על שני הפסוקים הראשונים של פרשת השבוע "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם" וגו' 1 , מספרת הגמרא שסדר האירועים היה, שיעקב אבינו הלך עד חרן, ורק שם החליט לחזור ולהתפלל, ואז קפצה לו הדרך 2 . כשהוא עבר בהר המוריה לא עיכבו אותו, מכיוון שהוא לא נתן דעתו להתפלל, ואילו כשהוא נתן דעתו להתפלל, הפכו לשם כך עולמות. ולכאורה קשה: כיצד ייתכן הדבר, שיעקב אבינו, שתיקן את תפילת ערבית, לא נתן דעתו להתפלל?! אלא ההסבר הוא, שיעקב אבינו היה עסוק במצוה הקודמת שהוא צווה בה – מצוות כיבוד אב ואם, שציוו עליו ללכת לחרן – ולכן רק לאחר שהגיע לחרן, וגמר את המצוה, אז היה יכול לתת את דעתו למצוות התפילה.
בפסוק: "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" 3 ישנו וידוי וחשבון נפש. ומכוח הוידוי הזה הגיע יעקב אבינו למדרגה נוספת של יראת שמים: "ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה". היראה היא אוצר 4 , היא עוזרת להשיג מידות ומדרגות נוספות ולשמור עליהן.
רש"י מסביר שכוונת יעקב אבינו באמרו "אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" היא, שאם היה יודע שיש ה' במקום הזה, לא היה ישן בו, אף על פי שעל ידי כך הוא הגיע לנבואה. אך הספורנו מסביר את הפסוק בדרך אחרת, ואומר שכוונת דברי יעקב היתה, שאם היה יודע שיש ה' במקום הזה, הוא היה מכין את עצמו לנבואה.
וניתן לבאר את הפסוק ביאור שלישי, וזאת על פי דברי הרמב"ן, שמסביר את הפסוק "עד שתחפץ", שמכל התעוררות צריך לעשות חפץ. יש כאן דבר עצום, וצריך לעשות ממנו משהו. כדי שאנו נקבל את ההבטחה האלוקית יש צורך בהתעוררות מצידנו, וללא ההתעוררות כזאת לא נוכל לקבל אותה. ומצד שני – מי ש"בא ליטהר מסייעים אותו" 5 . אין לזלזל ברגע. הרגע הזה הוא הקובע, ואם אינך מחשיב אותו, הכל יכול ללכת לאיבוד. כי דווקא בדברים קטנים נבחן האדם. פורענות נבוכדנאצר היתה על דבר פעוט 6 . בשמים מחכים, אולם על האדם להכיר בעצמו בחשיבות הרגע. אם יעקב לא היה "יהיב דעתיה" – לולי דעתו – לא היתה הבטחה, אף על פי שאנו ניזונים ממנה, ואף על פי שכבר הגיע הזמן לקבלה. היתה תביעה על יעקב שלא התפלל. צריך לדעת שעכשיו זוהי ההזדמנות להתפלל, ובלי זה הכל יאבד. "אל תאמר לכשאפנה אשנה" 7 .


(c) כל הזכויות שמורות לרב בנימין רקובר, ירושלים תשס"ו.

---