^ 1 נמצא מכאן שיש להעדיף את תיקון הפנימיות (כפי שיבואר לקמן ענין ישיבת ארץ ישראל), על פני תיקון החיצוניות (השפעה של למידה ממעשי הנכרים).
^ 2 ראיה לכך שהבנתה של הגמ' השתנתה לכיון הסובייקטיבי - התיחסותו של האדם, ניתן למצוא במקבילה במדרש. המדרש מסביר מלכתחילה שהמניעה היא מצדו של האדם, וע"כ הוא דורש ממש כבגמ' הנ"ל, אך מבלי להסתבך בקושיא:
ת"ר לעולם ידור אדם בארץ ישראל, ואפי' בעיר שרובה גוים, ואל ידור בחוצה לארץ, אפי' בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שקיבל עליו מלכות שמים, שנא': "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים" (ולזרעך אחריך) (ויקרא כה לח), וכל הדר בחוץ לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה, וכן דוד הוא אומר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים (ש"א כו יט). (שכל טוב בראשית פרק לז)
נמצא פשט דברי הגמ' והמדרש, ש"כמי שאין לו אלוה" אינו מוסב על מצב האלוקות כלפיו, אלא על מצבו שלו כלפי האלוקות.
^ 3 פשט לעומת פנימיות, כגוף לעומת נשמה:
זוה"ק בהעלותך דף קנב ע"א: "ת"ח אית לבושא דאתחזי לכלא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש בלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר, חשיבו דההוא לבושא גופא, חשיבותא דגופא נשמתא, כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ואינון פקודי אורייתא דאקרון גופי תורה האי גופא מתלבשא בלבושין דאינון ספורין דהאי עלמא, טפשין דעלמא לא מסתכלי אלא בההוא לבושא דאיהו ספור דאורייתא ולא ידעי יתיר ולא מסתכלי במה דאיהו תחות ההוא לבושא, אינון דידעין יתיר לא מסתכלן בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות ההוא לבושא, חכימין עבדי דמלכא עלאה אינון דקיימו בטורא דסיני לא מסתכלי אלא בנשמתא דאיהי עקרא דכלא אורייתא ממש (ולעלמא) ולזמנא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא דנשמתא דאורייתא".
הקדמת מוהרח"ו זיע"א לשעהה"ק:
"אמנם שעשועות של הקב"ה בתורה והיותו בורא בה את העולמו היתה בהיותו עוסק בתורה בבחי' הנשמה הפנימית שבה הנקרא רזי תורה הנקרא מעשה מרכבה היא חכמת הקבלה כנודע אל היודעים... ולכן גם התורה אשר שם איננה רק מופשטת מכל לבושי הגופנים משא"כ למטה...ונמצא כי המשנה והש"ס הם הנקרא גופי תורה".
^ 4 ראה מאמר שכתבנו בזה בקובץ המאמרים "אמונה".
^ 5 תענית דף כא עמוד ב: "בסורא הוות דברתא. בשיבבותיה דרב לא הוות דברתא. סברו מיניה משום זכותיה דרב דנפיש. איתחזי להו בחילמא: רב דנפישא זכותיה טובא, הא מילתא זוטרא ליה לרב. אלא משום ההוא גברא, דשייל מרא וזבילא לקבורה. בדרוקרת הוות דליקתא, ובשיבבותיה דרב הונא לא הוות דליקתא. סבור מינה בזכותא דרב הונא דנפיש. איתחזי להו בחילמא: האי זוטרא ליה לרב הונא, אלא משום ההיא איתתא דמחממת תנורא, ומשיילי לשיבבותיה" - נראה שאלמלא ואתם אנשים פשוטים לא היו רב ורב הונא מצילים את שכנותם, לא משום שאין להם זכויות, אלא משום שזכויותיהם הולכים לדברים מעולים יותר וגבוהים יותר. ועל דרך זה נפרש את הפסוק (משלי ג, טז): "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (וזה דלא כפרש"י) - אם עשה אדם לשם שמים זוכה לימינה - אורך ימים לעולם שכולו ארוך. ואם עשה בבחינת שמאל - שלא לשם שמים - זוכה עכ"פ לשכר נמוך יותר וגשמי יותר - עושר וכבוד.
