בית המדרש

  • נתיבי אמונה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

פורטונה בת לוי

פרק שני חלק רביעי

אהבת ה' בדורנו

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תמוז תשפ"א
7 דק' קריאה
תפקיד הדור שלנו
אהבת ה', כאמור, היא התכלית המבוקשת בעבודת ה', וצריך להתבונן בחשיבותה דווקא בדורנו.
הדור שלנו הוא דור גדול. בארץ ישראל אנו זוכים למעלה מיוחדת של אהבת ה'. בנוסף, מתוך קיבוץ הגלויות, מתרחש חיבור של ציבור עצום שמתקבץ יחד, דבר שגורם לשפע אלוהי של השראת שכינה. מכיוון שהגענו למעלה חדשה יש גם אתגרים חדשים, יותר גדולים ויותר קשים. אנו גם במאבק עם הגויים, שנאבקים אתנו באיומים, חרמות ולחצים. מנסים למנוע מאתנו להתקדם ביישובה של ארץ ישראל ושל ירושלים.
נוסף על כך, ישנם אתגרים רוחניים. הקב"ה משכלל את עולמו במכשירים חדשים, פתיחות גדולה שמגמתה הפנימית היא להביא אותנו למדרגה נישאה של עבודת ה'. לשם כך יש לעבור דרך התמודדויות קשות מאוד. כל זה אומר שהדור שלנו הוא דור גדול. ר' צדוק כותב (דברי סופרים ז) שאם יצר מסוים תוקף את האדם באופן מיוחד – סימן שזה תפקידו של אותו אדם בעולם. היצר רוצה למנוע מהאדם להגיע לייעוד המיוחד שלו, ולכן דווקא שם הוא מפריע. הדברים אמורים גם לגבי הציבור. ציבור שמתמודד עם קושי מיוחד, סימן שתפקיד הדור הוא להכריע בנקודה זו.
לדור שלנו יש נטייה גדולה מאוד לעבודת ה' מאהבה, יותר מאשר לעבודה מיראה.

נפש ילדותית ונפש בוגרת
כאשר ישראל הגיעו לים סוף, מצרים רדפו אחריהם: "וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'" (שמות יד, י), ואז משה אמר להם: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה'" (שם יג). אומר האבן עזרא:
יש לתמוה, איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה, כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו, והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה.
הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט, לולי תפלת משה היה חולש את ישראל. והשם לבדו שהוא "עֹשֶׂה גְדֹלוֹת" (איוב ה, ט) "וְלוֹ נִתְכְּנוּ עֲלִלוֹת" (שמואל א, ב, ג), סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים, כי אין בהם כח להילחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והייתה להם נפש גבוהה.
זאת אומרת שסיבוכי הדרך של הגילוי האלוהי במדבר, והצורך בניסים רבים וכפיית הר כגיגית, נבעו מהעבדות של ישראל, מכך שעם ישראל התרגל להיות תלותי ונזקק להדרכה צמודה. הדרך המושלמת יותר היא הדרך של הגדולים. ילד קטן שלא יודע ללכת כראוי, צריך להוליכו. כשהוא לומד קצת ללכת, מתרחקים ממנו כמה צעדים ונותנים לו להתקדם לבד. כשהוא יודע יותר מתרחקים עוד, וכשהוא כבר הולך לגמרי באופן עצמאי, מתחבאים מאחורי הדלת וקוראים לו משם. ככל שהילד גדל, הוא נהיה עצמאי יותר. כך גם בעבודת ה' – עבודת ה' העליונה והשלימה ביותר היא עבודה שבאה מתוכנו, מתוך בחירה פנימית ועצמית.

