ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

קדושתה העצמית של א"י

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה התבוננות אמונית קדושת הארץ Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר


קדושתה העצמית של א"י


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יוסף בן יעקב ז"ל

לאחר שהבנו שארץ ישראל, הנהגה מיוחדת יש לה, שבה אין פקיד ממונה, אלא ה' לבדו הוא המשגיח בה, נשאלת השאלה מה יש בזאת הארץ שבחר ה' להנהיגה כך.

הארץ – לבוש נאה
אף נחלת שפרה עלי – יש אדם שהוא נאה ולבושו כעור, הוא כעור ולבושו נאה, אבל ישראל אינם כן אלא הם נאים ולבושיהם נאים. הם נאים לארץ וארץ ישראל נאה להם. לכך נאמר אף נחלת שפרה עלי, וכן הוא אומר (איוב כט): "צדק לבשתי וילבישני".(תנחומא מסעי סימן ד)

התאמה מיוחדת ישנה בין עם ישראל לארץ ישראל, כך אומר המדרש, כהתאמת לבוש נאה התפור ומותאם למידותיו של אדם נאה. על פניו, מדרש זה נתפס כמטאפורה יפה, להזכיר בה את שבחה והתאמתה של הארץ לעם ישראל. אך כאן מקום שאלה, מה ראו חכמים להמשיל את הארץ דוקא כמלבוש לעם ישראל? לכאורה היו דברים מתאימים יותר בהם יכלו להמשיל את התאמת עם ישראל לארצם!

הגוף – מלבוש
תחת כבדו יקד יקד כיקוד אש (ישעיהו י). אמר רבי יוחנן: ותחת כבדו - ולא כבודו ממש (מילת "כבודו" בפסוק אין פירושו גופו ממש, אלא בגדיו). רבי יוחנן לטעמיה (לשיטתו); דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי (שרבי יוחנן היה קורא לבגדיו: "מכבדי"). רבי אלעזר אומר: ותחת כבדו - תחת כבודו ממש (דהיינו ש"כבודו" המוזכר בפס', פירושו: גופו). רבי שמואל בר נחמני אמר: תחת כבדו - כשריפת בני אהרן; מה להלן - שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן - שריפת נשמה וגוף קיים. (מסכת שבת דף קיג עמוד ב)

בענין שריפת חיילות סנחריב על ידי מלאך ה', נחלקו חכמים כיצד היה הדבר. מחלוקתם תלויה בפירוש לשון הפסוק: "ותחת כבדו יקד יקד כיקוד אש". הצירים עליהם סובבים הפירושים הם שנים: פירוש המילה 'כבודו', ופירוש המילה 'תחת'. ר' יוחנן הקורא לבגדיו – "מכבדי", מסביר ש"כבודו" פירושו: בגדיו. וכיון שהאש היתה "תחת כבודו", מסביר שהאש תשלוט במה שנמצא מתחת הבגדים – דהיינו שגופם ישרף ובגדיהם ישארו קיימים. רבי אלעזר, שאינו קורא לבגדים בשם 'כבוד', מסביר את "כבודו" כפשוטו ("כבודו ממש") דהיינו גופו, ו"תחת" מסביר כ: חלף/במקום. ועל כן אופן דרישתו את הפסוק שונה (אע"פ שהתוצאה שווה לזו של ר' יוחנן), ודורש שמה שנא': "ותחת כבודו" רוצה לומר שבמקום מה שהיה גופם קיים, עתה יהיה שם שריפת אש. לעומתם, רבי שמואל בר נחמני לוקח מכל אחד מהם דרשה אחת, ועל כן מגיע לתוצאה שונה בדברי הפסוק. מצד אחד הוא מסביר את "כבודו" כ'גופו' (כרבי אלעזר), ומאידך הוא מסביר את "תחת" כמתחת (כרבי יוחנן). על כן לשיטתו תוצאת דברי הפסוק היא שנשמתם שתחת גופם נשרפה, והגוף נשאר קיים. מכל מקום, ממחלוקת זו נמצאנו למדים, שישנו דמיון רב בין הבגדים לגוף. דמיון זה הוא גדול עד כדי כך שנחלקו חכמים האם "כבודו" הוא הגוף, כפשט המילה, או הבגדים.

