילו בידיים, אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפי' בדברים שהם משום שבות", עכ"ל.

אמירה לקטן או לגוי בשבת
לדוגמא, אם ההורים שכחו לכבות את האור במקרר מערב שבת, ובשבת הם רוצים לפתוח את הדלת על מנת להשאירה פתוחה עם דבר מה, אסור להטיל זאת על הקטן.

יש המקילים יתר על המידה בעניין אמירה לגוי, ולמעשה גם לגוי אסור לומר לפתוח את המקרר למענם, אלא ישאלו אותו אם ברצונו לקבל מהם אפרסק או תפוח, ואם יסכים, יאמרו לו שזה נמצא במקרר, ולאחר שיפתח את דלת המקרר לצורך עצמו, יאמרו לו להשאירה פתוחה כמות שהיא, והם כבר יתפסו את הדלת שלא תסגר בדבר שאינו מוקצה.

ה"גוי של שבת" שחזר ליהדותו
מעשה ביהודי שרצה להתפרנס, והלך לגור בעיר אחת שלא הכירוהו, והציג את עצמו כגוי, וכי הוא מוכן להיות "גוי של שבת" בעיר. אנשי העיר האמינו לו, וכך הוא נקרא לבתים לכל מיני מלאכות, והיה גובה במוצ"ש את כספו, וכך מצא את פרנסתו. לימים (כנראה הרגיש אצל אנשי המקום את קדושת השבת) החליט לחזור בתשובה, והסיר את המסוה מעל פניו, וגילה לכל אנשי המקום על "תרמיתו". נבהלו תושבי העיר עד מאד, והבינו שבעצם אמרו ליהודי לעשות למענם מלאכות בשבת. לעג להם אותו יהודי, ואמר להם, וכי לגוי היה מותר לכם לומר בדרך שאמרתם לי, והרי ברוב המקרים לא נהגתם כשורה, ואמרתם לי לעשות מלאכות בשעה שלא היה לי בהם שום צורך כלל ועיקר.

דילוג הקומה ה-13
פעם התארחתי בחו"ל, ונתנו לי מקום שינה בדירה אחת ששכנה בקומה גבוהה מאוד בבניין רב קומות. והנה בשבת כשחזרנו מבית הכנסת, ניגש אליי הגוי הממונה על המעליות והציע לי בחביבות להכנס למעלית. אמרתי לו שאני לא אכנס, כי כל כוונתו בהפעלת המעלית היא לצורכי בלבד, ועל כן שמתי פניי לכיוון חדר המדרגות. תושבי המקום שליוו אותי לא היו רגילים לעלות קומות ברגל, והיה הדבר עליהם לטורח גדול, וכדי להסיח את דעתם מטורח הטיפוס במעלה המדרגות הרבות סיפרתי להם סיפורים שונים. והנה כשעברנו את הקומה ה-12, וכמעט ואין נשמה באפם של העולים איתי, אני שם לב שהקומה הבאה היא הקומה ה-14. שאלתי אותם איפה נעלמה הקומה ה-13? אמרו לי בין נשימה לנשימה שהמספר 13 אצל הגויים מסמן דברים רעים, ומדלגים עליו. אמרתי להם שהגויים טפשים כי אדרבה המספר 13 הוא סמל של חסד ורחמים, כמו י"ג מידות של רחמים. אבל זה עכ"פ צריך לעודד אותם כי בזכות "טפשותם" של הגויים חסכו העולים קומה אחת…

