בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • קרח

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אודי יהודה אלגרבלי כ"ז בתמוז התשנ"ד ע"י יהושע קירש

ראו - בן

undefined

הרב יוסי יזדי

סיון תשפ"א
4 דק' קריאה
כתבנו כמה פעמים בשם האריז"ל שכל חודש מי"ב חודשי השנה מכוון כנגד שבט מסוים, ולכל חודש יש צירוף מיוחד משם הוי"ה ברוך הוא, שיוצא מפסוק בתורה הקדושה. רמזים אלו מלמדים אותנו על עבודת ה' השייכת לאותו החודש.
אנו נכנסים לחודש תמוז. בעל ספר 'הלקח והלבוב' מביא, שחודש תמוז מכוון כנגד שבט ראובן, וצירופו יוצא מסופי התיבות של הפסוק שקראנו בפרשה הקודמת: "עלה נעלה' וירשנו' אותה' כי' (הוה"י) יכול נוכל לה".
בספר יצירה כתוב על חודש תמוז: "המליך אות ח' בראיה". כלומר, שיש בחודש זה כוח גדול לחוש הראיה.
'הלקח והלבוב' מביא בשם ספר 'אור יצחק' שהעיניים הן מקום משכן הנשמה הקדושה, והן דבר רוחני שאינו יכול לסבול אפילו מעט גשמיות שאינה טובה.
הוכחה לכך - נשים לב, שכשיש סופת חול, מוטבע באדם הרגל שישר הוא מכסה את עיניו ומגן עליהן. בניגוד לשאר האיברים שפחות אכפת לאדם שנכנס בהם חול, כי העיניים לא יכולות לסבול אפילו גרגיר חול של גשמיות בגלל קדושתן.
חודש תמוז הוא זמן של ימי הקיץ והחופשות, ואלו זמנים שמביאים איתם יותר ניסיונות בענייני הראיה והקדושה.
נכון שיש פעמים מלחמה ארוכה ומתישה מצד היצר הרע, והאדם עלול לוותר על הרצון והעקשנות לשמור על טהרת הנשמה, לכן צריך לשנן לעצמנו את דברי הפסוק "עלה נעלה וכו' כי יכול נוכל לה"! לחזק את עצמו ולהאמין בכוחו שיש באפשרותו לנצח ולהתגבר על מה שצריך להתגבר.
ואף אם הוא נפל וקם, נפל וקם, ושוב נפל, אל יתייאש אלא יאמין בכוח התשובה, ויסמוך על רחמיו המרובים של ה' יתברך ש'ימינו פשוטה לקבל שבים', וילמד זאת מראובן שהקב"ה העיד עליו "אתה פתחת בתשובה" (בראשית רבה פד, יט).
יצר הרע רוצה להחליש את לב האדם ולהפיל אותו יותר ויותר ברשתו על ידי שמוכיח לו שבוודאי הקב"ה כבר לא מעוניין בו כביכול, כי עובדה שכבר ניסה כל כך הרבה פעמים להיות טוב ולא עלה בידו, ועוד, שגם עשה ההיפך הגמור מרצון ה'.
והעצה היא – לחזק את עצמו בכוח שבט ראובן, שהזוהר הקדוש דורש 'אור בן'. היינו, שהקב"ה מתפאר ואומר: "ראו את אור נשמת בני אהובי שמנסה בכל כוחו להתקרב אליי ולעשות את רצוני בראייה טובה, וגם בזמנים שהוא לא מצליח, הוא לא מוותר, אלא ממשיך בכל הכוח".
ויחזק את עצמו באור אהבת ה' יתברך אליו, כי כמו שאהבת אב לבנו לעולם אינה נפסקת, אף אם מרד בו, ותמיד יש קשר פנימי ונצחי שלא ניתן לשינוי בין אב לבנו, כך אור אהבתו של אבינו אב הרחמן לבניו, אינה נפסקת לעולם יהיה מה שיהיה ויהיה מי שיהיה!
עוד מביא 'הלקח והלבוב', שהצירוף של חודש תמוז יוצא מסופי תיבות הפסוק במגילת אסתר (ה, יג): "וְכָל זֶה' אֵינֶנּוּ' שֹׁוֶה' לִי' (הוה"י) בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶך".