^ 6 עיין במסכת שבת דף סג עמוד א: "דאמר רבא בר רב שילא, ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת: מאי דכתיב (משלי ג) ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. אלא בימינה ארך ימים איכא, עושר וכבוד ליכא? אלא: למיימינין בה - אורך ימים איכא, וכל שכן עושר וכבוד. למשמאילים בה - עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא". ופרש"י: "...אי נמי: מיימינין בה - עוסקין לשמה, משמאילים - שלא לשמה".
דהיינו שהעוסקים בתורה לשם שמיים - זוכים לשכר רוחני ועליון לעולם שכולו ארוך (עי' קידושין לט ע"ב). ואילו העוסקים שלא לשמה בא שכרם בצורה ארצית כשם שמחשבתם בקיום המצוות היתה ארצית (מה שאומר שכ"ש שלמימינים יהיה עושר וכבוד - לכאורה הוא לאותם השלמים שמופיעים את בחינת הלשמה בצורה שלמה, עד שבעשותם לשמה לוקחים בחשבון גם את הכוונות הגשמיות שצריכות להיות במצוה, וגם אותם עושים לשם שמיים. או שהוא מצד חסד ה' המכלכלו בנס - כנ"ל).
^ 7 זוה"ק ח"ב דף עט/ב: "הכי תנינן, כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, מאי טעמא, משום דזרעא קדישא לארעא קדישא סלקא, ושכינתא באתרה יתבא, והאי בהאי תליא" - לכאורה הכוונה שגוף השכינה, וממילא גם ההשגחה על הענינים הגופניים, הוא בא"י דוקא. והבחינה של השכינה היוצאת עם ישראל לגלות, לכאורה היא רק פנימיות השכינה - הרובד הרוחני המופשט .
^ 8 על דרך מה שמצינו (סוטה דף מג ע"א): "...רבי יוסי הגלילי...אמר: "ורך הלבב" - זה המתיירא מעבירות שבידו!". הרי שהעברות גורמות לו להיות ירא ורך לבב.
^ 9 זוה"ק ח"א דף קיד/א: "דכתיב (ישעיה ד ג) "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו". "הנותר בציון ובירושלם" - דייקא. אמר רבי אחא, אם כן זעירין אינון! אלא כל אינון דאשתארו בארעא קדישא דישראל, דינא דילהון כירושלם וכציון לכל דבר. מלמד דכל ארץ ישראל בכלל ירושלים היא, ממשמע דכתיב (ויקרא יט כג) וכי תבאו אל הארץ הכל בכלל".
^ 10 מסכת שבת (צה ע"א): "רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא, בעו מיניה: חולב משום מאי מיחייב? - אמר להו: משום חולב. - מחבץ משום מאי מיחייב? - אמר להו: משום מחבץ. - מגבן משום מאי חייב? - אמר להו: משום מגבן. אמרו ליה: רבך קטיל קני באגמא הוה. אתא שאיל בי מדרשא, אמרו ליה: חולב חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה" - דהיינו שרבו של רב נחמן בר גוריא לימדו את הדינים כשיטות פרטיות ולא מתוך שורשי הדינים וכללים, כקנה הזה שכל ענף שלו צומח בפני עצמו, ולא כעץ בעל שורשים וגזע המוציא מגזעו את הענפים.
^ 11 הא"ס הרי הוא שלמות גמורה, וא"כ, מבחינה לוגית, לא יתכן כל שינוי בו, כיון ששינוי מעיד על חוסר שלמות הדורש את השינוי על מנת שיוכל הוא להשתלם.