קטן שעבר עבירה והגדיל
כתב הרמ"א: "הגה: וי"א דכל זה בקטן דלא הגיע לחינוך, אבל הגיע לחינוך צריכים להפרישו. וי"א דלא שייך חינוך לבית דין, אלא לאב בלבד, וקטן שהכה את אביו או עבר שאר עבירות בקטנותו, אע"פ שא"צ תשובה כשיגדל, מ"מ טוב לו שיקבל על עצמו איזה דבר לתשובה ולכפרה, אע"פ שעבר קודם שנעשה בר עונשין", עכ"ל.
קטן שעשה עברה בקטנותו והגדיל, אף על פי שמהדין אינו צריך תשובה שהרי היה קטן, מכל מקום טוב לו לקבל על עצמו שיתחזק באיזה עניין שיהיה לו לתשובה ולכפרה, למרות שעבר את העבירה קודם שנעשה בר עונשים.
וכתוב "בן שבע שנים יהואש במולכו" (מלכים ב', יב, א). ואומרת הגמרא (שבת דף נ"ו ע"ב): "א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל האומר יאשיהו חטא אינו אלא טועה שנאמר 'ויעש הישר בעיני ה' וילך בכל דרך דוד אביו', אלא מה אני מקיים 'וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב' וגו' שכל דין שדן מבן שמנה עד שמנה עשרה החזירן להן, שמא תאמר נטל מזה ונתן לזה, תלמוד לומר בכל מאודו שנתן להם משלו".
כלומר כשהגדיל יהואש, חשב בליבו שמא בהיותי בן שבע טעיתי בפסיקתי לאנשים שבאו לדון לפני כשהייתי ילד, ולכן הוא החזיר את כל החובות ששילמו, והגמרא אומרת שלחומרא עשה כן.

הגמרא מספרת (ב"ק דף צ"ח ע"ב) על רב אשי שבקטנותו שרף שטר של חברו, וכשגדל בא רפרם וכפה אותו שישלם (ועיין לט"ז סי' שמ"ג, ס"ק ב').
למעשה אין זה אלא גרמא בעלמא כיון שזה לא כסף אלא שטר, ואף על פי כן חייב אותו רפרם לשלם, כנראה כדי שלא ירבוץ עליו חוב כלפי שמיא. ובשטרי כסף שלנו אע"פ שנקראים שטרות, דינם ככסף ממש (ועיין לפ"ת יו"ד סי' ש"ה ס"ק ז').

צעצועים שיש בהם חילול שבת
צריכים ההורים לשמור מאוד שלא להניח לילדיהם לשחק בשבת בצעצועים שיש בהם חילול שבת, כגון מכוניות המופעלות על ידי קפיצים שמוציאים ניצוצות בשעת הפעלתם וכדומה. ואם הילד נטל את הצעצוע בעצמו, אין חיוב לזר להפרישו, ואפילו אם גר בשכנותו אב בית הדין הגדול בעצמו ורואה את הילד משחק במשחק מוקצה, אינו חייב להפרישו, אלא אם כן הגיע לגיל חינוך. אבל האב חייב תמיד להפרישו, אפילו שהילד לא הגיע לגיל חינוך.

האם חל על האמא חיוב של "והגדת לבנך"?
ומעשה בשני בני זוג שהתגרשו, והתווכחו בניהם אצל מי יהיה הבן בליל הסדר. האב טען שאינו רוצה להפסיד את המצוה של "והגדת לבנך". האֵם טענה, כיון שהיא מגדלת אותו כל השנה, הרי שהיא נחשבת כ"אביו" לענין זה, ואם הוא מחשיב עצמו כאביו, מדוע הוא מזניחו כל השנה!? ובעניין זה לכאורה טענת האם היתה צודקת. לבסוף, קבענו פשרה שהילד ישהה אצל אביו ואמו לסירוגין שנה אצל האב ושנה אצל האם, "עד אשר יגדל שלה בני".

