בית המדרש

  • נתיבי אמונה
לחץ להקדשת שיעור זה
חלק שלישי פרק שני

המדרגות במצות היראה

undefined

תמוז תשפ"א
14 דק' קריאה
יראת העונש
"עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה" (תהלים ב, יא). דוד המלך מדריך אותנו לעבוד את ה' ביראה. יש מדרגות ביראת שמים. המדרגה הראשונה היא יראת שמים נמוכה, בה אדם עובד את ה' מפחד חיצוני מפני עונשים. אדם שמאמין בקב"ה ויודע שיש שכר ועונש, מפחד לעשות עבירה כי הוא יודע שלא משתלם לעשותה, "הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה" (אבות ב, א). המשנה מדריכה את האדם לעשות חשבון, כמה הוא נהנה מהעבירה וכמה ישלם עליה. אדם נהנה מהעבירה הנאה רגעית, והתוצאה יכולה להיות מחלה או ייסורים. יכול להיות שהוא יקבל את עונשו אחרי שנים רבות. בכל אופן זה לא כדאי. אדם שעושה את החשבון ומאמין שיש עונש על כל עבירה – לא עושה עבירות. ואם הוא מאמין שיש שכר על כל מצווה, הוא נמשך לעשות מצוות.
ליראה החיצונית, הנמוכה, הפשוטה, המפחידה – יש תפקיד חשוב. לאלו הנכשלים במעלות המוסריות, לאלו שנגררים אחר תאוות ליבם ואין בכוחם להתגבר על יצרם, להם עוזרת היראה המפחידה, המאיימת. כי רק אימה ופחד מפני ה' השולט בעולמו, מפני ה' שופט הצדק, א־ל קנא ונוקם, רק אימה כזו יכולה לעצור בעדם ולדכא את הנטיות השליליות החזקות שבקרבם.
אף על פי שיראה כזו היא מדרגה נמוכה, גם היא מידה חשובה מאוד. במדרגה זו של היראה אדם מאמין ביסודות האמונה, מאמין שיש בורא לעולם, מאמין שהוא משגיח ומאמין שיש שכר ועונש. המדרגה של יראה ופחד מהעונש, וביטחון שיש שכר ושמשתלם לקיים מצוות, זו מדרגה שאי אפשר לוותר עליה.
כאשר ביקשו תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי לפני פטירתו שיברכם אמר להם: "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם" (ברכות כח, ב), שתפחדו מהקב"ה כמו שאתם מפחדים מבני אדם. הם התביישו מכך שבירך אותם שיתייראו מה' רק כפי שהם מתייראים מבשר ודם, אבל הוא אמר להם, "הלוואי", שהרי אדם נמנע מלעבור עבירות כאשר אנשים שהוא מעריך רואים אותו. למרות שהם אינם יכולים להעניש אותו, לא נעים לו לעבור עבירות בפניהם. אם אדם יאמין שהקב"ה רואה אותו כמו שאדם אחר רואה אותו, יאמין שעיני ה' צופות כל הזמן בו ובכל מה שנעשה בעולם – הוא לא יעשה עבירות. זו אמונה בסיסית. להאמין במציאות ה', לא כמציאות מופשטת, אלא לחיות זאת. לחיות את העובדה שהקב"ה רואה ויודע וצופה ומביט, משגיח עליו ורואה אותו ממש כל רגע.
במבט ראשון התבוננות זו נראית קצת מפחידה, אבל במבט שני, אם מתנהגים כשורה – התבוננות זו מרוממת. יש לנו כל הזמן ליווי נפלא, אלוהי. הקב"ה רוצה להטיב, הוא רוצה שבני אדם יעשו טוב. והאמת היא שכשהוא רואה שמישהו עושה עבירה הוא כמעט מעלים את עיניו, הוא לא רוצה לראות זאת. ובכל זאת ה' איננו מעלים את עיניו לגמרי מהחוטא, מפני שהוא רוצה בטובתו, לרומם אותו, שיתקן את מעשיו כדי שיקבל שכר. וכל מה שהקב"ה עושה, גם העונשים שהוא נותן – לטובה. אם מסתכלים במבט הזה לא מפחדים פחד חיצוני, אלא מפחדים לקלקל, לעוות, כדי לא לפגוע בכבוד שמים.

