בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • לימודי אמונה
לחץ להקדשת שיעור זה
חלק ב פרק ראשון

מקור אהבת ה'

undefined

תמוז תשפ"א
12 דק' קריאה
מקור האהבה מכוח שייכותנו לה'
המהר"ל (נתיבות עולם, נתיב אהבת ה', א) דן בעומק עניינה של מצוות אהבת ה'. דרכו של המהר"ל היא לחפש את שורשי המצוות. לדוגמה, בנתיב אהבת הרֵע (א) מסביר המהר"ל ששורש המצווה לאהוב את ישראל הוא מפני שישראל הם עם אחד, ולכן הם צריכים לאהוב זה את זה. כלומר, המצווה נובעת מהמציאות; אנחנו מאוחדים וממילא צריך לגלות את האחדות הזאת. המצווה לאהוב כל אחד מישראל אינה בגדר ציווי חיצוני ומלאכותי, אלא הזולת הוא עצמך ובשרך. אדם צריך לאהוב את עצמו, ואם הוא לא אוהב את עצמו הוא זקוק לרופא נפש שיעזור לו. כך גם אדם שלא אוהב את כלל ישראל, אף הוא זקוק לרופא נפש, כיון שכלל ישראל הם עצמו ובשרו של כל אדם מישראל.
במצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), תוכן הציווי אינו כשם שהינך אוהב את עצמך כך תאהב גם את חברך. אלא הפירוש הנכון הוא – אתה אוהב את עצמך והאחר הוא עצמך. כך גם התורה מצווה אותנו לאהוב את ריבונו של עולם מפני שאנחנו שייכים אליו, בטלים כלפיו והכל ממנו. "ה' אֱלֹוהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). כל העולם כולו שייך לריבונו של עולם, ולעם ישראל במיוחד יש שייכות גדולה יותר אל המקור האלוהי. שייכותנו לריבונו של עולם אינה תלויה בבחירתנו, וממילא גם אהבת ה' טבועה בנפשנו.

אהבת ה' טבועה באדם
ביחס לשייכות והאהבה שיש לכל אחד מישראל אל ה' באופן טבעי אומר הרב (מידות הראיה, אהבה ד):
שלהבת אש הקודש של אהבת ה' הלא בתוך הנשמה היא תמיד בוערת היא, מחממת היא את הרוח, מאירה היא את החיים, וענוגיה אין להם סוף, אין מדה מתארת את נועמם ומתקם. ומה אכזרי הוא האדם על עצמו, שהוא משתקע במחשכי החיים, מטריד עצמו בחשבונות רבים, ואת חיי החיים, את עדן יסוד החיים הוא משכיח מלבבו.
בתוך הנשמה יש שלהבת אש קודש של אהבת ה'. אדם שמכסה את מידת אהבת ה' שבתוך תוכו, נוהג באכזריות אל עצמו. הוא משתקע במחשכי החיים במקום לתת לאהבת ה' הבוערת בתוכו לפרוץ ולצאת החוצה.
ובשביל כך אין לו חלק בו, והרי הוא הולך שחוח, מתגרת יד החומריות הגסה המתגברת עליו, באין אור ואין זוהר. אמנם דבר זה נגד כל טבע הנפש ונגד טבע ההויה כולה הוא.
חסד עליון מוכרח הוא להתפרץ ממסגרותיו, וקדושת החיים תסלול נתיבות לשפעת העדן להופיע בכל שלל צבעיו, ובכל רעם הדר גבורותיו. "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹוהִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיה סד, ג).
אדם שאינו אוהב את ה' ואינו עובד אותו חי במצב שאינו טבעי לו. הוא חי במציאות לא נורמלית. השקיעה בחומריות היא מחלה, מצב לא בריא שמנוגד לטבע האנושי.
כל זאת כותב הרב מהצד של השלילה, מדוע לא טוב לדכא את התכונה הפנימית של אהבת ה'. אך כמובן ישנו גם צד חיובי (שם, ג):
אי אפשר שלא לאהוב את ה'... אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצוות... אי אפשר שלא לאהוב את היושר ואת הצדק, את הסדר הטוב והמעולה המסבב טוב לכל... אי אפשר שלא להתמלא אהבה לכל בריה, שהרי שפע אור ה' בכל הוא מאיר, והכל הוא התגלות חמדת נועם ה', "חֶסֶד ה' מָלְאָה הָאָרֶץ" (תהילים לג, ה).
