בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • חקת
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת חוקת תשפ"א

קניין תורה והקמת ממשלה עם גויים

-שמירה על נקיות הלשון - האות של כל אחד בתורה -הדרך לקניין תורה - התורה היא הנצח -עניין הסגולה בייחס לפוליטיקה העכשווית

undefined

ט' תמוז תשפ"א
12 דק' קריאה 39 דק' צפיה
הטהרה והטומאה ממקור אחד
"זאת חוקת התורה", אומר המדרש (במדבר רבה פרשה יט, א'):
"מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד"? (איוב ד, יד) כגון אברהם מתרח, חזקיה מאחז, יאשיה מעמון, מרדכי משמעי, ישראל מאומות העולם, העולם הבא מהעולם הזה, מי עשה כן? מי ציווה כן? מי גזר כן? לא יחידו של עולם?"
ובהמשך המדרש:
העוסקים בפרה מתחילה ועד סוף מטמאים בגדים, היא גופא מטהרת בגדים, אמר הקב"ה: חקה חקקתי גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.
זו הסיבה שהמדרש מביא דברים אלו כאן, שגם בפרה רואים אותו עיקרון שהיא עצמה מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים שהרי העוסק בפרה נטמא. מי עשה כן, לא יחידו של עולם, אמר הקב"ה חוקה חקקתי גזירה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על דברי.
טהור וטמא לא הולכים יחד. קדושה וטהרה הולכות ביחד אך יש בן מדרגות. טהור וטמא זה תרתי דסתרי, איך יכול להיות טהור מטמא, איך יכול להיות שמתרח שעובד עבודה זרה יוצא אברהם אבינו. וגם בתוך ישראל, חזקיה מאחז, אחז רשע וחזקיה צדיק, איך יכול להיות בן צדיק מאבא רשע - אומר המדרש מי יתן טהור מטמא לא אחד, לא יחידו של עולם - ריבונו של עולם הוא אחד וממילא כל הבריאה כולה היא גם אחת, וגם הטמא וגם הטהור שייכים לאחד. הטמא הקיצוני והטהור הקיצוני הם שני צדדים של אחד שלם, הכול הופעה של ריבונו של עולם.
אני רוצה להסביר את הדברים הללו. הכול עניין יחסי כך טמא ביחס לטהור. יש מדרגות של טהרה, ויש מדרגות של טומאה. יש מדרגות בטומאה גשמית, ויש בטומאה הלכתית שאנו מכירים, יש נטמא לשבעה ימים ויש נטמא ליום אחד. ויש מדרגות בטהרה, יש טהרה שאפשרית רק במי מעיין, יש טהרה שאפשר גם בימי גשמים, בבור. גם בטומאה הכי גדולה שקיימת, עדיין יש ניצוץ של טהרה והניצוץ הזה הוא שמקיים אותה, רק שהנקודה האלוקית הזו קטנטנה כל כך עד שלא נראית, ואף נראית לגמרי שונה והפוכה ממה שהיא. ברגע שהנקודה הזו לא תהיה, הדבר שנחשב טמא - לא יתקיים, כי הקב"ה הוא המקור לכל הדברים. זאת אומרת שיש מדרגות בהופעת ריבונו של עולם, וזו הגדולה האלוקית, שהיא מתפשטת ומתפשטת כביכול ללא גבול, צמצומים ועוד צמצומים ועוד צמצומים מאוד גדולים, שבעינינו נראה שכבר אין בדבר שום צד של קדושה של טהרה. ולכן כיוון שכך, יכול להיות טמא שבתוכו עדיין יש צד של טהרה, כמו שאמרנו, שיצא ממנו טהור מטמא. תפקיד האדם כמובן להביא עוד טהרה ועוד קדושה ועוד עליות במהלך הזה.
למדנו מהמדרש הזה שהעולם כולו אחד. כל מה שיש בעולם הוא חלק מהאחד הזה של הבריאה האלוקית, שמקורה ריבונו של עולם האחד. בתוך הבריאה הזאת יש עם ישראל שהוא אחד. הוא הלב שהוא אחד, לכל המדרגות שלו, גם המדרגות הכי נמוכות, גם אחז, גם שמעי, כולם חלק מהישראליות וכולם אחד. "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". כיוון שהעולם הוא אחד, ייתכן שמטמא יבוא טהור כי זה לא טמא לגמרי והוא מחובר עם המקור של הטהרה. אלו רק מדרגות, מדרגות, בהופעה.