ובאמת מצינו בכתובים שקראו לגוף בלשון לבוש:
עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי (איוב י, יא)

ובספר שערי קדושה למהר"ח ויטל תלמיד האר"י, כתב להדיא, שהגוף הבשרי הנראה לעינינו איננו אפילו הגוף האמיתי של הנשמה, גוף אשר הוא דבוק עם הנשמה, אלא גופנו הבשרי הוא רק מלבוש הבא על גוף זה של הנשמה, בעוה"ז. וזה לשונו:
נודע אל בעלי מדע, כי גוף האדם איננו האדם עצמו מצד הגוף כי זה נקרא בשר האדם, כמו שכתוב (איוב י, יא) עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, ועוד כתיב (שמות ל, לב) על בשר אדם לא ייסך וגו'. נמצא האדם הוא הפנימיות, אבל הגוף הוא ענין לבוש אחד תתלבש בו נפש השכלית אשר היא האדם עצמו בעודו בעולם הזה, ואחר הפטירה יופשט מעליו הלבוש הזה ויתלבש בלבוש זך ונקי רוחני, וכמו שכתוב (זכריה ג, ד) הסירו הבגדים הצואים וגו' והתלבש אותך מחלצות, הוא הנקרא חלוקא דרבנן. (שערי קדושה ח"א ש"א)

העולה מכל הנ"ל, שמצד האמת, גוף חומרי אפשר לקוראו בפה מלא: "מלבוש", כיון שכן הוא מצד האמת, וקריאתו 'גוף', איננו אלא שם מושאל 1 .

הארץ גוף

כעת, בעזרת הכלים שרכשנו נחזור למדרש בו פתחנו: "...הם נאים ולבושיהם נאים. הם נאים לארץ וארץ ישראל נאה להם..." – לכאורה מאירים הדברים, שהמשלת הארץ למלבוש הוא משום שהארץ החומרית היא אכן מלבוש בלבד, כדוגמת מה שהגוף החומרי הוא מלבוש על הגוף האמיתי של הנשמה. אך, כאן נשאל: הארץ, גוף של מה היא?

גוף השכינה
אם נתבונן בפסוקי הנביאים, נראה חילוף מוזר, אך קבוע, בין ארץ ישראל לשכינה. לדוגמא:
(יא) עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים: (יב) וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ: (יג) וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי יְדֹוָד וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ: (יד) בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי רַחֲקִי מֵעֹשֶׁק כִּי לֹא תִירָאִי וּמִמְּחִתָּה כִּי לֹא תִקְרַב אֵלָיִךְ: (יז) כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לֹא יִצְלָח וְכָל לָשׁוֹן תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי זֹאת נַחֲלַת עַבְדֵי יְדֹוָד וְצִדְקָתָם מֵאִתִּי נְאֻם יְדֹוָד: (ישעיהו פרק נד)

נושא נבואה זו הוא ניחום השכינה – עניה סוערה, ואכן עליה מדברת הנבואה: בניך, רחקי מעושק, בצדקה תכונני, עבדי ה' וכו'. אלא שתוך כדי דיבור על השכינה, מערב הנביא את ענין הארץ: אבניך, ויסדתיך בספירים, שעריך, גבולך.

דוגמאות נוספות לסמיכות בין השכינה לארץ, ניתן לראות במקומות נוספים בנביא:
(ד) לֹא יֵאָמֵר לָךְ עוֹד עֲזוּבָה וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה כִּי חָפֵץ יְדֹוָד בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל: (ישעיהו פרק סב)
(ג) עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים:
(ד) עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ: (ירמיהו פרק לא)

אם נאחד את הנראה בפסוקים אלו, עם הנ"ל שהארץ היא למעשה גוף בשרי של מציאות רוחנית כלשהי – לא יהיה מנוס מלהגיע למסקנה שארץ ישראל היא לא פחות מאשר – גופה של השכינה! 2 אלא שאם נחזור שוב למדרש בו פתחנו, עדיין אנו בקושיא. במדרש הנ"ל מתואר שהארץ מלבישה על ישראל, לא על השכינה.