המשמעות של "אי אפשר" היא שבפועל האהבה לה' פורצת מתוך האדם. מכך שהרב אומר זאת, מובן שהוא גם מרגיש כך. מרן הרב נקרא בשם אברהם, והוא המשיך את ההסתכלות של אברהם אבינו, את הדבקות הגדולה בריבונו של עולם, את אהבת ה'.
יסוד הדברים הוא להבין שאין צורך להמציא ולפתח אהבה שאיננה קיימת, אלא רק לגלות את האהבה שקיימת בפנים. מצוות אהבת ה' היא בעצם מצווה לסלק את המחסומים והכיסויים שמכסים את הטבע הפנימי של הנפש, שבתוך תוכה בוערת אש של אהבת ה'. אדם שאינו מסלק את המחסומים נוהג באכזריות, שהרי זו אכזריות למנוע מהנשמה להוציא את טבעה מן הכוח אל הפועל.

גאונות של חסד
כלומר, ישנן מידות ותכונות נפש שאינן קניין חיצוני, אלא מהות הטבועה בנפש. כדוגמה לדבר ניתן להביא את דברי הרב (אורות הקודש ג, עמ' שיג) ביחס לטבעיות תכונת החסד:
בכל גאונות רואה העין הבהירה, החודרת, אל התוכן הרוחני, המסבב את הפעולות, את הוד הרוח הגאוני בעצמותו, בכביריות חילו, בפאר תפארתו.
הרב אומר שגאונות היא תכונה פנימית. בפועל הגאונות מתגלה בהמצאות, בחידושים, במעשים וכדומה, אולם הגאונות מתחילה מתכונה עמוקה יותר, שהיא היכולת לראות בעין בהירה את הפנימיות, את השורש, ומתוך כך הגאון יכול לחדש ולהמציא. בנוסף לחידוש הזה, מוסיף הרב ומחדש שהגאונות אינה רק בתחומי חכמה ומדע, אלא יש גאונות גם במידות. יכולה להיות גאונות של חסד, דהיינו להיות גאון בעשיית חסדים. הגאונות הזאת מתחילה מטבע עמוק של חסד בגדלות שטבוע באדם, שאחר כך יכולה להתבטא גם בפעולות ובמעשים.
ממשיך הרב:
בגאונות החסד של נדיב גדול, שהחסד וההטבה הם משאת נפשו ונזר חייו, מכירה ההסתכלות הפנימית את זיו החסד מצד עצמו.
הרב מחדש כאן שאין ראוי להסתכל רק על חיצוניות ההופעה של מעשי החסד, אלא יש לראות ולהבין את העומק והשורש הפנימי, את זיו החסד מצד עצמו, את הנטייה החזקה והעצומה של החסד. נטיית החסד מופיעה אחר כך במחשבות כיצד לגמול חסד, בדיבורים שמוסיפים טוב, במעשים, בהמצאות שנועדו להביא טובה גדולה לבריות ולעולם ובדברים נוספים. הרב רוצה ללמד אותנו את ההסתכלות הפנימית, את ההכרה בכך שיש תכונה פנימית של חסד –
זיו החסד מצד עצמו שהוא דבר יותר יקר ומרומם, יותר נשגב ונעלה, מכל הפעולות של החסדים וההטבות המתגשמות במעשה ובפועל.
ראוי לדעת שהפנימיות היא הדבר העיקרי, והיא יותר נעלה ממה שמתגלה בפועל. היא שורש ההתגלות של הפעולות. יכול להיות גם מצב שבתוך תוכו של האדם יש תכונת גאונות של חסד, אבל אין לו כלים להוציא אותה מן הכוח אל הפועל. בהמשך אומר הרב:
גאונות החסד הזאת מתגלה לפעמים אצל עניי ארץ, רק שהוד הקודש של חיי החסד שוכן תמיד בלבבם פנימה, ולפעמים יוצא אל הפועל בנדיבות מעשית, כשיפגש הכשרון הנדיבותי את היכולת לזה.
אין לעניים אמצעים כדי להוציא את גאונות החסד הזאת מן הכוח אל הפועל. הם רוצים להיטיב עם אנשים, אלא שיכולותיהם מצומצמות. יכול להיות שהדיבור מצומצם, המעשים מצומצמים או שהאמצעים הכלכליים מגבילים אותם. כאשר הגאונות הזאת יוצאת אל הפועל, היא מופיעה באופן שלם.