יראת הרוממות
לאחר שביארנו מהי יראת העונש, עולים במדרגות היראה ומגיעים ליראת הרוממות. יראת הרוממות זו יראה שעניינה הערצה. זו לא יראה חיצונית, מפחידה, מעיקה ומכבידה, שרובצת על האדם בעל כורחו, עד שלעיתים הוא מבקש לברוח ממנה. במדרגה של יראת הרוממות, לא מפחד העונש נמנעים מעבירות, אלא כי לא שייך לעשות מעשה כנגד רצון ה'.
משל לדבר: לפעמים תלמידים משתוללים, ואז עובר רב לידם, הם מרגישים לא נעים, ומפסיקים. הרב לא יעניש אותם, הם לא עשו משהו לא בסדר, אלא רק שיחקו. אפילו אם רק עשו מעשה חסר טעם שאינו עבירה, שהרב לא יעיר ולא יוכיח עליו – עדיין לא נעים להם לעשות בפניו מעשים לא מכובדים. כלפי שמיא על אחת כמה וכמה.
כאשר אדם חש שהוא עומד לפני ריבונו של עולם, הוא צריך להבין שזו לא חובה אלא זכות. הוא מבין שזו זכות שריבונו של עולם כל הזמן מלווה אותו, כל הזמן רוצה בטובתו, והוא צופה בכל ורואה הכל. ממילא כל ההתנהגות של האדם מאוד מותאמת למעמד הזה, לרצון ה', גם בלי לחשוב אם הוא יענש או יקבל שכר על זה. אנשים אוהבים לכבד את ההורים, לא בגלל חשבונות – "אם אכבד את אבא אז הוא ייתן לי כסף". אדם נורמלי לא עושה חשבונות כאלה, אלא מכבד את הוריו באופן טבעי. גם כבוד לרב נובע מכך שמעריכים אותו ומעריצים אותו באופן טבעי, ולא כדי לקבל אחר כך תמורה על כך.
ניתן להמשיל זאת למלך בשר ודם. אם בקשו מאדם לסייע למלך אהוב ונערץ, האם הוא יבקש על כך שכר? הוא יגיד תודה על הזכות שנתנו לו לכבד את המלך. עוד דוגמה ניתן להביא מהגמרא במסכת קידושין (ז, א), שם מובא דין שאישה יכולה להתקדש לאדם חשוב על ידי שהיא תיתן לו כסף. למרות שכדי להתקדש, הדין הוא שהאשה חייבת לקבל דבר בעל ערך, ואם היא תיתן כסף ותגיד "הרי אתה מקודש לי" היא לא מקודשת, ואפילו אם כשתיתן לו יאמר הוא "הרי את מקודשת לי" – אינה מקודשת. אבל אם הוא אדם חשוב, והוא מסכים לקבל ממנה מתנה – הרי הסכמתו לקבל את מתנתה נחשבת כאילו היא מקבלת ממנו משהו, ובכך היא מתקדשת. עצם הקירבה לאדם חשוב מרוממת, ויש לכך ערך ממשי שהאשה יכולה להתקדש בו. כך גם קירבה לקב"ה מרוממת את האדם, והוא אינו צריך הבטחת שכר כדי לקיים מצוות. קיום המצווה הוא עצמו השכר, "שכר מצווה מצווה" (אבות ד, ב), הזכות לעשות רצון ה' היא זכות עצומה. זאת המדרגה הגדולה של היראה.