הסבר המדרש
את המדרש הנ"ל האומר שארץ ישראל מלבישה על השכינה, יכולנו ליישב בכך שכאשר המדרש אומר"ישראל", אין כוונתו לגופים הפרטיים, אלא כוונתו לנשמת ישראל – כנסת ישראל 3 . אלא שלכאורה אין אנו צריכים לזה כיון שכאן נפתח בפנינו שער חדש.

ארץ בעל
מלבד במדרש הנ"ל, מתוארת מערכת היחסים שבין ישראל לארץ, גם במקור נוסף:
ומאי משמע דהאי בית הבעל לישנא דמייתבותא היא (וכיצד משמע לנו שלשון "בית הבעל" הוא לשון "ישוב", דהיינו ארץ מיושבת)? דכתיב (ישעיהו סב): כי יבעל בחור בתולה, ומתרגמינן (ובתרגום תרגמו): ארי כמה דמיתותב עולם עם בתולתא יתייתבון בגויך בנייך (כי כמו שמתיישב בחור עם בתולה יתיישבו בתוכך בניך). (מועד קטן דף ב עמוד א)

הגמ' במסכת מועד קטן חוקרת מנין לנו ש"שדה בית הבעל" הוא מלשון שדה ומקום מיושב, ועונה הגמ' שמקורו מפירוש התרגום לדברי הנביא. בישעיה (סב, ד-ה) אומר הנביא:"לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שוממה כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה. כי חפץ ה' בך וארצך תבעל. כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך 4 ". ומבאר התרגום שבעילת הבחור את הבתולה היא משל לישיבת עם ישראל בארץ ישראל. מכאן הוכיחה הגמ' ש"בעל" הוא מלשון "ישוב".

לעניינינו אם נדקדק בלשון הנביא ובתרגום, נמצא דבר מוזר ביותר, מחד הכתוב מדגיש שעם ישראל הם "בניך", ומאידך הוא אומר לאם (השכינה/א"י) שבניה (עם ישראל) יבעלו אותה - היכן מצינו דבר כזה שבן בועל את אימו?! אם נפתח עצמנו לאמור, ולא נקטע כאן את חוט ההגיון, נגלה דבר נפלא!
מצב בו הבן כביכול בועל את אימו אכן קיים, אלא שקיים הוא בתקופה אחת בלבד. בהיות הבן עדיין כלול באביו בבחינת זרע, אזי בבעילת הבעל נכנס הוא ברחם האם, וכיון שבשלב זה בטל הוא לאב 5 , נחשב הוא כחלק מהבעילה, ובהשואה למה שהוא נעשה מיד אח"כ יישות עצמאית יאמר שקודם לכן "בעל את אימו" 6 .
לאור האמור נראה להסיק לכאורה, שביאת (דייקא) עם ישראל לארץ ישראל היא בבחינת מה שכביכול מזריע הקב"ה ברחם השכינה 7 . 8 וקליטת הזרע הזה הוא ביישוב הבנים בארץ וגידולם בה. 9
ולענין מדרשנו נאמר שכיון שהארץ-השכינה היא כביכול "אשתו" של הקב"ה, ו"אשתו כגופו דמי" (בכורות דף לה ע"ב), לכן אמר שהארץ היא כגוף המלביש את לקב"ה ולישראל 10 .