מדברים אלו של הרב אנו למדים שלא די להתבונן בגילויים החיצוניים של המידות, אלא יש להתבונן עמוק פנימה, אל שורש המידות, איך הן לפני ולפנים, איך הן מופיעות בגדלות באמת גם אם כלפי חוץ יש להן מגבלות של ביצוע.
הגדרה זו נכונה גם ביחס למידת האהבה. היא נמצאת לפני ולפנים, חזקה ועצומה, וצריך להוציא את האהבה הזאת, אהבת ה', מן הכוח אל הפועל.

אהבה תמידית
ניתן להשלים את ההתבוננות ביסוד זה של אהבת ה' הטבועה בנו, באמצעות עיון בפרשת קרבן העולה. בתחילת פרשת צו נאמר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" (ויקרא ו, א-ב), וההמשך: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (שם, ו). יש מצווה שהאש תדלק כל הלילה. ויש לשאול, מה הצורך בכך, הרי אין עבודה בלילה? אומנם יש בלילה השלמה של הקטרת איברים ופדרים (מנחות כו, ב), אך בפועל לא תמיד יש צורך באש כל הלילה בשביל האיברים והפדרים, ולמרות זאת התורה מצווה שתמיד תהיה אש על המזבח, בין בשעת העבודה ובין שלא בשעת העבודה.
ההסבר לכך הוא שכל מהות הקרבנות היא ביטוי לקרבה שלנו לריבונו של עולם; אנחנו מקריבים קרבנות ומביעים את קרבתנו אליו, את הביטול אליו ואת הקשר המלא שלנו לריבונו של עולם. גם בזמן שלא מקריבים קרבנות, הלב נשאר אוהב. יש שעת מעשה, ויש שעה שרק הלב בפנימיותו בוער באש של אהבת ריבונו של עולם – "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה". אש התמיד הזאת היא אש פנימית ורוחנית שמבטאת את הדבקות של עם ישראל בריבונו של עולם, אש שבוערת תמיד באהבת ה'. כשמגיעה השעה גם נותנים לה ביטוי, בשעות הלימוד, בשעות עבודת התפילה וקיום המצוות. אך המציאות הפנימית היא: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (עי' עולת ראיה, ענייני תפילה א).
גם כאשר בית המקדש חרב, ישראל לא מקריבים קרבנות וכבר אין מזבח שהאש דולקת בו – האש הפנימית עדיין קיימת. מה שהמזבח ביטא לא פסק (עי' כלי יקר על תחילת פרשת צו). החיבור של עם ישראל לדורותיו עם ריבונו של עולם מעולם לא פסק. המציאות הכללית של העם לא התרחקה מאמונה ומאהבת ה'. פרטים התרחקו, לפעמים אפילו פרטים רבים, אבל האומה כאומה נשארה תמיד נאמנה. לפעמים ייצגו את הנאמנות הזאת רק יחידי סגולה, לפעמים רבים יותר, אנשי קודש ואנשי תורה, אבל הם לא ייצגו את עצמם, אלא את האומה כולה. אש התמיד לא כבתה מעולם.
כתוב בזוהר (פרשת צו) שלאש המזבח יש תפקיד במקרים מסוימים לשרוף, וזאת כשמישהו נכשל ובערה בו אש זרה, אש התאווה, אש של רצונות לא טובים – התפקיד של אש התמיד הוא לסלק את הבעירות הללו. התיקון לאש התאווה הוא להבעיר אש קודש, אש אוכלת אש (יומא כא, ב). זהו באמת עניינו של קרבן העולה, שמכפר על הרהורי הלב (ויקרא רבה ז, ג). קרבן זה כל כולו מוקרב למעלה, ומעלה אותנו למדרגה עליונה, כביכול למעלה מהמציאות הגשמית. זוהי התמסרות והתבטלות מוחלטת למקור האלוהי. אנחנו מוסרים את הכל, מסירות גדולה עד הקצה האחרון, ובכך מתקנים גם את ההרהורים הקטנים, ההרהורים שכביכול אין בהם ממשות.

