בית המדרש

  • נתיבי אמונה
לחץ להקדשת שיעור זה
חלק שלישי פרק רביעי

אהבה ויראה

undefined

תמוז תשפ"א
7 דק' קריאה
היחס בין אהבה ליראה
היראה והאהבה הם שני עמודי העבודה האמיתית. בלעדי אלו, בלי יראת ה' יתברך ואהבתו אי אפשר לעבדו באמת. על כן צריך להתבונן ביחס שבין האהבה ליראה, בתפקיד המיוחד של כל מידה.
אהבה היא בחינה של חסד, ומקורה בחסד האלוהי שהקב"ה משפיע רוב טוב וחסד, ומתוך כך הבריות נמשכים לאהבתו. "אהבת עולם אהבתנו", "אהבה רבה אהבתנו". אנחנו אוהבים את ריבונו של עולם מתוך אהבתו אלינו. לעומתה יראה היא בחינה של גבורה, ומקורה בהופעה של הגבורה האלוהית.
לכל מידה צריך שיהיה גבול. טוב בלי גבול הוא למעלה מהכוח שאפשר לקבל ולהכיל. הגמרא מספרת (תענית כג, א) שכאשר חוני המעגל ביקש שירדו גשמים, הקב"ה נתנם בשפע, והוריד גשמים עד שכל הארץ הוצפה במים. קם חוני ואמר: "ריבונו של עולם, עמך ישראל שהוצאת ממצרים לא יכולים לעמוד לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות". צריך כוח כדי לקבל את הטוב, וכמובן שצריך כוח לקבל קשיים מרובים.
צריך למזג בין שתי המידות האלה, האהבה והיראה, והמידה האמצעית היא מידת האמת, מידת התפארת.
מיזוג המידות אצל אברהם
הזוהר שואל (בראשית קיט, ב), למה העקדה נזכרת כניסיון של אברהם – "וְהָאֱלֹוהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כב, א) – ולא כתוב "ניסה את יצחק"? הרי גם ליצחק היה כאן ניסיון גדול מאוד, הוא לא היה ילד קטן אלא מבוגר בן שלושים ושבע, והוא מסר את נפשו בחפץ לב, ועמד בניסיון. אומר הזוהר שאברהם עמד בניסיון יותר גדול, כי לאברהם הייתה מידת האהבה, ובעקדת יצחק נדרשה ממנו התגברות שהיא קשורה במידת היראה. ליצחק הייתה מידת היראה באופן טבעי, שכן מידת ההתבטלות היא מידתו של יצחק. וכאן הקב"ה בחן וניסה את אברהם אבינו, אם בנוסף למידת האהבה הוא זכה גם למידת היראה. "כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹוהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (שם, יב).
מידת האהבה היא מידה גדולה מאוד. לעשות את המצוות מתוך אהבה לריבונו של עולם, מתוך משיכה גדולה, מתוך קישור פנימי לרצון ה', זו המידה היותר גדולה. לדור שלנו יש נטייה לעבוד את ה' מאהבה, מתוך עצמו, לא מפני שהוא חייב ולא מתוך פחד ויראה. נטייה זו באמת מתאימה לדור שלנו שחי בארץ ישראל וחופשי מעול מלכויות אחרות, ולכן יש לו בריאות של גבורה ללא פחד ויראה. והנה, אף על פי כן, התורה מלמדת אותנו שאהבה בלי יראה איננה דבר שלם. צריך להעמיק ביסוד זה.
אברהם אמר לאבימלך: "רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹוהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי" (בראשית כ, יא). בדור שבו מידת האהבה גדולה מאוד, גם יצר הרע של מידת האהבה גדול מאוד. יצר הרע של מידת האהבה הוא האהבה הלא טובה, אהבה גרועה, אהבה חומרית, תאוות עריות. הצד החיובי של נטיית הלב לאהוב זו אהבת ה', אהבת התורה והמצוות. אבל כאשר הנטייה הזו גוברת מאוד, יכולה להתגבר באדם גם המידה של האהבה הלא טובה, ורק במידת היראה אפשר לנצח את האהבה הלא טובה.