הרה"ג שלמה אליעזר אלפנדרי זצוק"ל
בירושלים היה ת"ח עצום שהיה מכונה "סבא קדישא", הלוא הוא הרה"ג הצדיק ר' שלמה אליעזר אלפנדרי זצוק"ל, הוא זכה לאריכות ימים וחי למעלה ממאה שנה, והיתה לו בקיאות עצומה בכל מכמני התורה, והיה תקיף גדול, ויחד עם גדלותו בתורה הוא היה צדיק וחסיד גדול. מנהגו היה בכל ליל פסח לבא לביתו במהירות ולערוך את ליל הסדר כולו עד הסוף, ואז היה פותח את דלתות ביתו, והיה אומר, שאנשים נמנעים מלשאול בלילה זה כל שאלה בהלכה שמתעוררת מכיון שכל הפוסקים בעיר עסוקים במצוות הלילה או ששתו יין, ולכן הוא היה גומל עמם ועם אנשי ירושלים חסד גדול בכך שהיה מתפנה לענות לשאלות העומדות על הפרק. בחג הסוכות היה קהל גדול עולה להקביל את פניו, והדבר היה עליו לטורח כי זה ביטלו מלימודו. לשם כך הוא היה קובע שעה מסוימת לקבל קהל, ואחר כך היה סוגר את דלת סוכתו בחוט פשוט. פעם אחת הגיע אליו המרא דאתרא רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל והיתה הדלת סגורה, אבל הוא הצליח להציץ מבעד לחריץ וראה שהרב נמצא בפנים ורכון על לימודו. הוא דפק על הדלת כמה פעמים, אך אין שומע. למחרת הם נפגשו, ואמר הרה"ג זוננפלד להרה"ג אלפנדרי, מדוע דפקתי ואין עונה? ענה לו הרב אלפנדרי בתקיפות, הלוא גם אני לפעמים דופק ודופק בכותל ולא עונים לי!! היינו, אני מתפלל על החולים בכותל המערבי ולא עונים לי !
הרה"ג חכם דוד לניאדו זצ"ל היה בן בית אצלו, ופעם אחת נולד לו בן ורצה לכבד את הרב בקריאת השם ובסנדקאות, אבל הרב דחה אותו ואמר לו לחפש מישהו אחר. לא ויתר חכם דוד, וקבע עובדא, הוא הכין סעודה, הזמין את המוהל, וזימן את האנשים לביתו של הרב אלפנדרי מבלי שירגיש, ואז קרא לו ואמר שהכל מוכן, ונאלץ הרב אלפנדרי להשתתף בברית המילה בלית ברירה.

אימו של הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל
ואני רגיל להזכיר את אמו של הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת 'פורת יוסף', שהיתה למדנית גדולה ובקיאה בהלכות, והיתה בת אחותו של מרן בעל 'הבן איש חי'. וכשהיו באים לשאול אותה בהלכה היתה רגילה לומר "כַלִי (בערבית פירושו דודי) פסק כך וכך", וכשראתה שבאים הרבה אנשים לשאול היתה דוחה אותם. והיא היתה בת בית בבית הבא"ח, והוא היה מאד מכבדה כי היתה חכמה, נבונה וצנועה.
פעם אחת ביום שבת הייתי בביתה, והחלון היה שבור בקצהו למטה, ורוח קרירה נכנסה דרכו, ואני לקחתי כרית כדי לשים על החלון שלא תכנס רוח. כשראתה אימו של הרה"ג יהודה צדקה את מעשי אמרה לי "תרי תיקון מנא, תרי תיקון מנא". אמרתי לה, מדוע ? והיא אמרה לי, ראשית, אתה לוקח את הכרית והופך אותה לפקק, ושנית, כשאתה סותם את החלון השבור, זה עוד תיקון מנא, הרי תר תיקון מנא.
(מהדין למקוה צריכים להיות שני אוצרות שמתמלאים ממימי גשמים, אוצר זריעה ואוצר השקה. אוצר ההשקה נמצא סמוך למקוה ובקיר המבדיל בניהם ישנו נקב שדרכו מתחברים מימי המקוה לאוצר. ואם בערב שבת שכחו להוציא את הפקק מנקב ההשקה – מה יעשו ? ולמעשה, מותר בשבת להוציא את הפקק ואין בזה משום תיקון מנא).

פעם אחת בשבת, היה אבק על המשקפיים שלה, והיא שלחה אותי אל הרה"ג יעקב סופר זצ"ל בעל 'כף החיים', כדי שאשאל אותו האם מותר לנקות את המשקפיים בשבת, והוא ענה שמותר לנקותם, כיון שזה דומה לקליפה שעל הפרי שמותר בשבת לקלפה, וה"ה לגבי האבק. כשאמרתי לה את תשובתו של הרב, היא אמרה לי 'לך ותאמר לו שאין זה דומה, שהרי הקליפה נמצאת על הפרי באופן טבעי וכך הקב"ה ברא את הפרי, אבל האבק לא נמצא על המשקפיים באופן טבעי, אלא הוא הצטבר עליהם מחמת לכלוך, וכשאתה מנקה את האבק בשבת זה 'מתקן מנא'. אמרתי לה, שתלך ותתווכח עם הרב בעל 'כף החיים', אך היא ענתה לי, "תלך אתה ותגיד לו את דברי, כדי שתלמד את ההלכה". חזרתי לרב בעל 'כף החיים', והוא אמר לי שזה מותר. והיא נהגה בכל זה מצד חומרא. אך עצם המחשבה על כל פרט ופרט, זה חשוב מאד.