יראת הרוממות נובעת מהתבוננות בגדלות ה' וברוממותו יתברך. התבוננות זו מרוממת את האדם המתבונן, והגדולה האלוהית הבלתי ניתנת לתיאור ולהשגה, ממלאת אותו התפעלות. האדם חושב על כך שהוא יתברך מרומם על כל ברכה ותהילה, שלם מכל שלמות, נעלה מכל השגה, וכל מחשבה גדולה ככל שתהיה – לא יכולה להשיג אותו: "לית מחשבה תפישא ביה" (תיקוני זוהר, הקדמה). הקב"ה גבוה מכל תיאור דמיוני, ויהיה זה דמיון גדול ככל שאפשר בכוחו של הדמיון לדמות, "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה" (ישעיהו מ, כה). ההתבוננות בגדולה האלוהית מביאה לידי הערצה, להתפעמות, לרצון להיות שייך לגדולה האלוהית, להיבלע בתוכה, להתבטל כלפיה. לא התבטלות של חידלון שמקטינה את האדם, אלא התבטלות שמגדילה אותו. הוא נעשה מוקף וממולא באור האלוהי; הוא בטל מצד עצמו, אבל נעשה חלק מהגדולה האלוהית. יראת הרוממות זו יראה שאדם כמה וצמא אליה.
לאנשים רוחניים, בעלי מידות טובות, להם ראויה יראת הרוממות, יראה של הערצה "אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים רַבָּה וְנוֹרָא עַל כָּל סְבִיבָיו" (תהילים פט, ח). יראה זו צריכה שתהיה מלווה את כל מעשיו של האדם, את כל עבודת ה' שלו. יראה זו צריכה להתפשט מהמוח אל הלב, מהשכל אל הרגש, אל החושים, עד שבעת שהוא מתפלל או עושה מצווה – יראה את עצמו כעומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
מתוך התבוננות והבנה שכלית שאכן כך הוא באמת, מתפשטת ההרגשה הממשית שהוא עומד לפני הקב"ה, מתפלל לפניו ומבקש את בקשותיו ממנו, והקב"ה שומע את תפילתו ומאזין לבקשותיו ממש. יראה זו, כשהיא ממלאת את הלב, מתפשטת אל ההתנהגות. כשאדם רואה את ה' לנגדו תמיד, "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד" (תהילים טז, ח), התנהגותו נעשית בהתאם. היראה ניכרת בכל הופעתו, עמידתו, הליכתו, תפילתו. כך הגמרא (שבת י, א) מספרת על רבא, שבזמן תפילתו היה מניח את ידיו על ליבו כעבד שעומד לפני רבו באימה וביראה ובפחד. רב כהנא היה לובש בגדים מתאימים לפני התפילה, ואומר: "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (עמוס ד, יב).
הווי אומר שהיראה היא העמוד שעליו עבודת ה' עומדת, ועיקר היראה היא יראת הרוממות.

גדולתה של יראת הרוממות
הרמח"ל בהקדמה למסילת ישרים, מוכיח את גודלה של היראה על פי מיקומה בברייתא של רבי פנחס בן יאיר. רבי פנחס בן יאיר אומר שתורה מביאה לידי זהירות, וזהירות לידי זריזות, וזריזות לידי נקיות, ונקיות לידי טהרה וכך הולך ומונה, חסידות, ענווה, ואז מגיעים ליראה. כלומר, היראה מגיעה אחרי החסידות והענווה. אי אפשר להתחיל את הזריזות ואת התורה בלי יראה, אבל היראה השלמה באה רק אחרי כל המידות האלה.
יש יראת רוממות ויש יראת חטא. אלו שתי בחינות של יראה. גם ביראת הרוממות עצמה יש שתי בחינות. בחינה אחת היא שאת העבודה – כגון תפילה, תורה, מעשים טובים – האדם עושה מתוך יראת הרוממות, שהנה הוא ניצב לפני ה'. הבחינה הנוספת היא שהאדם ירא אף שלא בשעת מעשה. כל הזמן הוא עומד על המשמר שלא לעשות דבר שלא כרצון הקב"ה, ועליו נאמר: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" (משלי כח, יד), "ההוא בדברי תורה" (ברכות ס, א). בדרגה זו האדם ערני כל הזמן שלא ליפול, ולא לשכוח מלקיים אף מעשה טוב שצריך לעשות. זאת יראה שבה האדם נמצא כל הזמן בזהירות מתמדת, שלא להפסיד מצווה ולא להיכשל חלילה באיזו עבירה. האדם חי וחש בנוכחות של ריבונו של עולם, וכל הזמן חפץ לעשות רצונו. וכשאדם מתמלא ביראת ה' כזו, הוא יכול לעבוד את ה' בשלמות.