לדבר בלשון נקיה
נמשיך במדרש (שם ב):
"זאת חוקת התורה", "אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת" (תהילים יב, ז). אמר רבי יהושע בן לוי: מצינו שעיקם הקב"ה שתיים ושלוש תיבות בתורה שלא להוציא דבר טומאה מפיו, "מִן הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה" (בראשית ז, ח).
ריבונו של עולם מדבר בטהרה, האמירות האלוקיות הן טהורות. התורה מלמדת אותנו שדבר ה' מופיע בלשון נקיה, ללמדנו, שכך צריך לדבר. אם אפשר לדבר בלשון טהרה ולא בלשון של טומאה, צריך להשתדל כך לדבר. ואפילו צריך להאריך בדיבור כדי להימנע מלדבר דברים שליליים. אמנם כשמדברים דברי הלכה, מוכרחים להשתמש בביטויים ברורים שיבינו את המדובר, וצריכים לאומרם בקיצור ודיוק. אך בפרשת נח שהתורה מספרת לנו סיפור דברים, משתמשת התורה בלשון נקיה. ממשיך המדרש:
אמר ר' יהודה: אף כשבא לפתוח בסימני בהמה טמאה – לא פתח אלא בסימני בהמה טהורה, את הגמל 'כי לא מפריס פרסה' אין כתיב כאן, אלא "מעלה גרה הוא", 'ואת הארנבת כי לא מפרסת פרסה' אין כתיב כאן, אלא "כי מעלת גרה היא, ופרסה לא הפריסה" וגו'. ואת החזיר 'כי לא מעלה גרה הוא' אין כתיב כאן, אלא "כי מפריס פרסה".
כלומר גם שהתורה באה לפתוח בביאור סימני בהמה טמאה, היא פותחת בסימן הטהור, ואחר כך מזכירה את הסימן הטמא. אנחנו שמים לב כמה התורה זהירה לפתוח בטוב, אף על פי שצריכים לכתוב את הכול, אבל השאלה במה פותחים. דברים אלו מובאים גם בתחילת מסכת פסחים (ג.):
תנא דבי ר' ישמעאל - לעולם יספר אדם בלשון נקיה... ואומר: "וְתִבְחַר לְשׁוֹן עֲרוּמִים" (איוב, טו, ה), "ואומר וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ" (איוב לג, ג).
לשון ערומים, לשון נבחרת, המילים צריכות להיות חיוביות. הגמרא מספרת שם (ג:):
הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל, וחד מינייהו רבן יוחנן בן זכאי, ואמרי לה קמיה דרבי, וחד מינייהו רבי יוחנן. חד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה ואין מוסקין בטהרה, וחד אמר מפני מה בוצרין בטהרה, ומוסקין בטומאה, אמר (על התלמיד ששאל בלשון נקיה) מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל, ולא היה ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל.
שני תלמידים ישבו לפני הלל, ושאלו אותה שאלה, כל אחד שאל בנוסח אחר. בבצירת היין נזהרים להיות בטהרה, ובמסיקת הזיתים לא נזהרים, מה ההבדל בין הבצירה למסיקה - אחד שאל מפני מה בוצרים בטהרה ואין מוסקין בטהרה, והאחר שאל מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה - אמר הלל, על מי שדיבר בלשון נקיה, שזה היה כנראה ר' יוחנן בן זכאי, שהוא עתיד להיות מורה הוראה בישראל. זאת אומרת, הלשון צריכה להיות לשון יפה ונקיה. למעט מאוד מלהגיד דברים בלשון שלילית. ואנו עוד עוסקים בלשון, עוד לא עוסקים בתוכן. אפילו אם צריך להגיד תוכן שהוא לא כל כך חיובי – להשתדל להגיד אותו בצורה חיובית.