מקור האהבה הנמצאת בעולם
תוכן אהבת ה' בנוי על ההתבוננות ששורש הכוחות והגילויים כולם הוא הקב"ה. יסוד זה מבואר בדברי ר' מנחם נחום מצ'רנוביל, תלמיד המגיד ממזריטש, בספרו "מאור עינים". בפרשות התורה אנו מוצאים תיאור של מאורעות שקרו בעבר לאבותינו, ובכל פרשה צריך לחפש מה דברי התורה אומרים לנו היום. אחת מהפרשיות שמדברת על העבר היא פרשת שמיני, בה הקב"ה מצווה ומורה כיצד לערוך את חנוכת אוהל מועד, מה לעשות ביום השמיני ואלו קרבנות להביא. כיוון שאלה אינן מצוות תמידיות, ראוי לשאול, מה רוצה התורה ללמדנו?
מסביר ה"מאור עינים" (פרשת שמיני) שתיאור העבודות במשכן מלמדנו הדרכה בעבודת ה'. שבעת ימי המילואים הם כנגד שבע מידות, ובכל יום יש לעבוד על מידה אחת מיוחדת. ביום הראשון לעבוד על מידת החסד, להעמיק בעבודת ה' מאהבה, וזאת על ידי שהאדם יתבונן באהבות הטבעיות שלו. לדוגמה, אם הוא אוהב לאכול מאכל מסוים הוא צריך לתת את הדעת על השאלה – מי עשה שמאכל זה יהיה ערב עליו עד שהוא יימשך אליו כל כך? התשובה, הרי זה ניצוץ אלוהי. הקב"ה ברא את העולם ונתן במאכל זה את טעמו הערב והמושך. זאת אומרת, מקור הטעם הטוב הוא למעלה, ושם למעלה הוא מופיע בשלמות. המקור הוא מהקב"ה שהוא הטוב השלם, המתיקות והחביבות השלימה, כביכול, ומשם נמשך והצטמצם לדבר המאכל. וכן באהבת החבר, אדם מתגעגע לראות את פניו של החבר – מי נתן בחבר את החן והנעימות שאליהם הוא נמשך? ריבונו של עולם המשיך עליו חן זה, ולמעלה החן קיים בשלמות. וכן באהבת האישה שהיא אהבה יותר מוחשית, מי נתן באדם כוח זה? מקורו למעלה. אם אדם נשוי ואוהב את אשתו, קל וחומר שיש לאהוב את הקב"ה. לאחר שהאדם מתבונן כך על כל המציאות, הוא מתעורר לאהבת ה'.
כל שיר השירים הוא משל לזה (רמב"ם, הל' תשובה י, ג). כל מה שיש בעולם הוא הופעה אלוהית. זהו פרוש הפסוק: "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" (שיר השירים ז, ז), כלומר: אהבת ה' הנמצאת בתוך התענוגים הגשמיים היא הנעימה והיפה. וזה מה שנאמר: "רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ" (קהלת ט, ט). כלומר, אל תסתפק באהבה החומרית שהיא מתה, אלא תדבק בשורש האהבה החומרית שהיא המצווה שיש באהבה זו, ועוד תעמיק יותר ותדבק בשורש המצווה שהיא אהבת ה', שכן כל האהבות מכוונות בסופו של דבר אל ה' מקור כל הטוב והאהבה והחיים.
היום השני שבשבעת ימי המילואים הוא כנגד היראה. העיקרון שבארנו באהבה קיים גם ביחס ליראה. אנשים פוחדים מדברים שונים, יריות, חושך, מלחמות או מחלות. מה המקור לפחדים הללו? ריבונו של עולם נתן בהם כוח מיַרא. לא נתן הקב"ה ברקים ורעמים, אלא לירא ולעורר יראת שמים (ע"פ ברכות נט, א). וכיוון שמקור היראה הוא מהקב"ה, היראה צריכה להיות אליו, ולא לאמצעים שדרכם נגרמת היראה.
על זה נאמר בפרשת שמיני "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'" (ויקרא ט, ו), לפגוש תמיד את הקב"ה, בכל המציאות. הקב"ה עושה את כל המאורעות, ואליו צריך לפנות, לא אל הכלים והלבושים.

מקור כל האהבות – אהבת ה'
דרך נוספת להתבוננות הזו נמצאת בדברי "קדושת לוי" לפרשת תצוה הפותחת בפסוק: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ). כותב ר' לוי יצחק מברדיצ'ב (ד"ה ויקחו אליך), שצריך תמיד להעלות נר תמיד, להעלות את כל הכוחות של האדם לקדושה, להעלות את כל הנטיות שפונות לכיוון לא טוב. אם יש לאדם פחדים או חששות מדברים שונים, האדם צריך להעלות אותם למעלה, ליראת ה'. הרי הכל מאת ה', כל הכוחות המיַראים שנמצאים בעולם הם בריות של ריבונו של עולם. "וְהָאֱלֹוהִים עָשָׂה שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו" (קהלת ג, יד), ליראה יש תפקיד. כל אדם באשר הוא ירא ממשהו, ואת היראה הזאת צריך להעלות ליראת שמים.