הארץ נכבשת לפניכם
כעת נפתחה לפנינו הדרך להבין מדרש מופלא של חז"ל:
כארבעים אלף חלוצי הצבא עברו לפני ה' למלחמה (יהושע ד, יג), וכי תעלה על דעתך שישראל מכבשין את הארץ לפני המקום?! אלא כל זמן שהם עליה כאלו נכבשת, אינם עליה כאלו אינה נכבשת. (בראשית רבתי פרשת ויצא עמוד 118)

המדרש תמה על לשון הפסוק "עברו לפני ה' למלחמה" – וכי ה' צריך לעם ישראל שיכבוש בשבילו את הארץ מיד האויבים?! ומדוע נקט "לפני ה'"?! עונה המדרש שאין ה' צריך להם למלחמה, אלא שכאשר ישראל נמצאים על ארץ ישראל הרי היא נקראת כבושה, וכאשר אינם עליה אין זה נקרא שהיא כבושה לפני ה'. כוונת המדרש סתומה!
אם נתבונן לרגע, ונזכר באמור לעיל, נשים לב שביטוי זה של "נכבשת", מצלצל מוכר ממקום אחר:
וְהַמֶּלֶךְ שָׁב מִגִּנַּת הַבִּיתָן אֶל בֵּית מִשְׁתֵּה הַיַּיִן וְהָמָן נֹפֵל עַל הַמִּטָּה אֲשֶׁר אֶסְתֵּר עָלֶיהָ. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ הֲגַם לִכְבּוֹשׁ אֶת הַמַּלְכָּה עִמִּי בַּבָּיִת הַדָּבָר יָצָא מִפִּי הַמֶּלֶךְ וּפְנֵי הָמָן חָפוּ (אסתר ז, ח)

קשר זוגי בין איש לאשה, שיש בו ביטוי של בעלות וסמכות נקרא "כבישה" 11 , וכפי שמצינו לשון זה במדרש:
"וכבשוה" – "וכבשה" כתיב, האיש כובש אשתו שלא תצא לשוק, שכל אשה שיוצאה לשוק סופה להכשל, מנא לן (ומנין לנו ללמוד זאת) מן דינה שנאמר (בראשית לד) ותצא דינה ולבסוף נכשלה הה"ד (בראשית לד) וירא אותה שכם וגו'. (ב"ר ח, יב)

נמצא כוונת המדרש הנ"ל שאין זה שח"ו חסר לה' כח להסיר את הגויים הנמצאים בה, לא! אין ה' צריך בזה לסיועם של עם ישראל. אלא מה כוונתו בכך שישראל כובשים את הארץ לפניו, לומר שהם מהווים את בעילת הארץ/השכינה, וכביכול צריך ה' את ישיבתם הפיזית של ישראל בארץ, כי בהם בחר להופיע את בעילת הארץ-השכינה 12 .

מציאות נכרים בארץ
כאשר ישנם נכרים היושבים בארץ ישראל, הרי זה בבחינת "בא נחש על חוה", ודם הנדה.
כיבוש הארץ, הסרת אותם הנכרים וישיבתם של בני ישראל בארץ, הרי זה כביכול כהחזרת רשות הקב"ה על גוף השכינה 13 .

עצם ישיבת הנכרים בא"י, הרי היא בעייתית וכמאמר הנביא (ישעיהו נב, א): "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ כִּי לֹא יוֹסִיף יָבֹא בָךְ עוֹד עָרֵל וְטָמֵא".
כמובן שבד בבד עם התמעטות התפשטות קדושת השכינה על כל אבריה, בהיות נכרים מטמאים אותה ושולטים עליה, גם נפש היהודי היונקת מהשכינה מתמעטת מהופעתה השלמה 14 .


