בשבועות הללו, אולי בפעם הראשונה זה כשנה וחצי, שבנו באמת לעבודה וללימודים. לאחר שנה פלוס של קורונה, רצף של אסונות ומלחמה לקינוח - אנו קמים לימים של שגרה; ברוך ה'.
לאחר תקופה ארוכה שבה הנפש הייתה שרויה בלחץ, רבים חשים סוג של 'נפילת מתח'; תחושת ריקנות ועייפות. אולי התחושה החזקה ביותר היא הפסימיות. למרות שכאמור עברנו דברים רבים השנה וניצחנו את כולם (למעט התסבוכת הפוליטית), בשורה התחתונה האמירה היא "בואו נגמור כבר עם השנה המקוללת הזו".
ישנם כאמור מספר אירועים אינטנסיביים שעברנו בשנה הזו, וננסה לנתח אותם מבחינה אמונית. ניתוח אמוני הוא היכולת לזהות תהליכים במציאות הריאלית, אולם - בניגוד ל'מזהי התהליכים' החביבים - לחבר זאת לא רק להיסטוריה אנושית בת שמונים שנה שראינו בסרט דוקומנטרי, אלא לפרספקטיבה של אלפי שנות הנצח; או במילים אחרות - לאלוקים!
בואו ניקח מספר דוגמאות:
למרות שמבצע 'שומר החומות' הסתיים בניצחון צבאי מוחץ (כרגיל) על חמאס, האווירה הכללית אצל רבים היא עגמומיות וייאוש. המערכה האחרונה הציפה וחידדה בעיות שלכאורה אינן פתירות: א. המלחמה בעזה נדמית כסבב לחימה ללא מוצא; ב. חלק מערביי ישראל, בעיקר בערים המעורבות, התגלו כאיום ממשי; ג. השנאה לישראל בעולם היא פתולוגית, שאינה קשורה לעובדות, וכל מאמצי ההסברה לא מועילים; ד. חלקים מהציבור הישראלי איבדו לחלוטין את האמון בצדקת הדרך, הן היהודית והן הציונית, ושליטתם בתקשורת, בממסד המשפטי וכו' פוגעת בחוסן הלאומי.
המאבקים ההרואיים כנגד הבעיות הללו - כחיזוק ההתיישבות, תמיכה בכוחות הביטחון, תקשורת לאומית, הסברה עולמית, והגברת התודעה היהודית והמסורתית - מלווים לעיתים כאמור בתחושת דכדוך של 'קרב מאסף'. ולא בצדק!
אדם מאמין יוצא תמיד מתוך הנחת מוצא אופטימית. אמונה באלוקים איננה סיסמה מצד אחד ואינה נאיביות מצד שני, אלא הכרה ברורה בכך שהמציאות איננה הפקר ולכן איננה שלילית במהותה; הטוב תמיד מוצא את דרכו לניצחון. זוהי אומנם תחושה קיומית, אולם טביעות האצבע שלה ניכרות בבירור במהלך ההיסטוריה.
מגמת עלייה
ניקח לדוגמה את מגפת הקורונה. לפני כשנה התחושה הייתה דיכאונית ונעה על הסקאלה בין היסטריה מ'סוף העולם שמגיע' ועד 'הכחשת קורונה' ושלל קונספירציות והזיות. אנשים מאמינים, לעומת זאת, יצאו מתוך נקודות המוצא כדלקמן: א. יש אלוקים! העולם אינו צועד לכיליון, אלא "טוב ה' לכול ורחמיו על כל מעשיו". ב. מהלך ההיסטוריה האנושית הוא גרף עולה; אין מה להשוות את המחלות, העוני והסבל שהיו בעבר לעומת תקופתנו. ג. באופן ספציפי, היכולות הרפואיות והטכנולוגיות של תקופתנו ערוכות טוב יותר מבעבר מלהתמודד עם מגפות.
התוצאה הייתה צפויה: לאחר תקופה לא ארוכה במיוחד האנושות למדה את הבעיה, מצאה פתרון והתחילה במסלול יציאה מן הקורונה, גם אם בשן ובעין.
גם אסונות דוגמת אסון מירון צריכים להיבחן מתוך הפרספקטיבה הזו. כל נפש יקרה שאבדה באסון הזה היא עולם ומלואו; אולם גם כאן אסור לשכוח את התמונה הכוללת. לפני שלוש מאות שנה לא היה אסון במירון, מפני שאז לא היו יהודים בארץ ישראל ובמירון! ברוך ה', עם ישראל חוזר לארצו ברבבותיו ובמיליוניו; וברוך ה', עשרות אלפים עולים לקבר רשב"י במירון; ולצערנו ישנם עדיין בירורים כיצד נערכים מתוך גישה ממלכתית ואחראית גם לאירועים מסוג זה. זהו אסון חריג שאסור היה שיקרה, אולם הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. גם כאן הלקחים יופקו בעזרת ה'.