הזהירות של הרב צבי יהודה בדיבור
הרצי"ה היה נזהר לא להגיד על מישהו שהוא חולה או שהוא חולה קשה, אלא לומר שהוא צריך רפואה גדולה. לדבר בצורה חיובית. לא לומר הגדרה שהיא קשה. סיפרתי לכם שפעם הרצי"ה יצא מביתו לכיוון המדרגות, ותוך כדי הליכתו במדרגות, העוזר שלו, ר' יוסי בדיחי אמר לו: "שכשהרב יורד במדרגות, למטה מחכה לו איזה תלמיד שרוצה לשאול את הרב שאלה". ענה לו הרצי"ה: 'אני לא יורד, אני הולך במדרגות'. כשהוא היה עולה במדרגות, אמר שהוא עולה במדרגות, לא הולך - עולה, לעלות צריכים תמיד. מה הנפקא מינה לומר יורד או הולך - הלשון צריכה להיות תמיד שקולה. להגיד תמיד רק דברים יפים. לא 'יורדים' אסור לרדת! צריך להשתדל תמיד לעלות. כשהרבנית, האחות שלו, הייתה בשעות האחרונות של החיים, והרב צבי יהודה רצה לדעת מה המצב, אז הוא שאל: "יש לה עוד קשר עם החיים?' צריך לדבר בלשון נקיה וגם בלשון מדוייקת. לא רק הלשון צריכה להיות נקיה, גם התוכן צריך להיות נקי, לא לדבר לשון הרע, רכילות, דברים שהם דיבור רע, רק לדבר בלשון חיובית.

מעלת השמירה מלשון הרע
ועוד במדרש (שם ג), דברים שחזרנו עליהם הרבה פעמים:
אמר ר' יהושע דסיכנין בשם ר' לוי: תינוקות שהיו בימי דוד שלא טעמו טעם חטא, היו יודעים לדרוש את התורה במ"ט פנים טמא ובמ"ט פנים טהור, והיה דוד מתפלל עליהם ואומר: "אַתָּה ה' תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ" (תהילים יב, ח), נטר אוריתהון בלבהון, תנצרם מן הדור זו לעולם. ואחר כל השבח הזה יוצאים למלחמה ונופלים על ידי שהיה בהם דילטורין... אבל דורו של אחאב כולו עובדי עבודה זרה היו ועל ידי שלא היו דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין.
דורו של אחאב לא סיפרו לשון הרע, ולא גילו על הנביאים שעובדיה החביא מפני איזבל שהרגה את הנביאים. עובדיה החביא מאה נביאים, חמישים במערה אחת וחמישים במערה אחרת, ואליהו הנביא אומר: "ואיוותר אנוכי לבדי", למה לבדי, יש עוד מאה נביאים שהוחבאו - אף אחד לא סיפר ולא גילה את זה. שמרו את הסוד הזה ולא דיברו לשון הרע, ולא רכילות, ולכן היו נוצחים במלחמה. כפי שכבר הזכרנו כמה פעמים, המדרש הזה חוזר בכמה אופנים. במקום אחר, באבות דר' נתן, גדול השלום, ומביאים הדוגמאות האלו ובעוד מקומות.

גם כשיש מחלוקת - לדבר בצורה נקיה ומכובדת
צריך שהפה יהיה נקי, ולא לדבר דברים שליליים, ולפעמים צריך לדבר, אז גם כשצריך לדבר, צריך לבחור לשון ערומים, וגם להיזהר לא להגזים. לפעמים צריך לומר ביקורת, יכולים להיות ויכוחים, דעות שונות, גם אז צריך לדבר בלשון נקיה באופן ענייני.
יכולה להיות מחלוקת בדברי תורה שחכם אחד אוסר ואחד מתיר, וזה שאוסר חושב שהמתיר טועה וזה שמתיר חושב שהאוסר טועה - הוא מחמיר יותר מדי, מגזים, ויש כאלו שחושבים שהמתיר מדי גורם לזלזול בתורה. מחלוקת. איך מתנהגים במחלוקת - בית הלל אומרים, אתה יודע שגם השני בוחן את הדברים, נתבונן בדעתו, ננסה לרדת לסוף דעתו. היו קודם מזכירים את דברי בית שמאי, ורק אחר כך אחרי ההתבוננות בדבריהם, היו אומרים אנחנו בדעה אחרת, לא היו מבטלים את דברי בית שמאי. אף על פי שבית הלל חשבו שהם צודקים, הם כיבדו את דברי החולקים, וזוהי באמת מחלוקת בצורה שאלו ואלו דברי אלוקים חיים. גם התוכן וגם הסגנון והלשון צריכים להיות נקיים.

