"ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך". מצאנו שאבותינו השתמשו במצבה לעבודת ה'. כאשר יעקב לן בבית-אל בדרכו אל לבן, הוא לקח את האבן אשר שם מראשותיו "וישם אותה מצבה ויצק שמן על ראשה". לאחר שיעקב חזר מפדן ארם, ולאחר מעשה דינה בשכם הוא חוזר אל בית-אל ושוב נאמר שם (בראשית לה, יד): "ויצב יעקב מצבה במקום אשר דיבר אתו מצבת אבן, ויסך עליה נסך ויצק עליה שמן". לעומת זאת נאמר בתחילת פרשתנו "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך". התורה לא הסתפקה בקביעה שהדבר אסור, אלא הוסיפה עוד שהמצוה שנואה לפני ה'!
משום כך פירש ה"אבן עזרא" שהאיסור שנאמר בפרשתנו להקים מצבה כוונתו למצבה שנעשית לעבודה זרה, אבל מצבה הנעשית לשם שמים אין בה איסור.
אך רש"י פירש שהאיסור הוא על מצבה, אפילו זו המיועדת להקריב עליה לשמים. ומשם כך כתב: "ואע"פ שהיתה אהובה בימי האבות עכשיו שנאה". רש"י גם מאריך מה היא מצבה ומה הוא מזבח, ומדוע המציבה שהיתה אהובה בימי האבות נעשתה שנואה. מצבה היא אבן אחת שמקריבים עליה, והכנענים עשאוה חוק לעבודה זרה ומשם כך נעשתה שנואה בעיני המקום, והתורה ציותה עלינו להקריב דוקא במזבח אבנים או מזבח אדמה.
הרמב"ן מקשה על דברי רש"י שהרי הכנענים השתמשו גם במזבחות, כמו שנאמר בפרשת ראה (יב, ג): "ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם"! ולכן אמר שלפי דברי רש"י צריך לומר שעל כל פנים הם השתמשו במצבות יותר מאשר במזבח. אפשרות אחרת שהרמב"ן מעלה היא שהמצבה היא אבן אחת העשויה לנסך עליה יין וליצוק עליה שמן, והמזבח עשוי מאבנים הרבה ומיועד להעלות עליו עולות ושלמים, ובשניהם השתמשו הכנענים אלא שהתורה לא רצתה לאסור את המזבח כיון שהוא צורך הקרבנות שהתורה ציותה עליהם.
הראי"ה קוק זצ"ל (אגרות ראי"ה אגרת תשמו) מבאר מדוע נשנאה המצבה על פי דברי הרמב"ם שהגדיר את המצבה כבנין שמתקבצים לעבודה סביבו. דרך זו בעבודת ה' היתה אהובה בימי האבות, כאשר עדיין לא היה הבדל בין עם לעם, ואברהם אבינו קרא לכל באי עולם להפנות את לבבם לשם ד'. זו היתה דרכו של אברהם אבינו להרגיל את כל באי עולם לדעת שיש אדון לבירה. "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם". הדבר מתאים לאופייה של המצבה שהכל מתקבצים סביבה לעבודה, ללא הבדלה.
לעומת זאת בזמן הבנים, כאשר כבר קיים עם מיוחד, עם סגולה, שקיבל תורה ומצוות עם הדרכה אלוקית מפורטת כיצד יש לעבוד את רבש"ע, אז עבודת ה' מתבצעת דוקא "בבית". לבית יש מחיצות, ואל הבית נכנסים רק הראויים ליכנס, ומדריגת העבודה הנעשית על ידם היא גבוהה הרבה יותר.
את הדברים האלה חזה יעקב אבינו, ואמר "והאבן הזו אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים", כלומר לא מצבה שכולם מתקבצים לעבודה סביבה, אלא בית מוקף מחיצות המיוחד לעבודתם של הראויים לכך. על כך אמרו חז"ל (פסחים פח): "מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב? לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית". ההר הוא מקום גבוה ומתנשא שאפשר לבא אליו מכל עבריו, וכך היתה דרכו של אברהם שקרא בשם ה' לכל באי עולם. לשדה כבר יש גבולים, היא מסויימת במצריה. והבית הוא מוקף מחיצות ורק הראוי לבוא יוכל להיכנס אליו.