מדרגת הבעל ומדרגת האיש
יסוד זה של מדרגות בעבודת ה' מוסבר באופן נוסף על ידי המהר"ל ב"נצח ישראל" (מז), שם המהר"ל מסביר מה ההבדל בין גאולה ראשונה לגאולה אחרונה. הנביא אומר: "הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם ה'" (ירמיהו לא, ל-לא). כלומר, לא כברית שהייתה כאשר הוצאתי אותם מארץ מצרים שהם הפרו, אלא ברית חדשה. וכמו שאומר הושע: "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" (הושע ב, יח), היינו, כאשר ישראל יצאו ממצרים הקב"ה הוציאם בכוח גדול וביד חזקה, והדרך של ההופעה האלוהית הייתה בהכתבה מלמעלה. במעמד הר סיני נכפה עליהם הר כגיגית, עם ישראל נאלץ לקבל את ה' כבעל, כשולט. עם ישראל מתאמץ לעבוד את ה', אבל יש מחיצות. הנטיות הגשמיות מונעות ממנו לדבוק בריבונו של עולם ולכן צריך להתגבר על הנטיות הטבעיות הללו. לעתיד לבוא החיבור יהיה בדרך אחרת. ישראל יעלו למדרגה של הזדככות עד שלא יקראו לה' בעלי כי אם אישי; זהו קשר שאינו של שליטה אלא של התאמה.
על הפסוק: "תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי" אמרו בגמרא: "אמר רבי יוחנן: ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה" (כתובות עא, ב). רש"י מפרש: ככלה שכבר נישאת ואינה בושה מבעלה. מסביר המהר"ל שלעתיד לבוא העולם לא יהיה גשמי, הנטיות יזדככו. וכמו שאמרו במדרש: "נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר" (ירמיהו לא, כא), "לפי שבעולם הזה הקדוש ברוך הוא מחזיר על ישראל שיעשו תשובה ויעשו רצונו, אבל לעתיד ישראל מחזירין אחר הקדוש ברוך הוא שיעשו רצונו" (מדרש תהלים עג). כלומר הטבע יתעלה, הרצון לעשות את רצון ה' יבוא מתוך ישראל ויהיה מותאם לרצון ה'. ואלו דברי הושע הנביא: "אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת ה' אֱלֹוהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל ה' וְאֶל טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (הושע ג, ה). באחרית הימים ישראל ישובו ויידבקו מצד עצמם בריבונו של עולם, הקב"ה ירצה אותם והם ירצו אותו; נתרומם למציאות של התאמה רוחנית בינינו לה'.
כעין רעיון זה אומר ה"שם משמואל" (הגדה של פסח) על מה שאמרו חכמים (נדה סא, ב): "מצוות בטלות לעתיד לבוא", ופירושו שלא יהיו ציוויים, אלא ישראל יחזרו למדרגת האבות בצורה מושלמת, הלב יימשך לריבונו של עולם.
התקדמות במהלך הדורות
התהליך של חזרת הבנים למצב האבות התרחש במשך כל הדורות ומתרחש גם בדורנו. בדורות הראשונים היו נביאים ונבואתם הייתה גלויה, אחר כך הסתלקה הנבואה והופיעה חכמת התורה שבעל פה, החכמה העצמית של ישראל, המורה איך לעבוד את ה'. ככל שחלפו הדורות, ההופעה הגלויה הצטמצמה עוד, ועבודת ה' הפכה להיות יותר פנימית. הקב"ה מוביל את התהליך, עד שבא דור שריבונו של עולם כביכול מסתתר לחלוטין, ואז הבחירה החופשית נעשית מוחלטת, אין משהו שמחייב את עבודת ה'. זאת תקופה של חופש, חופש הדעות וחופש הבחירה. מצד אחד החופש הזה מסוכן מאוד – הוא מאפשר מרידה וכפירה, אך מצד שני הוא מאפשר אהבת ה' עצמית, שתתגלה מתוך האדם; לא בעקבות לחץ שבא מבחוץ, שאין לזלזל בו כלל, אלא מבפנים, מהעומק הפנימי. מובן שבחירה כזאת מגיעה מתוך ייסורים וקושי, כיוון שאור ה' מסתתר, אבל הבחירה מביאה את העוצמה הגדולה ביותר של עבודת ה', עבודה שבאה מעומק הנפש הפנימית. זה עניינו של דורנו, דור החופש, דור שהכול פרוץ ואין לו כל מחויבות.
בדורות הקודמים, גם כשכבר לא הייתה הופעה גלויה, הייתה מסגרת שלא נתנה לאדם אפשרות לסטות ממה שכולם עושים, והיה קשה מאוד לפרוץ אותה. אט אט המסגרות האלו מתפרקות, ואדם חופשי יותר ויותר לעשות כפי הבנתו. עומדות בפניו אפשרויות רבות. מצד אחד החופש הזה הוא איום ונורא, הוא גורם לקלקולים נוראים ולהחלטות גרועות, ומצד שני, דווקא החופש הזה מאפשר את העליות הגדולות ביותר, עליות שבאות מתוך בחירה פנימית ובלי שום לחץ חיצוני.