אחד מגדולי החסידות (אור המאיר וארא, ד"ה והעולה לענייננו) שואל למה אברהם לא אומר "אכן אין אהבת ה' במקום הזה", למה הוא אומר "יראת אלוהים"? ותשובתו היא, שכדי לבטל את התאווה צריך יראה. מידת האהבה היא מידה חיובית שמושכת את האדם, ומידת היראה היא המידה שמאפשרת לאדם לשלוט על כוחותיו, לבלום אותם, לשים להם גבולות. חסד בלי גבול אינו חסד, הוא מביא בסוף את כל הצרות שיש בעולם. לכל דבר צריך להיות גבול.
אהבה ויראה הן שתי מידות המשלימות זו את זו. יראת ה' זו ההכרה שריבונו של עולם נמצא ומשגיח, הכרה בגדולה האלוהית, מתוך הכרה זו אי אפשר לעשות משהו בניגוד לרצון ה'. האהבה לא עוצרת את האדם מלעשות משהו לא טוב אלא רק היראה, ולכן צריך את שתיהן. יכול להיות דגש על האהבה אבל אסור לוותר על היראה. חשוב לדעת שהבדלי דגשים הם גם עניין של אופי, יש אנשים שמידת היראה היא יותר חזקה, אבל אי אפשר שיוותרו על מידת האהבה.
שילוב אהבה ויראה אצל יעקב
לעומת אברהם שעיקר מידתו היא האהבה, ויצחק שמידתו היא היראה, ביעקב יש כבר שילוב – יש בו גם מידת האהבה וגם מידת היראה. מעניין שאנחנו פוגשים את השילוב הזה גם במשפחותיהם: אברהם אבינו הוא מידת האהבה, ואשתו שרה משלימה אותו במידה מסוימת במידת הגבורה, ועל כן היא זו האומרת: "לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק" (שם כא, י), אמירה של שימת גבול, של דין. אברהם שמידת האהבה שבו מתפשטת על כל בניו לא כל כך אהב זאת, כי הוא רצה את כל ילדיו, אבל שרה עשתה סדר, היא קבעה את המסגרת. מידתו של יצחק היא היראה, ואשתו רבקה משלימה אותו במידת החסד שלה. כבר במבחן הראשון כשבוחרים ליצחק את הכלה, רבקה עומדת במבחן, ומגלה את מידת החסד שבה: "שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה" (שם כד, מו). היא מאוד מתאימה ליצחק כי היא תשלים אותו.
ליעקב יש גם את מידת האהבה וגם את מידת היראה. הוא מחבר בין שתי המידות על ידי המידה האמצעית, מידת האמת, והיו לו שתי נשים כדי להשלים את שני הצדדים. כל אחד משלושת האבות הוא מידה מיוחדת, וביחד נוצרה שלמות של כל צדדי ההופעה. אלה הם האבות. שלושה נקראו אבות (ברכות טז, ב). ללמדנו שיש הרבה דרכים בעבודת ה', וכל אחד צריך ללכת בדרך המתאימה לו. לא כל הדרכים שוות, וכל אחד צריך להוציא את הכוחות הטבעיים המיוחדים שלו מן הכוח אל הפועל, זה בצורה של פעילות, וזה בצורה של לכאורה פסיביות, שהיא באמת הפנמה והתעלות פנימית עצמית, התבטלות וגדלות של גבורה.
אהבה ויראה כשתי כנפיים
עניין שלמות האהבה והיראה מתברר במשנה במסכת אבות (א, ג) העוסקת בשאלה מהי שלמותו של האדם, וכיצד נכון שיעבוד את ה', על כך אומר אנטיגונוס איש סוכו שקיבל משמעון הצדיק:
אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם.
כלומר, עִבדו את הקב"ה מאהבה ולא בשביל לקבל שכר, עִבדו את הקב"ה מחשק פנימי ומרצון פנימי, באהבה. ועם זאת יהיה מורא שמיים עליכם, תתחזקו ביראת ה'. שתי ההדרכות משלימות זו את זו.