^ 12 סדר ההשתלשלות איננו אנכי בלבד. לעולם הפרצוף התחתון מלביש על הפרצוף העליון, דהיינו שמלבד מה שגבהו מחשבות הפרצוף העליון מהמהלך הגשמי והנמוך יותר של הפרצוף התחתון, עוד מאחורי הנהגת הפרצוף העליון בדברים הנמוכים, מושך בחוטים מהלך אידאלי ופנימי יותר של הפרצוף העליון.
^ 13 בשאלה איך קרה שבזמן מסויים, עלה ברצון הא"ס המוחלט לברוא את העולם (ששינוי רצון זה הוא גופא שינוי באלוקות) - עיין בספר שומר אמונים הקדמון שהסביר שקודם מציאות הנבראים (החלל), עוד לא הומצא הזמן, וא"כ מצד ומה שעדי להיות כבר היה והוה. אמנם אני בעוניי נלע"ד שא"צ לכל זה, שכל מה שהוא קודם לבריאת הגבוליות, הרי הוא קודם לבריאת הלוגיקה (שהיא בכלל הגדרת הגבוליות), והוא בלתי מושג ונכנס הוא במה שאמרו חז"ל משם ספר בן סירא (חגיגה יג ע"א): "במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור, במה שהורשית התבונן, אין לך עסק בנסתרות". ובאמת גם ההסבר הראשון שהבאנו, אע"פ שלכאורה מיישב הוא את הענין מבחינה לוגית, באמת אין הוא נתפס, כיון שאין שכלנו יכול באמת לצייר מציאות המתרחשת מעל לגבוליות הזמן. ואם כן, חזרנו למעשה להסברנו השני.
^ 14 כביכול - כיון שהוא המציא את הרצון והלוגיקה שכך יהיה, ובה במידה שהמציא זאת יכול לבטל לוגיקה זו.
^ 15 אמנם יש שיקול לטובת הנבראים ע"מ שיוכלו לקבל את השפע, ולא תתבטל הוויתם, אך גם זה אינו מוכרח שהרי ה' הוא שהמציא לוגיקה זו.
^ 16 ילקו"ש האזינו רמז תתקמב: "ואין עול - כשאדם נפטר מן העולם באין כל מעשיו ונפרטין לפניו ואומרים לו כך עשית ביום פלוני ואין (=כן) אתה מאמין בדברים הללו והוא אומר הין. והן אומרים לו חתום וחותם שנאמר: וביד כל אדם יחתום. צדיק וישר הוא - שהוא מצדיק את הדין ואומר יפה דנתוני, וכן הוא אומר למען תצדק בדברך".
^ 17 ע"ח (שמ"ב פ"א): "וביאור הדבר כי הנה בהכרח הוא שתהיה מדה אמצעי בין המאציל אל הנאצל כי יש הרחק ביניהן כרחוק השמים מן הארץ ואיך יאיר זה בזה ואיך יברא זה את זה שהם ב' קצוות אם לא היה דבר ממוצע ביניהן ומחברם ויהיה בחי' קרובה אל המאציל וקרובה אל הנאצל. והנה בחי' זו הוא...הנקרא 'תהו' כי אין בו שום יסוד... אמנם הוא בחינת אמצעי כנ"ל, והוא כי הנה...הוא דוגמת החומר הקודם הנקרא 'היולי' שיש בו שורש כל הד' יסודות בכח ולא בפועל, ולכן נקרא 'תהו' כי הוא מתהא מחשבות בני אדם באמרם הנה אנחנו רואים שאין בו צורה כלל ועכ"ז אנחנו רואים שהוא נאצל ויש בו כח הד' צורות. נמצא כי ...הוא בחי' ממוצע ממאציל ונאצל והטעם הוא כי הבחינה היותר האחרונה מכל האפשר בא"ס הוא אשר האציל בחי' א'...שא"א להיות לנאצל יותר דקות ממנו כי תהו אשר למעלה ממנו אין עוד זולת האפס המוחלט כנ"ל".