^ 1 זוה"ח רות לא ע"ב: "ועל דא גופא דאינש אתקרי לבושא דאדם".
^ 2 ע"ח שמ"ג פ"א: "כבר ביארנו שהארץ הזאת היא מלכות דעשיה...ובכל א' מהם נר"ן וגוף דעשיה ולבושים והלבושים היותר חיצונים הם ד' יסודות ארמ"ע והם נקרא אחוריים של כל בחינת העשיה... הארץ בעצמה שהוא המלבוש כמ"ש כלבוש תחליפם ויחלופו".
וע"ע רמב"ן וישלח ס"פ לג: "...והכונה שהשכינה שורה בא"י". ע"ש.
^ 3 ראה ברמב"ן בראשית פרק א פסוק א: "וישראל שנקראו ראשית היא כנסת ישראל, המשולה בשיר השירים לכלה".
^ 4 לאור המבואר בענין מהותה של ארץ ישראל מכוון מאד לשון הפס' שפעם אחת רץ על המישור הרוחני, ופעם על גוף השכינה: עזובה וחפציבה - הוא קשר רוחני ומתיחס לשכינה עצמה. ואילו: שממה, ובעולה - הם ביטוי למצב גשמי ולכן הם מופיעים בהקשר לא"י, גוף השכינה.
^ 5 "ברא כרעא דאבוה" - עיין עירובין ע ע"ב, ורש"י כתובות צב ע"א ד"ה: "כבעל חוב". ועיין ע"ח שכ"ד פ"א.
^ 6 גם גשמים נקראים בעילת הארץ. ואפשר שזה בבחינת זיווג ושפע לקיום העולם, וזה בבחינת זיווג להוצאת נשמות.
^ 7 זוה"ח (רות כו ע"א): "אביך דא הקב"ה שאין אביו אלא הקב"ה ואין אמו אלא כנסת ישראל".
^ 8 א"י עצמה היא בבחי' יסוד ומלכות של כלל השכבה החיצונה של כדוה"א, בינה דמלכות דעשיה. ואם נחלק את כדוה"א לפרצופים, תעלה לבחי' פרצוף רחל, ושם היא השכינה ולכאורה היא עיקריות הנקבה (תיאובתיה בהאי אתר) ולכן כעת הקדושה מתגלה רק בה, אך אה"נ שלעתיד לבוא הקדושה תתפשט למקומות נוספים, ולכאורה הוא הגדלת פרצוף רחל שהקדושה שעיקרה ביסוד מתפשטת בגילוי בפועל עוד יותר. גם לכאורה היסוד הוא מקום הכניסה לאברים הפנימיים - פנימיות העולם (עי' ע"ח שמ"ג פ"א).
^ 9 על בעילת הקב"ה את הארץ נאמר (ישעיהו נד): "(א) רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְקֹוָק: (ב) הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: (ג) כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ:
(ד) אַל תִּירְאִי כִּי לֹא תֵבוֹשִׁי וְאַל תִּכָּלְמִי כִּי לֹא תַחְפִּירִי כִּי בֹשֶׁת עֲלוּמַיִךְ תִּשְׁכָּחִי וְחֶרְפַּת אַלְמְנוּתַיִךְ לֹא תִזְכְּרִי עוֹד: (ה) כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ יְקֹוָק צְבָאוֹת שְׁמוֹ וְגֹאֲלֵךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל אֱלֹהֵי כָל הָאָרֶץ יִקָּרֵא".
הרי קשר את ריבוי הישיבה בארץ עם בעילת השכינה.
יתרה מכך, מיד עם בעילת השכינה, יקרא הקב"ה "אלהי כל הארץ" (רד"ק). ומהי "כל הארץ"? כבר ביאר הרמב"ן (שמות יט, ה): "ואמר כי לי כל הארץ - ...כי לי הארץ הנקראת "כל", כמו שפירשתי בפסוק וה' ברך את אברהם בכל. והמשכיל יבין".
דהיינו ש"כל" פירושו יסוד, וכפי שכתב הרמב"ן (בראשית כד, א): "...כי "בכל" תרמוז על ענין גדול, והוא שיש להקב"ה מדה תקרא "כל", מפני שהיא יסוד הכל... ומדה אחרת תקרא "בת" נאצלת ממנה, ובה הוא מנהיג את הכל...והיא שנקראת כלה בספר שיר השירים, בעבור שהיא כלולה מן הכל, והיא שחכמים מכנים שמה כנסת ישראל במקומות רבים בעבור שהיא כנוסת הכל".