בעל ה"תניא" אומר (פרק מא) שאהבה ויראה הן שתי הכנפיים שאיתן האדם יכול להתרומם. עם כנף אחת אי אפשר להתרומם, ואפילו לא עם הכנף הימנית שהיא יותר חזקה מהכנף השמאלית. צריך אהבה ויראה, אהבה בשביל קיום מצוות עשה בצורה השלמה ביותר, ויראה בשביל הימנעות ממצוות לא תעשה. זוהי ההדרכה הבסיסית. ראשית כל צריך לדעת ששלמות העבודה היא באהבה וביראה, ומתוך כך צריך לקיים את התורה והמצוות בכוונה.
הכוונה היא הנשמה של המעשה. אדם שעושה מעשה, כשהוא מכוון במעשה הוא נותן למעשה נשמה. תפילה ללא כוונה היא כגוף בלא נשמה (חובות הלבבות, שער חשבון הנפש ג). גם מצווה ללא כוונה היא כגוף בלא נשמה. צריך לעשות את המעשים באופן כזה שהם ינבעו מעומקא דליבא.
ה"אור החיים" (ויקרא יח, ד) מביא מהזוהר (תקוני זוהר כט) שהאותיות הראשונות של המילה "מצוה" הן מ"ם צד"י, אשר לפי חשבון אתב"ש מתחלפות באותיות יו"ד ה"א, והאותיות האחרונות הן וא"ו ה"א. אם כן, במילה "מצוה" האותיות וא"ו ה"א גלויות, והאותיות יו"ד ה"א כמוסות בצורה של אתב"ש. זאת משום שהאותיות יו"ד ה"א זו הכוונה, והאותיות וא"ו ה"א הן התורה והמצוות. ניתן לומר שוא"ו רומזת לשישה סדרי משנה, וה"א רומזת לחמישה חומשי תורה – הצד הגלוי בהופעה של שם הויה. הצד הפנימי הוא נסתר, האותיות הראשונות, היראה והאהבה.
עבודת ה' השלמה היא עם כל הכוונות, עם כל הלב האוהב והירא, וזה לא תרתי דסתרי. במבט פשוט, שתי המידות האלו הן תרתי דסתרי; כשאדם אוהב מישהו הוא רוצה להתקרב ולהתחבר אליו, להידבק בו. לעומת זאת, אדם שירא לא מנסה להתקרב, הוא נרתע. אם כן, איך האדם יכול להיות גם ירא וגם אוהב? הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ב, א-ב) מדבר על זה, ואומר שכאשר האדם מתבונן בגדולה האלוהית, רואה את גודל מעשי הבריאה – הוא משתוקק להתקרב אל ה', להיות קרוב אל הגודל הזה ואל השלמות הזאת. אך כשהוא מתבונן בעומק הנפלא הזה – הוא נרתע, מרגיש כל כך אפסי כלפיו, ירא להתבונן ולא מעז להתקרב.
שתי ההרגשות הללו באות מאותה מציאות של התבוננות בגדולת ריבונו של עולם. מצד אחד ההתבוננות הזאת מושכת מאוד להתקרב אל הקב"ה, אל הטוב והשלמות, ומצד שני האדם מסתכל על עצמו ורואה כמה הוא בטל ואפסי לגביו, ומי הוא שיפנה ויתקרב אל ריבונו של עולם. אולם האדם רואה שהוא לא יכול אחרת, הוא חייב להתקרב אל הקב"ה. מין מצב כזה של "רצוא ושוב", נמשך אבל חרד, ושוב נמשך ושוב חרד, תנועה בריאה כזאת של התבוננות אמיתית ונכונה מכל הצדדים בגדולה האלוהית.
אין לחשוב שמי שאוהב מאוד את ה' לא יכול להיות ירא, כי אהבה היא התקרבות ואילו יראה היא התרחקות. האמת שהמידות האלה אינן סותרות זו את זו, אלא אדרבה, משלימות. הערצה גדולה כלפי ריבונו של עולם, ידיעת גדולתו, גורמת ליראה אך היא גם גורמת למשיכה.
