בית המדרש

  • מדורים
  • הלכה פסוקה
לחץ להקדשת שיעור זה

פירוק שותפות בעסק למכירת ארבעת המינים

undefined

Rabbi Akiva Kahana

סיון תשפ"א
3 דק' קריאה
המקרה בקצרה:
לפני כארבע שנים התובע והנתבע פתחו עסק למכירת ארבעת המינים, התגלעו ביניהם כמה חילוקי דעות והם פנו לאחד הרבנים שיעזור להם ליישב את המחלוקת, אולם, על תוצאות הפגישה יש מחלוקת בין הצדדים. לאחר שהתובע סגר את העסק המשותף, דרש התובע מהנתבע להמשיך בשותפות, ועל זה נסובים הדברים בבית הדין.

פסק הדין:
השותפות פורקה בהסכמה, הנתבע ישלם לתובע 2,823.5 ₪ עבור חלקו בשותפות, וכן התובע רשאי אם ירצה למכור לנתבע ציוד שברשותו תמורת 2,800 ₪.

נימוקים בקצרה:
1. פירוק השותפות
בשותפות שלא קבעו בה השותפים כמה זמן היא תמשך, פסק השולחן ערוך (חו"מ קעו, טו-טז) שכל אחד מהשותפים יכול לדרוש את פירוק השותפות בכל עת. לכן במקרה שלנו כל אחד מהצדדים רשאי היה לדרוש את פירוק את השותפות בכל זמן שירצה, אלא אם כן יש בידם סחורה של השותפות (נתיבות המשפט שם, ס"ק לד).
בין הצדדים ישנה מחלוקת מה סוכם בפגישה אצל הרב. מחקירת בית הדין עלה כי הם פירקו את השותפות. כך ניתן גם ללמוד מהתנהגות התובע שמיד לאחר הפגישה סגר את התיקים ברשויות המס, וכך גם עולה מדבריו של הרב עצמו שכתב שסוכם על פירוק השותפות.
לכן בית הדין קבע שהשותפות פורקה.

2. תשלום עבור מוניטין העסק
התובע דרש פיצוי על המוניטין שנרכש בזכותו. לתביעת מוניטין יש בסיס בהלכה מ"דינא דמלכותא". כפי שכתב בשו"ת נודע ביהודה (תניינא חו"מ, מא) שקניין על זכויות מועיל מדינא דמלכותא, ולא מדין מנהג הסוחרים (סיטומתא). בדבריו הוא חלק על שו"ת מהרש"ל (לו) שסבר שמכירת זכויות שניתנות על ידי השלטון חלה מדין מנהג הסוחרים (סיטומתא). מעבר לכך, לגבי מוניטין של עסק, יש לומר שמדובר על זכות ממשית שטמונה בעסק (ע"פ פד"ר נתניה מס' 824780-2 תשע"ב).
לגופו של עניין בית הדין נדרש לשאלה האם התובע אכן תרם למוניטין של העסק. העסק היה קיים ונוהל על ידי הנתבע עוד לפני הקמת השותפות, אך גדל והתפתח בזמן השותפות. בין הצדדים היתה מחלוקת מי מהם הוא הגורם לגדילה זו. בית הדין קיבל את הטענה על כך שעל המוניטין להתחלק בין הצדדים. אלא שכיון שאין כעת אפשרות להעריך את שווי העסק, ואת ההפרש בין שווי העסק בזמן שהתובע נכנס אליו, ובין שווי העסק היום, וכיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה התביעה נדחתה.
בית הדין ציין כי העובדה שלא ניתן לבדוק את ערך של החברה, אינו רק בעיה ראייתית, אלא גם מהותית, משום שלא כל פעילות עסקית יוצרת מוניטין, שיש להכיר בה כנכס (ראה שו"ת משפטיך ליעקב ב, יד). היקף המכירות של הנתבע אמנם גדל, אבל לא הוכח שהדבר נבע מהמוניטין – דהיינו, שם מסחרי מוכר שנוהרים אחריו. בנוסף התובע לא התחייב להמנע מלעסוק בתחום, כך שלמעשה לא נגרע ממנו דבר.
לפיכך, בית הדין דוחה את התביעה בדבר תשלום עבור המוניטין.

3. חלוקת הציוד שנותר
הצדדים הגישו לבית הדין הערכת שווי של הציוד שברשותם. לדברי הנתבע הוא חייב לתובע סך 2,823 ₪. לפי ההלכה שותפים החולקים חפצים ששווים שונה, יכולים להציע האחד לשני לשלם את חצי עלותו כפי שנראה להם, ומי שמציע את הסכום הגבוה יותר יזכה (שו"ע חו"מ קעא, יג). פתרון זה אינו ישים במקרה שלנו, בו יש פרטים רבים והוא יצריך מעורבות רבה של הצדדים ושל בית הדין, לכן בית הדין עשה שימוש בסמכותו לפשרה, לאור העובדה שהנתבע ממשיך לעסוק בעסקי ארבעת המינים והתובע כבר לא, הרי שהנתבע ישלם לתובע על הציוד את הסכום שהודה שהוא חייב לו. בנוסף הנתבע ירכוש את הפריטים שנמצאים אצל התובע בסכום של 2,800 ₪, זאת במידה והתובע ירצה למכור אותם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il