תכלית התהליך
המציאות מתקדמת למדרגה שבה אנו נאהב את ה' מכל הלב, וכמו שכתב הרב: "אי אפשר שלא לאהוב את ה'" (מידות ראיה, אהבה ג). זהו ביטוי מיוחד. האהבה ממלאת את כל הנפש ואי אפשר שלא לאהוב. "אי אפשר שלא לאהוב את התורה ואת המצוות", למה? מפני ש"שלהבת אש קודש של אהבת ה' הלא בתוך הנשמה תמיד בוערת היא", אש בוערת של אהבת ה' בתוך ליבו של האדם, "מחממת היא את הרוח, מאירה היא את החיים, וענוגיה אין להם סוף, אין מדה מתארת נועמם ומתקם" (שם ד). כשאדם אוהב לבו מתמלא שמחה, ובאהבת דבר גדול השמחה גדולה יותר, על אחת כמה וכמה כשמדובר באהבת ה'. כשאדם אוהב את ריבונו של עולם, זו אהבה אינסופית, "אין מידה מתארת נועמם ומתקם".
אנחנו צריכים לקחת את הדברים הללו לתשומת לבנו, להוציא את האהבה מפנימיות הנשמה ולגלותה. אדם שלא מגלה את אהבתו לה', אומר הרב שהוא נוהג באכזריות כלפי עצמו (שם). הוא מונע מעצמו שמחה, אושר ותענוג אין סוף. אדם הנמצא במציאות רוחנית נכונה הוא מלא באהבת ה' ובאהבת תורתו, והוא מאושר. לימוד התורה, התפילה, קיום המצוות, אינם רק חובה שמוטלת על האדם, אלו הדברים האמיתיים שהאדם רוצה לעשות, שעושים אותו למאושר ביותר.
אנו חיים בדור שאי אפשר להכריח את האדם לקיים את התורה על ידי מחסומים ופחדים מבחוץ, ואף לא על ידי כפיה עצמית. צריך לרומם את התכונות והמידות. עלינו לקבע בנו את אהבת ה' כך שהיא תמלא את כל החורים והסדקים ולא תשאיר מקום לדברים אחרים, להגיע למצב שהדברים השליליים – דחויים, וכל דבר טומאה הוא מוות. התורה פותחת את פרשת עריות במילים "וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה) – אם לא מקיימים מצוות, החיים אינם חיים. איסורי עריות מגשימים את האדם ומרוקנים אותו מחייו. החיות היא מופשטות שקשורה לנצח, והנטייה אחר הגשמיות זו מיתה. הבריאות הזו נתבעת מאתנו.
האתגר של הדור שלנו הוא לפתח את פנים־פנימיות הנפש כך שלא תהיה מלחמה פנימית, שום דבר לא ימשוך אותנו כנגד רצון ה', והנטיות הנמוכות יאבדו את החומרניות הגסה שלהן וייעשו נטיות מרוממות. לארץ ישראל ישנה קדושה מיוחדת ולכן העבירות הללו לא מתאימות לה. עניין הגאולה העתידה הוא שנתאים את עצמנו לארץ ישראל, ונעבוד את ה' עם חיבור לאהבת ה'. יש צורך לעבור את כל התהליך של "גדול המצווה ועושה" (בבא קמא לח, א), אך המגמה היא לעלות אל השלמות העליונה של קיום המצוות מאהבה ורצון פנימי, בלא כפייה והכרח מבחוץ.

אש התמיד
לסיכום, הדור שבו אנו חיים מצוי בהתחדשות מתמדת, שבאה לידי ביטוי גם בפיתוחים טכנולוגיים, רפואיים ועוד פיתוחים בתחומים שונים. לבד מעצם ההתפתחות שמביאה לתיקון העולם, יש ללמוד מזה שאהבת ה' צריכה להיות בהתפתחות תמידית. כל הזמן צריך להתקדם באהבת ה', לאהוב את התורה והמצוות יותר. כפי שלמדנו מהפסוק: "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה" (ויקרא א, ו). האש הזאת מסמלת את אש הדבקות בעבודת ה' שצריכה להיות אש פנימית שבוערת כל הזמן בליבו של האדם. יש איסור מיוחד שלא לכבות את האש מעל גבי המזבח. אש היא משהו דולק ובוער, וכך נפשו של האדם צריכה להיות בוערת בעבודת ה', בוערת בתשוקה לעשות את רצון ריבונו של עולם ולהיות דבוקה בקב"ה.
צריך לשאוף שהאש הזאת תדלק תמיד, "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה" (שיר השירים ח, ז). בדרך כלל, אדם שאוהב דבר גשמי, איננו זקוק לו לאחר שהשיג אותו. כפי שאדם שצמא למשקה טעים, איננו זקוק לו לאחר שהרווה את צימאונו. רק לאחר שיעבור זמן יתעורר אצלו שוב הצימאון. לכל הנאה גופנית יש גבול שאחריה אין בה עוד צורך, עד שיתעוררו באדם שוב התאווה והרצון. אולם לגבי אהבת ה' – "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה". המגמה היא שאת אש האהבה, מים רבים לא יוכלו לכבות, שאהבת ה' תהיה בלא גבול. "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיהו נה, א), האדם אף פעם לא מרווה את עצמו מצימאון זה, מפני שהקרבה לריבונו של עולם יכולה תמיד להתקדם ולהתעלות. לפעמים אדם נמצא באותה המדרגה והוא מרגיש שהוא מיצה אותה, אבל יש עוד מדרגה מעליה, וכך אפשר תמיד לעלות ממדרגה למדרגה, מאהבה קטנה לאהבה גדולה יותר וממנה לאהבה גדולה עוד יותר, עד שאדם מגיע למצב כזה שהוא תמיד מלא בצימאון לאהבת ה', צימאון מלא באושר של קרבת ה'. אש בוערת בקרבו באהבת ה', "אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il