[וע"ע זוה"ק ח"א דף לא/א: "דכתיב (ד"ה א כט יא) לך יהו"ה הגדולה והגבורה והתפארת וגו', "כי כל" - דא צדיק. "בשמים" - דא תפארת. "ובארץ" - דא כנסת ישראל. כתרגומו די אחיד בשמיא ובארעא, כלומר דיסודא דעלמא דאקרי 'כל', איהו אחיד בתפארת דאקרי 'שמים', ובארץ דאקרי 'כנסת ישראל'].
נמצא שא"י נקראת "כל הארץ", דהיינו ארץ הנקראת "כל", כי היא יסוד דנוק' שבפני כדוה"א.
[עי' ע"ח שמ"ג פ"א: "ובהכרח שארץ הזו היא כלולה מי' והיא צורת אדם א' לכן הארץ יש לה פה אזנים טבור וערוה כו' הנה היסוד שבה שהיא הנקודה שבה היא מקבלת השפע מהשמים שעליה היא ארץ ישראל נקו' אמצע הישוב"].
ע"כ מיד אחר איזכור בעילת הארץ אומר שאז יקרא ה' - "אלהי כל הארץ" - דהיינו אלהי ארץ ישראל.
^ 10 עוד אפשר שישראל המוזכר במדרש הוא ז"א. עיין ע"ח ש"ח פ"ו: "שז"א הנקרא ישראל".
^ 11 ספר הדרושים עמ' קנב: "כי 'כבש' הוא חילוף 'שכב', כי ממנו סוד השכיבה העליונה. וזהו סוד "ומלאו את הארץ וכבשוה", וסוד הכבש השוכב עמה" - ניתן לכאורה להביא מכאן סיוע לכך שענין הכיבוש הוא ענין השכיבה והביאה (אמנם שם נדרש באופן ישיר על בעה"ח הנקרא "כבש").
^ 12 כעת מובן הדגש על זרע יוסף - יסוד - מחבבי הארץ. בנות צלפחד שחיבבו את הארץ - נוק'.
^ 13 לאור האמור נבין מאמר חז"ל (יבמות סה ע"ב):
"מתני'. האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר: (בראשית א) "ויברך אותם אלהים ויאמר להם [אלהים] פרו ורבו".
גמ'. מנא הני מילי? אמר ר' אילעא משום ר' אלעזר בר' שמעון, אמר קרא: (בראשית א) ומלאו את הארץ וכבשוה, איש דרכו לכבש, ואין אשה דרכה לכבש. אדרבה, וכבשוה תרתי משמע! אמר רב נחמן בר יצחק: וכבשה כתיב".
מה שקשר הפסוק, ובעיקבות כך הגמ', בין פריה ורביה לכיבוש הארץ, הוא כיון שהמצאת אנשים על כלל הארץ הוא כיבושה ע"י הקב"ה בבחי' ביאה ושלא תהיה לשממה. האשה שהיא הבחי' הנקבית אע"פ שגם ע"י עצם מציאותה נכבשת הארץ מ"מ אינה שייכת בזה בחוזקה, כיון שפחות חיה היא את הבחינה הזכרית השולטת על הנקבה, לכן אינה מצווה באופן ישיר לקום ולכבוש.
^ 14 ע"ח שט"ו פ"א:
"והנה זה היא משארז"ל נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה שהוא זווג או"א עד שיכנס בירושלים של מטה שהוא זווג שלים דזו"ן לגמרי...אבל הענין מובן עם הנ"ל כי זווג השלים שהוא זווג דאו"א בבחי' חכמה שהם הנקודות זה נפסק בעונותינו מימות החורבן וכמ"ש פ' פקודי דרנ"ג ע"א על היכל אהבה כי מן החורבן ואילך לא נכנסו שם הנשמות חדשות אמנם זווגא דלא שלים שהוא לחדש נשמות ישנות או להחיות העולמות אין זווג זה נפסק לעולם" - הרי שאם אין ישראל בירושלים של מטה, אין נמשכים נשמות מעולות (חדשות) לעולם. ובביאת ישראל פיזית לירושלים - הרי הם נמשכות לעולם (כן שמעתי משם הרב יהודה גץ זצ"ל זיע"א).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il