נתבונן, כל העם משתחווים להמן הרשע, הוא האדם הכי קרוב למלך, הוא עשיר, יש לו נכסים ובנים, אבל בגלל שאדם אחד – מרדכי היהודי לא משתחווה לו, הוא אומר לזרש אשתו "וכל זה איננו שווה לי"!
ומובא בספרים הקדושים, שזה יצר הרע הגדול ביותר, שמפיל את האדם מעבודת ה' - "או הכל הוא כלום", או שמירת עיניים מתחילה ועד סוף, או שאני אפילו לא מנסה.
לכל יהודי יש שלב בחיים שהוא מרגיש שהוא כבר לא יהיה הצדיק הכי גדול, והתלמיד חכם הכי מוצלח והכי כשרוני וכו', וכך היצר הרע בערמימיותו מייאש אותו באומרו שאין טעם וערך להשתדלות ולמאמץ שלו, ובגלל שהמצוות שלו לא מושלמות הן לא שוות כלום, מה שגורם לאדם להניח ולעזוב מה שכן ביכולתו לעשות.
המשך לרעיון זה אנו מוצאים בנאמר בפרשתנו: "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כל העדה כלם קדושים". אומרים חז"ל במדרש (תנחומא קרח, ב) "קפץ קרח ואמר למשה, טלית שכולה תכלת מה היא שיהא פטורה מן הציצית. בית מלא ספרים, מהו שתהא פטורה מן המזוזה".
רבי נתן מברסלב זי"ע בספרו 'ליקוטי הלכות' (שילוח הקן, ד), מסביר באופן נפלא את שורש המחלוקת של קרח על משה.
קרח לא ראה ערך במעט הטוב מחמת גסותו, הוא לא העריך את מעמדו של מי שלא נמצא בראש, אלא רצה שהכל יהיה הכי מושלם ורצה להיות במעמד הכי גבוה.
קרח אמר "כל העדה כולם קדושים", לכן סבר שטלית ש'כולה' תכלת פטורה מציצית, ובית שהוא 'מלא' ספרים אין לו צורך במזוזה. קרח זלזל בנקודות הטובות הקטנות ולא ראה את חשיבותן. הוא סבר ש"או הכל או כלום", ומכיוון שכך, עונשו היה מידה כנגד מידה, שהאדמה בלעה את כל רכושו ולא נשאר ממנו כלום.
מנגד, משה רבנו שהיה עניו מאוד (במדבר יב, ג), אמר "המעט מכם", רוצה לומר, שהדרך בעבודת ה' היא להתחיל במעט, להעריך את מה שאני כן מסוגל לעשות, ועם זה להתקדם ולעלות עוד ועוד.
זה מה שדוד המלך אומר בתהלים (לז, טז): "טוב מעט לצדיק מהמון רשעים רבים". לרשע לא טוב אפילו במעט שזוכה לשמש את קונו בגלל גסותו שרוצה 'הכל', ואילו הצדיק ברוב ענותנותו שמח ב'מעט' שזוכה בעבודת קונו, כי יודע שהוא לא ראוי לכך וזוהי רק מתנת שמים.
יסוד לדברים אלו מובא בדברי רבי נתן ב'ליקוטי הלכות' (תרומות ומעשרות, ג'):
"והכלל, כי כל מי שרוצה לחוס על עצמו שלא יאבד את עולמו לגמרי, ומתגעגע לשוב לה' יתברך, אף על פי שאינו זוכה לשוב כראוי לו, אף על פי כן, כל מה שיעשה איזה דבר שבקדושה יהיה איך שיהיה, בוודאי לא יהיה נאבד דבר, אפילו אם לא יזכה לתשובה שלמה באמת.
מכל שכן שעל פי הרוב, כשיהיה חזק בדעתו וירגיל עצמו מעט מעט בתוך דרכי הקדושה, סוף כל סוף יזכה לשוב בתשובה שלמה לה' יתברך כראוי, כי אין שום יאוש בעולם כלל כמבואר אצלנו כמה פעמים".
שנזכה!
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il