המונע מיראת הרוממות
אחת הסיבות שמונעות מהאדם להגיע ליראת הרוממות היא הנטיה לגשמיות. עם זאת, השאיפה השלמה היא ללמוד לירא מהקב"ה וגם להיות מחובר לארץ ולשם כך צריך להסתייע גם ביראת העונש. כך כותב הרב ב"אורות" (ישראל ותחיתו יח):
כְּשֶׁלֹּא הִגִּיעַ עֲדַיִן הַזְּמַן שֶׁל כָּל הַטֹּהַר לְהוֹפִיעַ אֶל הַמְּרוֹמִים הַמְּגַמָּתִיִּים, נִשְׁלְחוּ מֵאֵת יְהוֹשֻׁעַ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וּבָאוּ לְבֵית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב, וְהַכֹּל נִקְשַׁר בַּקֹּדֶשׁ וּבַטּוּב הָעֶלְיוֹן, אֲבָל מִדַּת־הַדִּין מִתְעוֹרֶרֶת וְיִרְאַת־הָעֹנֶשׁ הָאֲמִתִּית נִצְרֶכֶת לְפִי עֵרֶךְ הַשְׁלָטַת כֹּחַ הַמְדַמֶּה וְהִתְעַמְּקוּתוֹ.
הרב שוזר כאן רעיון פנימי שיש לו רמזים בתורת הסוד אך הוא עוטף אותו בסגנון ספרותי, בלבוש מציאותי ממשי.
המרגלים ששלח יהושע פוגשים במציאות מגושמת ולא נעימה, שיש בה ייצוג לדמיון הנמוך והגס של התאוות, ובכל זאת הכול שייך למהלך האלוהי. הפגישה של המרגלים עם ארץ ישראל היא פגישה עם מציאות ממשית, שיש בה הכרח כדי לבנות את מציאות החיים הממשיים בארץ. אך מאידך, הגישה המעשית המגושמת גורמת לצמצום ההסתכלות, לירידה רוחנית, שבעקבותיה מתעוררת מידת הדין, ויראת העונש האמיתית נצרכת. ככל שההסתכלות נמוכה יותר, היראה יורדת מדרגתה, מיראת הרוממות, מהיראה העליונה המופשטת של התבטלות כלפי הגדולה האלוהית – אל יראת העונש.
כשאדם חי חיים גשמיים, גם עבודת ה' שלו נעשית קצת מגושמת, וגם היראה שלו חייבת להיות יותר ממשית בהתאם למצב הרוחני שבו הוא נמצא. לדוגמה, איש מעשה הוא בדרך כלל אדם פרקטי, וצריך לומר לו בפירוש מהו העונש שמקבלים על כל מעשה ומעשה. כאשר מדברים עם איש מעשי בשפה של "לא מתאים" או "לא מכובד", הוא לעיתים אינו מבין את מה שאומרים לו. יש אנשים שבעד כסף מוכנים למכור את כבודם; דברים מופשטים אינם מעניינים אותם, כי עוד לא הגיעו לרמה שבה יהיו מסוגלים להבין דברים גבוהים. אליהם צריך לדבר בשפתם, במדרגת היראה הבסיסית של שכר ועונש. אך לאנשי מעלה, ויש בזה מדרגות מדרגות, יש לדבר כפי עניינם, לבאר להם שעשיית חטאים היא פשוט ביזיון ואינה ראויה מצד עצמה, ללא קשר לעונש הראוי לבוא על עבירה שכזו.

מידת היראה של אברהם אבינו
יראת הרוממות עליה דיברנו היא המידה העליונה ביותר, היא גבוהה יותר ממידת האהבה. מה שאמרו חכמים שמידת האהבה גדולה מן מהיראה – "גדול העושה מאהבה יותר מן העושה מיראה, שזה (מיראה) תלוי לאלף דור, וזה (מאהבה) תלוי לאלפים דור, הכא כתיב לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי (שמות כ, ה), והתם כתיב וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָיו לְאֶלֶף דּוֹר (דברים ז, ט)" (סוטה לא, א) – זה ביראה שאינה נובעת מאהבה. אבל היראה העליונה נובעת מאהבת ה' יתברך.