עברנו את פרעה
אותו קו חשיבה יוביל אותנו למצב הנוכחי שלאחר מבצע 'שומר החומות': הנחת המוצא האמונית היא ש"לא ייטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב", או במילים מודרניות: העם היהודי שרד צרות קשות מאלו. עברנו את השואה ועברנו את מלחמת יום הכיפורים. יתרה מזאת, במהלך שבעים ושלוש השנים האחרונות, למרות כל הבעיות והכישלונות, מדינת ישראל פורחת יותר ויותר. באופטימיות זהירה ניתן להעריך מה יתרחש בעתיד:
א. האיום מעזה הוא מטרד, כואב אומנם, אבל אינו מאיים קיומית על מדינת ישראל. מסבב לסבב מדינת ישראל מתחזקת ועזה נחלשת. לא להתרגש מ'חגיגות הניצחון' של החמאס (הערבים תמיד 'חוגגים ניצחון', גם אחרי מלחמת ששת הימים). האוכלוסייה בעזה תיאלץ להשלים עם קיומה של האימפריה האזורית שלידה. אפשרויות אחרות הן הגירה המונית משם או שיבה של צה"ל לשם - שתי אופציות שכעת אינן נראות סבירות, אולם עוד כעשרים שנה (או פחות) - אלוקים גדול.
ב. ערביי ישראל ברובם משלימים - מי מרצון ומי בחוסר ברירה - עם התלות שלהם במדינת ישראל. אם ההתפרעויות שלהם יימשכו הם יהיו בבעיה גדולה יותר מאיתנו, והם יודעים זאת. ככל שהנחישות שלנו תלך ותגבר (ראו סעיף ד להלן), תימשך הנוסחה לאותם המעוניינים לחיות תחת החוק הישראלי, ויינקטו צעדים כנגד המיעוט שאיננו כזה. גם הדמוגרפיה הולכת לכיוון שלנו (שוב, בניגוד לנבואות הזעם של הפסימיסטים לאורך שנות המדינה). בינתיים יהיו היערכויות מחדש בחיכוך איתם ויימצאו פתרונות יצירתיים.
ג. למרות שהפלשתינים שולטים בדעת הקהל העולמית, הן בגלל יתרונם המספרי והן בגלל הרוח הפרוגרסיבית השולטת בתרבות המערבית, ההיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל מוכיחה שבסופו של דבר זה אינו משנה את התמונה הכוללת. עליונותה הכלכלית והביטחונית של ישראל גורמת בסופו של דבר אפילו לארצות ערב לבקש את קרבתה - בשלב הראשון מתוך אינטרסים, ובשלב השני מתוך הכרה מוסרית.
ד. גם ביחס לכרסום בחוסן הלאומי והיהודי, השד מפחיד הרבה יותר ממה שהוא באמת. קיים פער אדיר בין קבוצה קטנה ורעשנית של אנשי תקשורת, אקדמיה ומשפט לבין רובו המוחלט של הציבור היהודי, שהוא לאומי ומסורתי. הנזק שגורמת אותה קבוצה הוא איום, אבל הם מפסידים, הן דמוגרפית והן תרבותית. ניתן להבחין במגמה הזו מכל סקר, מכל תוצאות בחירות, מדדים דמוגרפיים וגם פופולריות של תרבות עממית (טיפ קטן: כשאני רוצה להתעודד אני פותח את אתר 'הארץ'. במקרה הזה 'זיהוי התהליכים' שלהם מדויק מאוד. הם ממש מבינים מה הולך להיות פה). לא להתבלבל מתסבוכות פוליטיות אישיות שעלולות לגרום לחלק מהאנשים הללו להיות בשלטון לזמן מוגבל ולגרום לנזקים. המציאות התרבותית בשטח חזקה יותר מכל ממשלה, בוודאי כזו שבנויה על סתירות עצמיות, כך שנזקיה יהיו מוגבלים (ובדיעבד גם יכולה להועיל מצד גיבוש וחידוד הציבור המסורתי והלאומי). המבט צריך להיות ארוך טווח: לא מופרך לשער שעוד כשלושים שנה תימחק רשמית ההגדרה 'חילוני' מהשיח ותוחלף ב'מסורתי' (נזכיר שלפני כשלושים שנה המילה 'שמאלני' שימשה כאות כבוד, וכיום היא נחלתם של מיעוט נכחד, שלא לדבר על מה שהתרחש למילה 'סוציאליסט' במהלך חמישים השנה האחרונות).
המסקנה מכל האמור לעיל היא אינה פיתוח אדישות ביחס לבעיות - אדרבה, להסתער עליהן במשנה מרץ, אולם לא בעמדה של קרב מאסף, אלא מעמדה של קרב ניצחון. המון סבלנות, הכרה שתהליכים לוקחים זמן, אבל הם מתרחשים בסוף (אגב, העקרונות הנפשיים שנאמרו לעיל ניתנים ליישום גם בבעיות האישיות של כל אחד וכל אחת מאיתנו). תמיד מתקדמים, לאט לאט, אבל מתקדמים.
יהיה טוב. פשוט כי יש אלוקים!

מתוך העיתון בשבע