שלמות של דיבור
המדרש מביא דבר שלישי, שגם הלשון של התורה היא לשון עמוקה עם הרבה משמעויות פנימיות, וגם לשון יפה ומדויקת:
ר' חנן בן פזי פתר קרא בפרשת פרה, שיש בה משבעה שבעה, שבע פרות, שבע שרפות, שבע הזיות, שבעה כיבוסין שבעה טמאים, שבעה טהורים, שבעה כהנים.
ר' חנן מסביר למה הביאו את הפסוק "אמרות ה' אמרות טהורות" בקשר לפרשת פרה, כי מי שקורא יפה את הפרשה, פרשת פרה אדומה, הוא רואה שיש בה שבע פרות, שבע שריפות, שבע הזיות, שבע כיבוסים. הכול שבע. זה מספר כל כך יפה. האמת היא שכשקוראים את זה, לא רואים את השבע. צריך בשביל זה את הגאון מווילנא. לדעת איך ללמוד תורה, צריך להיות בעל תורת הרמז שהוא מפרש את הדברים. המדרש רוצה לומר לנו שגם היופי של הדיבור הוא יופי עם עמקות, עם רמזים, עם תכנים יפים. זאת אומרת אמרות ה' מכל הצדדים הן צריכות להיות מושלמות. גם מצד הסגנון והדיבור היפה, גם מצד התוכן היפה, גם מצד היופי הכללי של השפה שהיא תהיה עשירה ויש בה עומקים.

שלמות התורה וישראל
"זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" (במדבר יט, ד). בעל 'מאור עיניים', ר' נחום מצ'רנוביל היה תלמידו של הבעל שם טוב וגם תלמידו של המגיד ממזריטש. הוא אומר: 'זאת התורה - אדם', האדם זו תורה. בתורה יש שישים ריבוא אותיות, ויש שישים ריבוא שורשים של נשמות מישראל, בני אדם יש יותר משישים ריבוא, אבל שורשי הנשמות הם שישים ריבוא. לכל אחד מישראל יש כנגדו אות בתורה. יש התאמה. בתורה אם חסר אות אחת - התורה אינה כשרה ואי אפשר לקרוא בתורה. חסר בשלמות התורה. התורה צריכה להיות שלמה, וכך הדבר בעם ישראל. אם חסר אחד מישראל אז חסרה השלמות.
זה מתאים למה שהתורה מספרת אחר כך בפרשה, שהכנעני מלך ערד שבה שבי, ורש"י מביא בשם חז"ל, שהם שבו שפחה אחת. ועל זה ישראל יוצאים למלחמה להשיב את השפחה. אם חסרה אפילו שפחה, חסר בשלמות ההופעה של ישראל. אמנם שפחה כנענית, אבל כנראה שכבר טבלה לשם שפחות, אז היא כבר חלק מעם ישראל, וצריך להחזיר אותה, ועושים על זה מלחמה. עם ישראל צריך להיות עם שלם, ללמדך שכל החלקים של עם ישראל הם חלקים מדבר אחד. זה המשך למה שאמרנו מקודם מי יתן טהור מטמא לא אחד, ריבונו של עולם אחד, עם ישראל אחד, העולם אחד, הכול אחד, מציאות אחת. הכול מתחיל מהמקור האלוקי, וכיוון שהכול אחד, אז כמו שהתורה צריכה להיות שלימה - כולה מחוברת, גם עם ישראל צריך להיות עם אחד.

כל ישראל מציאות אחת
אומר בעל 'מאור העיניים', שכל אחד צריך לראות באדם השני כאילו זה הוא עצמו. הוא מביא בשם הבעש"ט, שמי שהוא צדיק ואין בו שום דבר רע הוא לא יכול לראות רע אצל אחרים. והוא מוסיף שאדם שמסתכל על אחר, זה כמו מראה. הוא מסתכל על אחר ורואה בו חסרונות, הוא בעצם רואה את עצמו, כמו שאדם מסתכל במראה, אם הוא עושה פרצוף, המראה גם מראה לו פרצוף. אם הוא מכוער, מלוכלך - רואה במראה את הלכלוך. כל ישראל הם אחד, אז אם אתה מסתכל על השני, הסתכלת על עצמך. אדם שמסתכל על עצמו, והוא יודע שהוא לא שלם, יש לו דברים שהוא נכשל בהם, שקשה לו, שהוא לא עשה אותם בשלמות, אז הוא מתחיל לשנוא את עצמו?! הוא אוהב את עצמו, הוא שונא את הדברים הלא טובים שיש בו, את החולשות, את הטעויות, את השיבושים שבגללם הוא לא מצליח להיות שלם. את החסרונות הוא מבקר אבל לא את עצמו, את עצמו הוא אוהב.
כך אדם צריך להסתכל על מישהו אחר, אדם אחר מישראל, הוא אתה, הוא לא מישהו אחר, כל עם ישראל זה דבר אחד. 'הוא זה אתה'. קשה לחשוב כך. יש אנשים רעים לכאורה מקולקלים, ואנחנו רואים רק את הצדדים המקולקלים שלהם. איך נתבונן באופן כזה שאדם המתבונן באחר כאילו הוא מתבונן בעצמו - אבל זה מה שצריך להיות, צריך לפתח את הדבר הזה. אם אדם רואה איזה חולשות אצלו, הוא מצטער עליהן כמובן, וזה כואב לו. כך הוא צריך להרגיש לגבי מישהו אחר. זאת התורה - אדם, התורה היא אדם, כל אחד יש בו ניצוץ אלוקי, אות אחת בתורה. יש הרבה אותיות בתורה. מכל אות יכולות להתפשט מילים שונות כמובן, כמו שאנו יודעים שיש כ"ב אותיות בתורה. כל אות מופיעה בצורה אחרת, במילה אחרת בתורה, בעניין אחר בתורה. כך כל אדם מישראל, יש לו האות המיוחדת שלו. כל אחד צריך להיות מה שהוא ולא אחר. אם ישימו אות ב' במקום אות א' בתורה - התורה לא תהיה כשרה, כי במקום שצריכה להיות א' צריכה להיות א' ולא ב'. אותו הדבר בישראל. כל אחד מישראל צריך להיות מה שהוא. לבטא את האות המיוחדת שלו בתורה. ולדעת שהוא חלק מהכלל, ועל ידי זה שהוא מבטא את האות שלו בתורה, הכלל משתלם ונשלם. זאת התורה - אדם, האלוקיות שבאדם זה התורה, הצד האלוקי שבאדם הוא התורה.