בזמנם לא היו למשקפיים ידיות כפופות, אלא ידיות ישרות, וכתב הרב בעל הבא"ח שלא יכניס את הידיות מתחת לרצועות התפילין כדי שלא יהיה חציצה (עיין לבא"ח פרשת חיי שרה אות ה').

חציצה בתפילין
ובדרך אגב, אני רגיל תמיד לספר, פעם היינו בחולון והכריחו אותי לבא לאיזה מקום כדי לדבר, אך אני סירבתי כי השעה היתה אחת עשרה וחצי בלילה, אך הם חסמו את דרכי עם שני אופנועים ולא נתנו לי לעבור, ולא היתה לי ברירה אלא למלאות את מבוקשם. לאחר שאמרתי דבר תורה, בקש ממני הרב שאברך את הנערים שהיו שם, אני עמדתי על הבימה, וכל הנוכחים עלו בזה אחר זה. והנה כשעלה הראשון, הנחתי את ידי על ראשו לברכו ואני מרגיש קוצים בידי, וכן אירע כשעלה השני והשלישי, וכשעלה הרביעי לא הנחתי ידי על ראשו, והוא אמר לי 'הרב לא הניח ידו על ראשי' ! אמרתי לו, אתה רואה את החומר שיש לי על היד (היה זה שמן ג'ל שאותם נערים שמו על שערות ראשם).
לאחר מכן, אמרתי לרב שיאמר להם, שהשמן שהם שמים על השערות חוצץ לתפילין. ואמר לי הרב, מה אני אעשה, הרי הם רוצים לשים על ראשם חומר זה. אמרתי לו, שיאמר להם שבלילה ירחצו את שיער ראשם, ולמחרת אחרי התפילה יעשו מה שירצו.

אסור להאכיל לילד קטן אפילו איסור דרבנן
בזמנם היו מוכרים ביצים במנות, ואם היו פותחים ביצה ורואים בה דם, יש שאמרו שמותר לתת לקטן שיאכל אותה. ויש לדעת שאסור לאדם לתת לבנו שיאכל ביצה זו, כי זה איסור דרבנן, והטעם, כדי לא להרגילו בדבר זה.

קטן שחלה ורפואתו לאכול חמץ בפסח
בהלכות פסח מובא, שאם יש ילד חולה והרופא אומר שעליו לאכול אוכל שיש בו חשש חמץ , וזה תרופתו - אסור לאביו להאכילו, אבל מותר לו לשלם לגוי כסף כדי שיאכיל את בנו חמץ (ועיין למש"ב בסי' שמ"ג ס"ק ה', ולמג"א שם ס"ק ב').

עוזרת גויה שרוצה לאכול חמץ בפסח בבית היהודי
בשו"ת 'רב פעלים' כותב הרב בעל הבא"ח, שהעשירים בהודו היו מחזיקים בביתם עוזרת גויה והיא אוכלת ושותה בביתם ורק ביום ראשון היה לה יום חופש, ושואל הרב, מה הדין אם הגויה רוצה לבשל לעצמה אוכל חמץ בפסח ? (כשלמדתי תשובה זו תהיתי אם מציאות שכזו שכיחא או לא שכיחא, וכיום לצערנו הרב, הדבר מצוי, ויש זקנים וזקנות רבים שיש להם עובד גוי בביתם), ועונה הרב, שיתן לה כסף לפני פסח שבו היא תקנה לעצמה אוכל, ויתן לה חדר מיוחד משלה, וכן סירים שיהיו בשבילה, ובחדר שלה תעשה מה שהיא חפצה.
וכן אני אומר כיום, למי שיש לו עוזר או עוזרת גויים, שינהג כנ"ל בפסח (ועיין לר"פ או"ח ח"ב סימן נ"ה).


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il