כך הייתה יראתו של אברהם אבינו. לאחר הניסיון של העקידה נאמר על אברהם אבינו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹוהִים אַתָּה" (בראשית כב, יב), והרי אברהם נקרא "אַבְרָהָם אֹהֲבִי" (ישעיהו מא, ח), האין מדרגת האהבה גבוהה ממדרגת היראה?. אלא שאצל אברהם אבינו היראה נבעה מהאהבה, והיא עוד יותר עליונה ממנה. האוהב דבוק בקב"ה בדבקות נפלאה, אבל על ידי יראה שבאה מתוך אהבה – הוא בטל כלפי הקב"ה לגמרי, לא כמו שני דברים נפרדים שדבוקים מאוד אבל כל אחד לעצמו, אלא על ידי היראה מגיעה הדבקות להתאחדות, לביטול והיבלעות בגדולה האלוהית כדבר אחד.

מידת היראה של יצחקו
אצל אברהם הייתה מידת האהבה יחד עם יראת אלוהים, כיוון ששתי המידות הללו משלימות זו את זו, ואי אפשר שיתקיימו זו בלא זו. על כל פנים המידה העיקרית, החזקה והבולטת של אברהם הייתה מידת האהבה. אהבה היא מידה אקטיבית, פעילה, לאהוב את ה', לאהוב את הבריות ולקרבן לתורה.
מידתו של יצחק היא מידת היראה. "וּפַחַד יִצְחָק" (בראשית לא, מב). יצחק הוא פסיבי. יצחק כבר מגיע לגיל ארבעים, ובכל זאת אברהם אבינו הוא זה ששולח למצוא לו שידוך ולא הוא עצמו. יצחק נותן את הברכות אך רבקה יוזמת למי הוא ייתן את הברכות. העבודה של יצחק נעשית באופן פעיל על ידי אחרים.
עניינו של יצחק הוא התפילה, יצחק הוא עמוד העבודה. "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא" (בראשית כה, כא). גם התפילה עניינה פסיביות, פנייה אל הקב"ה והתבטלות כלפיו. בתפילה האדם מודה שהכל מאת ה', הכל נעשה על ידו והכל תלוי בו, ולכן האדם פונה אל ריבונו של עולם.
יצחק אבינו משפיע על העולם בדרך פנימית ומסוגרת. המדרגה המיוחדת המבטאת את מעלתו היא עקדת יצחק על גבי המזבח. יצחק מוסר את נפשו על קידוש ה', על רצונו של הקב"ה.
לכאורה צורת עבודה כזאת בה האדם לא פועל ויוזם היא משנית בחשיבותה ואינה ראויה לאחד האבות, אולם השאלה כלפי מי האדם מתבטל, ממי הוא נפעל. כשהאדם נפעל על ידי ה' ומתבטל כלפיו, הוא עולה למדרגה שמבחינה מסוימת גדולה ממדרגתו של אדם שעושה ופועל. כי הפעלתן, אפילו אם כל מעשיו הם לשם שמים, עדיין הפעולות הן שלו, ומעורב בהן צד אנושי. מה שאין כן המבטל את עצמו כלפי ריבונו של עולם, נעשה כלי לקבלת אור ה', שאכן ממלא אותו.
גם על עם ישראל אפשר לומר כך. לפעמים המצב הוא פעילות, עשייה והתקדמות של עם ישראל. אך יש גם מצבים של נפעלות, בהם אנחנו נאלצים לעשות דברים שלא ביוזמתנו. למשל, המלחמה הארוכה שאנו נמצאים בה כנגד האויבים לא באה מתוך יוזמה שלנו, אלא מתוך הכרח. הם כופים עלינו את המלחמה. אנו היינו רוצים שלא ילחמו בנו וממילא לא נילחם בהם. מצב של נפעלות הוא מצב יותר אלוהי, כשהאדם נאלץ לעשות משהו זאת אומרת שריבונו של עולם הכתיב כאן מהלך, והמהלך הזה הוא מהלך אלוהי.