התמסרות מוחלטת לתורה – למען עם ישראל
"זאת התורה אדם כי ימות באוהל" - חז"ל אומרים לנו שאין דברי התורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם (שבת פג, ב). פה אני רוצה לדבר קצת מוסר. המדרש אומר בשביל שאדם יקנה תורה, שהתורה תהיה מתקיימת, צריך האדם לבטל את כל הרצונות האחרים שלו כלפי לימוד התורה. רק כך נקנית התורה באופן מאוד גדול. בדור שלנו יש הרבה התמודדויות, משיכות לרוחות שונות וכדומה. ואנחנו יודעים שאנחנו נמצאים בעיקבתא דמשיחא ובאתחלתא דגאולה, שזה בעצם מורכב ביחד, כמו שאומרת לנו הגמרא במסכת סנהדרין בפרק חלק. אנחנו בתקופה של בירורים, והבירורים מתבררים דרך קושיות, דרך כל הרוחות המנשבות החדשות שמכריחות אותנו לברר את האמת ולהעמיק יותר בעומק של דבר ה', העומק של התורה. בשביל זה צריך באמת להתמסר. בלי התמסרות אי אפשר לקנות את התורה.
מי שזכה כבר להיות בן תורה, צריך לדעת שאנחנו עובדים את ה' לא כפרטים אלא כחלק מכל האומה כולה. ויש לנו תפקיד להאיר את אורה של התורה בכל מקום שאנחנו יכולים. אדם צריך להיות אידיאליסט, פירושו של דבר מתמסר לאחרים, לא רק חושב על עצמו, איך אני אהיה שלם, איך אני אהיה מתוקן, איך אני אהיה הכי טוב מבחינה אמונית מבחינה תורנית, מבחינה מעשית, אלא גם איך אני עושה שאור ה' יאיר בעולם כמה שיותר, וכמה שאני יכול לתרום בזה, להשפיע על הסביבה. ובראש ובראשונה להשפיע על עצמו, להשפיע על עצמו לא בגלל שהוא דואג לעצמו, אלא בגלל שהוא דואג לעם ישראל, והוא אחד מישראל, ועל עצמו יש לו את ההשפעה הגדולה ביותר. הרי אף אחד לא יכול להפריע לו להשפיע על עצמו. לכן הדבר הראשון, להשפיע על עצמו, כאחד מישראל, וצריך להשפיע על כל ישראל, בתחילה משפיעים על הכי קרוב, ואחר כך על החברותא, ואחר כך על המשפחה, ועל אחרים, כולם זה אחד, כמו שאמרנו מקודם, כמה שאני יכול יותר, בכתב בעל פה, בכל הדרכים שאדם יכול להשפיע. בשביל זה צריך באמת 'אדם כי ימות באהל' - צריך להתמסר לתורה.