בעל ה"תולדות יעקב יוסף" (יתרו ד"ה עמ' ג'), מבאר את דברי הגמרא "הוי ערום ביראה" (ברכות יז, א), שהגמרא מתכוונת ללמד את האדם שעליו להפשיט את כל היראות ולהישאר רק עם יראה אחת, יראת ה' יתברך. ערום בלי כל יראה אחרת, לירא רק מה'.
וכן לגבי התאוות. אדם נמשך לדברים רבים בעולם, יש דברים גשמיים שמושכים אותו, ומשיכה זו יכולה לגרום לו לפנות לדברים אסורים. מהיכן יש למציאויות האלו כוח שיהיו מתאווים אליהם? הכל מריבונו של עולם, מקור כל הטוב וכל האהבה שבעולם ממנו. הכוחות האלו הם ניצוצות שנפלו מהשלמות האלוהית והתפשטו בתוך המציאות. יש ניצוצות שנפלו, נשברו ונעשו שליליים, והם מושכים את האדם לדברים מכוערים ואסורים. הם שברים של אורות עליונים, שברים של אותיות.
הרעיון הזה מרומז בדברי הפסוק: "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד". אותיות "זך", כ"ז, מספר כל האותיות כולל האותיות הסופיות – יש עשרים ושתיים אותיות וחמש אותיות כפולות, ביחד עשרים ושבע אותיות. "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית", האותיות האלו נכתתו ונעשו שברים ושברי שברים, כוחות גדולים ועליונים שירדו ונשתברו. כל הבריאה כולה נבראה בעשרה מאמרות (אבות ה, א), באותיות ודיבור: "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ" (תהלים לג, ו), דיבור של אותיות. יש אותיות שלמות – הופעות חיוביות גדולות, ויש שברים. המציאות הזאת היא סדר אלוהי שהקב"ה קבע כדי שהאדם יתמודד, ידע לרומם את הכוחות שלו ולהתגבר על קשיים, כדי שעבודת ה' לא תהיה בקלות אלא מתוך מאמץ, שיהיו לאדם פיתויים שיפתו אותו לדברים הפוכים מרצון ה'. עניינו של האדם הוא להתגבר על הקשיים ולבנות לעצמו כוחות טובים.
מהי הדרך לבנות את הכוחות האלו ולהתגבר? להעלות את הכוחות. אם אדם מתאווה לדבר כל כך קטן, שבר, ניצוץ מכוח גדול ומקורי שבו יש את כל הגודל והשלמות, כל שכן שהוא צריך להתאוות למקור שלו, למקור כל האהבה וכל המשיכה, לפתח את ההתבוננות הזאת, שאין דבר שלם ומענג יותר מהדבקות בריבונו של עולם. לא יכול להיות דבר שמענג יותר, כיוון שריבונו של עולם הוא המקור של הכול. לקחת את השברים הללו ולהעלות נר תמיד. הנר נקרא "תמיד" כיון שזאת עבודה תמידית. בכל פעם שהאדם פוגש משיכה בתוך המציאות, עליו לרומם אותה למעלה – לדעת את מקורה.