היראה של יצחק אבינו היא בחינה מיוחדת של הופעת אור ה', וכמו כל מידה חשובה, צריך ללמוד לקנות אותה, את מידת הנפעלות של יצחק אבינו.

מדרגת היראה של יעקב אבינוו
במסכת תענית (ה, ב) נאמר ש"יעקב אבינו לא מת". לעומת זאת, על דוד המלך נאמר: "דוד מלך ישראל חי וקיים" (ראש השנה כה, א). ויש לשאול מדוע כלפי יעקב משתמשים בביטוי על דרך השלילה "לא מת", ואילו אצל דוד בלשון חיובית "חי וקיים".
מסביר הרב זצ"ל (שמועות ראי"ה, פרשת ויחי), שיש מדרגות ביראה. חז"ל אומרים ש"עשה דוחה לא תעשה" (שבת קלב, ב), ומסביר הרמב"ן (שמות כ, ח) שהסיבה היא שמצוות עשה מבטאות את צד האהבה, לעומת מצוות לא תעשה שמבטאות את היראה, ומכיוון שאהבה גדולה מיראה, עשה דוחה לא תעשה. אולם, אומר הרב, דווקא יראה תתאה פחותה מאהבה, אבל יראה עילאה גדולה מאהבה.
יראה תתאה זו יראה הנובעת מהסתכלות על המציאות, מתוך הכרה של ה"יש" האלוהי, והכרה זו מביאה לפחד. לעומת זאת, יראה עילאה קדמה למציאות, ולא נובעת מתוך פחד. אנחנו לא יכולים לתפוס את רבש"ע במציאות האלוהית כפי שהיא, אלא באופן של שלילת ההגשמה. בביטויים שלנו כלפי הקב"ה אנחנו מזכירים תחילה עניינים של שלילת חסרונות, ורק אח"כ את החיוב. רוב הביטויים הם ביטויים של שלילה, כמו "אין לו דמות הגוף ואינו גוף" (י"ג עיקרים לרמב"ם). הקדמת ביטויי השלילה מבטאת את המדרגה המיוחדת של יראה עילאה.
ההתבוננות הרגילה רואה את המציאות של העולם כמורכבת, והמיתה היא הפרדה בין הרוח ובין הגוף. אך ההסתכלות העליונה רואה את כל המציאות באופן אחדותי, ולכן לא שייך בה ענין של פירוד ומיתה.
יעקב אבינו הוא בבחינה של היראה העליונה שמעל המציאות. הכוח הנשמתי שלו הוא העיקר, והלבוש הגופני כל כך בטל כלפי הרוחניות שכביכול אין לו מציאות כלל, וממילא, אין זה משמעותי אם יש גוף או לא. אם הגוף הוא בעל חשיבות מיוחדת – שייכת בחינה של מיתה. אבל מי שהוא למעלה מכל זה הוא "לא מת". יעקב נמצא במציאות רוחנית עליונה, שאין לסביבה יכולת להשפיע עליו לרעה. לכן הוא יכול לחיות במצרים ולהישאר במדרגתו העליונה, כדברי הזוהר בתחילת פרשת ויחי, שעיקר נבואת יעקב הייתה במצרים. ויש לשאול, כיצד יתכן, שדווקא בארץ מצרים הידועה בטומאתה, דווקא שם "וַיְחִי יַעֲקֹב" (בראשית מז, כח)? אלא יעקב הוא כל כך עליון, שהוא לא צריך להימצא במציאות טובה על מנת להישאר ברום מדרגתו. כדברי המדרש (בראשית רבה צח, ג): "'וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם' (בראשית מט, ב) – א־ל הוא ישראל אביכם". כביכול, ריבונו של עולם הוא א־ל בשמים ויעקב א־ל בארץ. ובמסכת מגילה (יח, ב): "מנין שקראו הקדוש ברוך הוא ליעקב א־ל? שנאמר 'וַיִּקְרָא לוֹ אֵ־ל אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל (בראשית לג, כ). 'וַיִּקְרָא לוֹ', ליעקב, 'אֵ־ל'. ומי קראו א־ל? – 'אֱלֹוהֵי יִשְׂרָאֵל'". הקב''ה אלוהי ישראל קרא ליעקב א־ל.