^ 18 בפועל לא היה ה' צריך להסביר לו מעבר זה מהא"ס לגבוליות כיון שמצד הדין לא היה ה' צריך ליתן לו יותר ממה שכבר הבטיחו.
^ 19 פירוש: שהיינו מסתירים אותו, מחשש להבנה מוטעת.
^ 20 בראשית רבה (סח, ט): "ויפגע במקום, ר"ה בשם ר' אמי אמר מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו מקום שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו, מן מה דכתיב (שמות לג) הנה מקום אתי, הוי הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו".
^ 21 דברים פרק ד: "(יט) וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם אֲשֶׁר חָלַק יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם: (כ) וְאֶתְכֶם לָקַח יְדֹוָד וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה: (כא) וַידֹוָד הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עָבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה:" -אפשר ש"לעם נחלה" פי' לעם שיתחבר בא"י ה"נחלה", וכן אומר משה בסמוך שהוא אינו זוכה להכנס לא"י היא הנחלה.
^ 22 דניאל פרק י: "...(ה) וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז: (ו) וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן: (ז) וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא: (ח) וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּח וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ: ...(יב) וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ: (יג) וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים בָּא לְעָזְרֵנִי וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס: ...(כ) וַיֹּאמֶר הֲיָדַעְתָּ לָמָּה בָּאתִי אֵלֶיךָ וְעַתָּה אָשׁוּב לְהִלָּחֵם עִם שַׂר פָּרָס וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא: (כא) אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת וְאֵין אֶחָד מִתְחַזֵּק עִמִּי עַל אֵלֶּה כִּי אִם מִיכָאֵל שַׂרְכֶם:" אגב נעיר לגבי 'מיכאל', שבתחילה מתואר כסתם אחד השרים הראשונים שבא לעזרת ישראל, ואח"כ נקרא שר ישראל - לכאורה כיון שעזרם נתמנה להיות עוזר קבוע להם, אך כדברי הרמב"ן לקמן, אין זה לענין ממשלה על ישראל.
^ 23 בודאי שבעומק הענינים, ה' משגיח עוד למעלה מזה, ומשלם לכל בריה ובריה בדיוק כמפעלה. אך "כללי המשחק" שהעולם עובד לפיהם (וממילא עצם העבירה עליה - היא בבחינת 'עבירה'), הם לכאורה כאמור למעלה.
^ 24 וכן האבן עזרא (הפירוש הארוך. שמות כב, יט): "...ומלת לאלהים כוללת אף המלאכים. לה' לבדו רק לשם הנכבד לבדו, שהוא שם העצם, ולא יתערב אחר עמו".
^ 25 בראשית רבה פרשה י.
^ 26 עיין במסכת שבת דף סג עמוד א: "דאמר רבא בר רב שילא, ואמרי לה אמר רב יוסף בר חמא אמר רב ששת: מאי דכתיב (משלי ג) ארך ימים בימינה בשמאלה עשר וכבוד. אלא בימינה ארך ימים איכא, עושר וכבוד ליכא? אלא: למיימינין בה - אורך ימים איכא, וכל שכן עושר וכבוד. למשמאילים בה - עושר וכבוד איכא, אורך ימים ליכא".
ופרש"י: "...אי נמי: מיימינין בה - עוסקין לשמה, משמאילים - שלא לשמה". דהיינו שהעוסקים בתורה לשם שמיים - זוכים לשכר רוחני ועליון לעולם שכולו ארוך (עי' קידושין לט ע"ב). ואילו העוסקים שלא לשמה בא שכרם בצורה ארצית כשם שמחשבתם בקיום המצוות היתה ארצית (מה שאומר שכ"ש שלמימינים יהיה עושר וכבוד - לכאורה הוא לאותם השלמים שמופיעים את בחינת הלשמה בצורה שלמה, עד שבעשותם לשמה לוקחים בחשבון גם את הכוונות הגשמיות שצריכות להיות במצוה, וגם אותם עושים לשם שמיים) .