בין יראת הרוממות לאהבה
התבוננות נוספת על היחס הראוי שבין היראה לאהבה, ניתן ללמוד ממה שמקובל לדמות את עבודת היראה לעבודת עבד. יש להבחין בין שני סוגי עבדים: העובד מפחד העונש והעובד מהערצה. אומנם לכל עבד אין ברירה אלא לשרת את אדונו, אבל יש עבד שעושה את רצון האדון מפחד שמא יכה אותו, ומחשש שמא ימנע ממנו מזון וצרכים שנחוצים לו. לעומתו, יש עבד שמעריץ את האדון שלו.
כיום אין הרבה מלכים ומנהיגים שהאזרחים מעריצים, אבל עדיין יש אנשים שמוכנים לעשות הכול בשביל מלך או מנהיג או מפקד בכיר, לא בשביל לקבל תמורה, אלא פשוט כי הם מעריצים אותו ומוכנים גם ללכת למלחמה ולהיהרג למענו, למסור את הכול, מפני שהמלך אמר. לא חושבים פעמיים, הם פשוט מעריצים אותו ומבטלים את רצונם כלפיו, ומה שהוא רוצה זה מה שהם רוצים. הם טועים, כי אין להעריץ כל כך מנהיג בשר ודם. אבל כך ראוי לעבוד את ריבונו של עולם. ראוי לאדם לבטל את רצונו מפני רצון ה', בלי חשבונות, לא מפני רצונו להתקרב אל ה' באהבה, אלא מפני שהוא מתבטל כלפיו. כל מה שה' רוצה גם הוא רוצה. זו מדרגה של עבד במדרגה עליונה, זו יראת הרוממות, עבודת ה' ביראה של ביטול עצמי כלפי ריבונו של עולם; ביטול של התחברות לגודל של הקב"ה. כל שמחה ונחת רוח שהוא יכול לעשות לקב"ה הוא רוצה לעשות על חשבונו, לא בשביל לקבל תמורה. זה גדרה של יראת הרוממות. לעומת זאת, בעבודת האהבה מעורב חפץ להיות מחובר וקשור. גם בזה יש צד מעלה. שתי התכונות האלה משלימות זו את זו, ובשתיהן האדם עובד את ה' בשלמות.
אהבה ויראה – היחס הראוי אל רבש"ע
כל דבר בעולם, קיומו, חיותו ושלמותו הם מריבונו של עולם, כפי שהנשמה מחייה את הגוף. היחס אל הקב"ה כמקור החיים של כל המציאות "כְּשֶׁהוּא מִתְמַלֵּא בְּלֵב וָנֶפֶשׁ, הוּא מְמַלֵּא אוֹתָם אַהֲבָה יוֹתֵר מִיִּרְאָה" (אורות התחיה א). אדם אוהב את מי שמטיב לו, וכיוון שריבונו של עולם הוא המטיב, מתמלא הלב באהבה. "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ו, ה). כאשר מתבוננים כך, הלב יכול להתמלא באהבת ה' מפני הטוב האלוהי, יותר מיראה, "וּנְעִימוּת הִגָּיוֹן וְשַׁלְוָה יוֹתֵר מִמְּרִירוּת הִזְדַּעְזְעוּת". מאידך, אפשר גם להתבונן בגדולת ה' בדגש על כך שהוא רואה ויודע הכל, ואין דבר נסתר ממנו. מבט זה ממלא את האדם יראה.
שני המבטים הללו, אינם סותרים זה את זה אבל יתכן שיש מקום לדגשים. השלמות היותר גדולה בעבודת ה', היא להתבונן על כך שריבונו של עולם לא רק יודע, רואה ושולט בכל, נותן שכר ועונש, אלא הוא הבורא שמקיים את העולם, כדי שתהיה בריאה שיוכל להטיב לה. על כן האהבה גדולה מהיראה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il