לעומתו דוד המלך, תפקידו להופיע את המלכות בישראל, להופיע בתוך המציאות, והוא בחינה של יראה תתאה. לכן לא שייך לומר עליו "לא מת", אלא "דוד מלך ישראל חי וקיים".

יראת שמים פועלת
מכוח אותה יראת שמים עליונה של האבות, הם השפיעו על הסביבה. כאשר אדם בא לקרב אחרים, ראשית כול הוא צריך להיות קרוב לה' בעצמו. ההשפעה העיקרית היא על ידי דוגמה אישית. כשאדם אומר דברים מתוך לבו ומסכים איתם, וכך הוא גם מתנהג ומהדר בהתאם לדבריו – דבריו פועלים. כשהדברים הם חיצוניים הם לא משפיעים. הרב בתחילת "אורות התחיה" (ד) אומר שצריך שיהיו בעם ישראל אנשים גדולים, חסידים עליונים, והדברים המעטים שידברו ישפיעו הרבה יותר מדרשות רבות של אנשים בינוניים. הסיבה היא, שהדרשות של האנשים הבינונים חיצוניות לאישיותם ולא נובעות מעומק הפנימיות, וכשהדברים לא עמוקים הם גם לא חודרים עמוק. יכולה להיות דרשה יפה שאנשים יצאו ממנה כשהם מלקקים את השפתיים. אבל היא נשארה בשפתיים בלבד. הדרשה הייתה נחמדה, מאוד נעימה ויפה, אבל הדברים לא חדרו פנימה. כשאדם מלא בקדושה, ביראת ה' אמיתית, באהבת ה' עמוקה ולא רדודה, מספיק שהוא יאמר מילים מעטות והן יפעלו.
אלו היו האבות, כך הם השפיעו. הם בעצמם היו דבקים בריבונו של עולם בדבקות עצומה, באמונה גדולה, ומתוך כך הסתופפו סביבם אנשים שהושפעו מהם, בין במילים מועטות ובין במילים מרובות יותר. אנחנו צריכים ללכת בדרכי אבות, כל אדם צריך לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם, יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו רבה, כה). הם גיירו, קירבו – ובראש ובראשונה קירבו את עצמם – כך גם אנחנו צריכים לנהוג. בראש ובראשונה להתקרב בעצמנו, ואחר כך בעזרת ה' גם לגרום לרבים סביבנו להתקרב.

היחס לתלמידי חכמים
יראת ה' המצויה בתלמידי חכמים נמשכת ומתפשטת גם ליראה מתלמידי חכמים עצמם. המהר"ל מביא את דברי הגמרא במסכת קידושין (נז, א):
כדתניא, שמעון העמסוני ואמרי לה נחמיה העמסוני היה דורש כל אתין שבתורה, כיון שהגיע ל"אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ תִּירָא" (דברים ו, יג) – פירש. אמרו לו תלמידיו: רבי כל אתין שדרשת מה תהא עליהם? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה כך קבלתי על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ תִּירָא", לרבות תלמידי חכמים.
הרי אין מילה מיותרת בתורה. וכיון שניתן להבין את הפסוק גם ללא המילה "את", שמעון העמסוני הבין שהמילה "את" באה לרבות, ודרש ריבוי מיוחד מכל מקום בתורה שכתוב "את". כאשר הגיע לפסוק "אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ תִּירָא" לא ידע לדרוש מה באה ה"את" לרבות, והמשיך הלאה ופירש את כל שאר ה"אתין" שבתורה. לאחר מכן חזר לפסוק "את ה' אלוהיך תירא", וכיוון שלא מצא אפשרות לרבות דבר, שהרי מה אפשר לחבר ולהוסיף ליראה מפני ריבונו של עולם? פרש שמעון העמסוני מכל דרשותיו על המילה "את", שכן אם כאן אי אפשר לרבות דבר, הרי שהמילה לא באה לרבות באף מקום. אמרו לו תלמידיו: מה יהיה עם כל הדרשות שדרשת? אמר להם: כמו שקיבלתי שכר על הדרישה כך אקבל שכר על הפרישה; כיוון שאינני מעז לדרוש את הפסוק "את ה' אלוהיך תירא" ולרבות ממנו משהו, אני אקבל על כך שכר על שאני פורש מכל הדרשות.