הכרחיות האהבה
"אור החיים" הקדוש (דברים ו, ו) אומר שיש מדרגות באהבת ה' והן כתובות בפסוק: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (שם ה). המדרגה הראשונה היא "בְּכָל לְבָבְךָ". פירוש הציווי הוא שהאדם צריך להתאמץ לפתח את אהבת ה' בכל הרגש, בשיא העוצמה שיכול הלב להכיל. על גבי מדרגה זו בא הציווי של המדרגה השנייה "וּבְכָל נַפְשְׁךָ". פירושו הוא שיש להגיע למצב שאהבת ה' הופכת לטבעית אצל האדם. הקב"ה טבע באדם שיאהב את מה שהגוף שלו צורך. לדוגמה, אדם נמשך לאכול כי הוא מוכרח לאכול, וכך בעוד דברים שהאדם צריך ואינו יכול להתקיים בלעדיהם, וזהו הציווי של "בכל נפשך", כמו שהנפש צריכה כל מיני דברים, כך יהיה לאדם צורך של אהבת ה', צורך שאי אפשר בלעדיו. המדרגה השלישית היא "וּבְכָל מְאֹדֶךָ". ברוב הדברים שאדם צורך כי הם חסרים לו, כגון אוכל, לאחר שמילא את סיפוקו ושבע, הוא פוסק מלאכול ואינו רוצה מנה נוספת. כך בכל התאוות שיש לאדם, אחרי שהוא בא לידי סיפוק תאוותיו הוא מפסיק, ורק לאחר זמן הוא חוזר להתאוות להן. אך יש דבר בעולם שהאדם אוהב בלי גבול, וזה: "וּבְכָל מְאֹדֶךָ, בכל ממונך" כדברי חז"ל (ברכות ט, ה). "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף" (קהלת ה, ט). כסף הוא דבר שלא משנה כמה יש לאדם, הוא רוצה עוד, עד שלעולם אינו שבע ממנו. כך צריכה להיות אהבת ה', כל הזמן הולכת ועולה, הולכת וצומחת ללא גבול, "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ".

מצווה תמידית
הרמב"ם בהלכות קריאת שמע פותח בלשון שונה ממה שהוא רגיל לפתוח בכל המצוות, וזה ממש פלא. הרמב"ם אומר (א, א):
פעמיים בכל יום קוראין קריאת שמע בערב ובבקר, שנאמר "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו, ז) – בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזה הוא יום.
בתחילת הלכות תפילה כותב הרמב"ם: "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹוהֵיכֶם' (שמות כג, כה)", וגם כאן לכאורה היה צריך לכתוב ''מצוות עשה לקרוא כל יום פעמיים קריאת שמע! שנאמר...'' אומנם כתוב בהקדמה של הלכות קריאת שמע: "מצות עשה אחת והיא לקרות קריאת שמע פעמים ביום", אבל מדוע בהלכה עצמה לא הזכיר דבר זה?! ה"לחם משנה" בתחילת הלכות תפילה (א, א) שואל שאלה זאת, ומביא את תירוצו של בעל ספר "חרדים": "דמצוות ייחוד חייב אדם לייחד בכל רגע, ולכן לא חשבה לאחת ממצוות עשה שבתורה לבד". עיקרה של מצוות קריאת שמע היא לא האמירה פעמיים ביום של הפסוקים הללו, אלא לייחד את ה' ולאהוב אותו, ואדם צריך לזכור את ייחוד ה' כל היום כולו.
מעניין לראות בספר "החינוך", כשסידר את המצוות בפרשיה זאת, כתב קודם את מצוות אחדות ה' (מצווה תיז), אהבת ה' (מצווה תיח) ותלמוד תורה (מצווה תיט) ולאחר מכן את מצוות קריאת שמע (מצווה תכ). קודם התוכן שנמצא בתוך הפרשה, ורק אחר כך את מצוות קריאת שמע שחרית וערבית. וכך מבאר החינוך את מצוות אהבת ה':
שנצטוינו לאהוב את המקום ברוך הוא, שנאמר "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ" (דברים ו, ה). וענין המצוה שנחשוב ונתבונן בפקודיו ופעולותיו עד שנשיגהו כפי יכלתנו, ונתענג בהשגתו בתכלית העונג, וזאת היא האהבה המחויבת... והעובר על זה וקובע מחשבותיו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים רק להתענג בהם לבד, או להשיג כבוד העולם הזה הכוזב להגדיל שמו, לא לכוונה להטיב לטובים ולחזק ידי ישרים, ביטל עשה זה ועונשו גדול. וזאת מן המצות התמידיות על האדם ומוטלות עליו לעולם.
בדברי החינוך ישנה תביעה עצומה. אם אדם "קובע את מחשבותיו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם", הוא מבטל את העשה של אהבת ה' ועונשו גדול. כל אהבת העולם צריכה לנבוע מאהבת ה'. מותר לראות את הדברים הטובים שבעולם ולהתענג בהם, אבל צריכים לראות ולהתבונן שאת כל הטוב הזה הקב"ה נתן לנו, ואז האהבה לדברים שבעולם הזה גדלה מפני שיודעים את עומק העונג שלהם, יודעים שריבונו של עולם נמצא כאן וכל הטוב הזה הוא טוב אלוהי. מצוות אהבת ה' היא מצווה שצריכה למלא את הלב.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il