התחברות לתורה – התחברות לנצח
צריך לדעת שתפקיד התורה היא לא רק ללמד אותנו איך להתנהג. כשאנחנו עוסקים בתורה, אנחנו מתחברים לאור ה' ואור ה' זה הנצח כביכול אנחנו יוצאים מהעולם הזה ומתחברים באותה שעה עם הנצחיות. לכן באים חז"ל ואומרים (שבת פג:): "אמר ר' יונתן לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה אפילו בשעת מיתה, שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל', אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה". האדם יודע שאלו הרגעים האחרונים, הוא צריך להמשיך ללמוד שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל". מה זה מלמד אותנו, שהתורה היא לא אמצעי, שאדם לומד בשביל לעשות. כי אם הלימוד רק בשביל לעשות, עכשיו ברגעים האחרונים הוא כבר לא יוכל לעשות, אז למה שילמד - אלא שהתורה היא לא רק בשביל לעשות, התורה מתחברת אל הנצח. כשאדם לומד תורה הוא מתחבר אל דבר ה', הוא מואר באור ה'.
זאת הכוונה שאין התורה מתקיימת אלא אם בן אדם המית עצמו עליה, כלומר כיוון שהתורה היא כל כך גבוהה, כל כך עליונה, לכן צריך להתחבר אליה גם במצב הזה, באופן שלם. זה לא אמצעי, כדי שתתקיים התורה בך, ותשקוד על התורה ותידבק אליה לגמרי. זה משהו עמוק יותר, לא אומרים לך מה לעשות כדי להידבק עם התורה, אומרים לך שהמקום של התורה, הוא נצח, והתורה היא למעלה מהחיים. החיים בעולם הזה מצומצמים, ואין התורה מתקיימת אלא במי שמבין שהחיים כאן הם קטנים, והתורה היא החיים האמיתיים, הכלליים, והנצחיים. וכשאתה מבין שזו התורה, אז ממילא גם אתה מתנהג כך. בשביל זה אדם צריך להמית את כל הדברים האחרים, כי התורה היא מעל כל הדברים האחרים, היא במקום אחר, היא נצחית, היא מעל כל המציאות. וממילא הגישה אליה צריכה להיות מתוך ביטול של כל הדברים כלפי התורה, ואז התורה באמת נקנית. מקום התורה הוא שם בנצח, וכשאתה מתחבר אל הנצח, יוצא מהצמצומים שלך, ומכל הרצונות הקטנטנים ההוויים של החיים בעולם הזה, אז אתה יכול להתחבר אל התורה שנמצאת במקום עליון.

אין להשתתף בממשלת מיעוט גם כשהנכרים דתיים
אני רוצה לנגוע בעוד נקודה עקרונית. יש ויכוח אם אפשר לעשות קואליציה עם נכרים שהם דתיים. (ובענייני הדת קרובים יותר לציבור הדתי) זה לא שייך בכלל, מהות הוויכוח היא הבנה מה זו סגולת ישראל. הסגולה הישראלית היא השורש של כל קיום התורה והמצוות, כמו שמורנו ורבינו הרצי"ה היה כל הזמן חוזר ואומר 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'. לתורה בלי בחירה אין משמעות. גם אם יהיה גוי שיקיים את כל תרי"ג מצוות בהידורים שבהידורים, וכל יום יעשה ש"י טבילות ויזהר בכל החומרות שיש בעולם - הוא גוי. הוא לא שווה לישראל. אמנם גם מי שלא מצווה ועושה יש לו איזה שכר, אבל זה משהו אחר לגמרי, הוא לא ישראל, והתורה ניתנה לישראל. ישראל הם עם סגולה, זה היסוד, ואז כל התורה מקבלת את המשמעות האלוקית שבה. זאת אומרת, הכול מתחיל מהסגולה, לא מהמעשים. המעשים מקבלים את המשמעות מפני שאנחנו עם ה', עם קדוש, מפני שיש לנו טבע אלוקי, ואז המצוות שאנחנו עושים הן אלוקיות. אדם שאיננו אלוקי ועושה את המצוות שאיננו מצווה בהן, זוהי מציאות אחרת, גוי לגמרי לא שייך בדבר הזה, אז אין על מה לדבר, לכן היסוד הזה, היסוד הסגולי, הוא היסוד של כל עבודת ה' שלנו. מתוך שאנחנו יודעים שהקב"ה בחר בנו וקבע בנו את הסגולה הזאת, מתוך כך אנחנו עושים ופועלים את כל הפעולות האלה, והן מקבלות את המשמעות היותר גדולה האלוקית שלנו. מי שלא מבין את ההבדל הזה, חסר לו ממש היסוד, זה חסרון ביסוד האמונה. 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il