"עד שבא רבי עקיבא ולימד: לרבות תלמידי חכמים". הווי אומר שלימוד זה אינו פשוט כל כך. שמעון העמסוני לא העז לדרוש דרשה זאת. כיצד אפשר לדרוש "לרבות תלמידי חכמים"? הרי הם אנשים! אומנם, לרבי עקיבא היה את הכוח לדרוש את הפסוק באופן מחודש כזה. הביאור הוא שיראת ה' צריכה להתפשט על תלמידי חכמים, כי תלמידי חכמים מביאים את דבר ה' לעולם, לבריות, ודרכם כל הבריות ידעו להכיר את ה'. תלמידי חכמים קשורים באיזה אופן להופעת ה', שם ה' מופיע דרכם. לכן אומר רבי עקיבא "את ה' אלוהיך תירא" לרבות תלמידי חכמים.
יראה מתלמידי חכמים היא חלק ממצות יראת ה', וכבוד תלמידי חכמים הוא כבוד התורה. כאשר אדם קם בפני תלמיד חכם הוא לא קם בפני האיש, אלא בפני התורה שלו. בכל מקום שנזכר כבוד תלמידי חכמים, חז"ל משתמשים בביטוי "כבוד תורה" ולא כבוד החכם (עיין מגילה ג, ב). בתלמידי חכמים מתאחדת אישיותם ותורתם, וכשמכבדים אותם מכבדים את התורה שלהם. יראת ה' מחייבת להתבונן שכל דבר שמגלה את דבר ה' יש בו הופעה אלוהית שצריך לירא ממנה, ואם יראים מתלמידי חכמים יראים מריבונו של עולם.

לזכור את מקור היראה
היראה כמידה מופיעה לא רק בקשר לעבודת ה' הרגילה, היינו ההתבטלות אל ריבונו של עולם ועשיית רצונו, אלא גם באופנים רבים בחיי היומיום הטבעיים. יש לדעת שכל הגילויים והופעות היראה הקטנות הם ניצוצות מהיראה הגדולה. יש אנשים ששומעים קול יריות ומפחדים, יש שמפחדים מבעלי חיים, מחושך ממחלות או מלחמות. מה המקור לפחדים האלו, מדוע אדם פוחד? ריבונו של עולם נתן בהם כוח מיַרא. לא נתן הקב"ה ברקים ורעמים, אלא ליָרא ולעורר יראת שמים (ע"פ ברכות נט, א). כיוון שמקור היראה הוא מהקב"ה – היראה צריכה להיות אליו, ולא לאמצעים שדרכם נגרמת היראה.
מעין דברים אלו אומר בעל ה"תולדות יעקב יוסף". על הפסוק: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹוהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ" (דברים י, יב). שואלים חז"ל במסכת ברכות (לג, ב) "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?", הרי זו מדרגה עליונה ביותר לירא מה'! והוא מפרש: אל תפחד משום דבר, רק מריבונו של עולם, רק ממנו תירא כי הכל ממנו. אם אדם מתרגל שכל מה שהוא פוגש במציאות הוא בעצם הופעה של הקב"ה, יוצא שהוא עומד לנוכח ריבונו של עולם כל הזמן, וממילא קל לו לירא מה'. אדם מצווה לפגוש תמיד את הקב"ה, בכל המציאות. כל המאורעות מאת ה', ובמקום לפנות אל האמצעים יש לפנות אליו יתברך. לא להביט אל הכלים והלבושים. לא לפחד מהמקל, אלא מהמחזיק בו, "אין הערוד ממית אלא החטא ממית" (ברכות לג, א).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il