אפשר גם לומר שזה ההבדל בין מצבה למזבח. המצבה היא אבן אחת, והיא מקבילה לקריאה הכוללנית שתכליתה לידע שיש אדון לבירה. המזבח מורכב מאבנים הרבה, והוא מתאים לעם שקיבל הדרכה אלוקית מפורטת וכל פרטי חייו מוארים באור אלוקי על ידי תורה ומצוות.
משום כך פירש ה"אבן עזרא" שהאיסור שנאמר בפרשתנו להקים מצבה כוונתו למצבה שנעשית לעבודה זרה, אבל מצבה הנעשית לשם שמים אין בה איסור.
אך רש"י פירש שהאיסור הוא על מצבה, אפילו זו המיועדת להקריב עליה לשמים. ומשם כך כתב: "ואע"פ שהיתה אהובה בימי האבות עכשיו שנאה". רש"י גם מאריך מה היא מצבה ומה הוא מזבח, ומדוע המציבה שהיתה אהובה בימי האבות נעשתה שנואה. מצבה היא אבן אחת שמקריבים עליה, והכנענים עשאוה חוק לעבודה זרה ומשם כך נעשתה שנואה בעיני המקום, והתורה ציותה עלינו להקריב דוקא במזבח אבנים או מזבח אדמה.
הרמב"ן מקשה על דברי רש"י שהרי הכנענים השתמשו גם במזבחות, כמו שנאמר בפרשת ראה (יב, ג): "ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם"! ולכן אמר שלפי דברי רש"י צריך לומר שעל כל פנים הם השתמשו במצבות יותר מאשר במזבח. אפשרות אחרת שהרמב"ן מעלה היא שהמצבה היא אבן אחת העשויה לנסך עליה יין וליצוק עליה שמן, והמזבח עשוי מאבנים הרבה ומיועד להעלות עליו עולות ושלמים, ובשניהם השתמשו הכנענים אלא שהתורה לא רצתה לאסור את המזבח כיון שהוא צורך הקרבנות שהתורה ציותה עליהם.
הראי"ה קוק זצ"ל (אגרות ראי"ה אגרת תשמו) מבאר מדוע נשנאה המצבה על פי דברי הרמב"ם שהגדיר את המצבה כבנין שמתקבצים לעבודה סביבו. דרך זו בעבודת ה' היתה אהובה בימי האבות, כאשר עדיין לא היה הבדל בין עם לעם, ואברהם אבינו קרא לכל באי עולם להפנות את לבבם לשם ד'. זו היתה דרכו של אברהם אבינו להרגיל את כל באי עולם לדעת שיש אדון לבירה. "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' אל עולם". הדבר מתאים לאופייה של המצבה שהכל מתקבצים סביבה לעבודה, ללא הבדלה.
לעומת זאת בזמן הבנים, כאשר כבר קיים עם מיוחד, עם סגולה, שקיבל תורה ומצוות עם הדרכה אלוקית מפורטת כיצד יש לעבוד את רבש"ע, אז עבודת ה' מתבצעת דוקא "בבית". לבית יש מחיצות, ואל הבית נכנסים רק הראויים ליכנס, ומדריגת העבודה הנעשית על ידם היא גבוהה הרבה יותר.
את הדברים האלה חזה יעקב אבינו, ואמר "והאבן הזו אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים", כלומר לא מצבה שכולם מתקבצים לעבודה סביבה, אלא בית מוקף מחיצות המיוחד לעבודתם של הראויים לכך. על כך אמרו חז"ל (פסחים פח): "מאי דכתיב והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב? לא כאברהם שקראו הר ולא כיצחק שקראו שדה אלא כיעקב שקראו בית". ההר הוא מקום גבוה ומתנשא שאפשר לבא אליו מכל עבריו, וכך היתה דרכו של אברהם שקרא בשם ה' לכל באי עולם. לשדה כבר יש גבולים, היא מסויימת במצריה. והבית הוא מוקף מחיצות ורק הראוי לבוא יוכל להיכנס אליו.
אפשר גם לומר שזה ההבדל בין מצבה למזבח. המצבה היא אבן אחת, והיא מקבילה לקריאה הכוללנית שתכליתה לידע שיש אדון לבירה. המזבח מורכב מאבנים הרבה, והוא מתאים לעם שקיבל הדרכה אלוקית מפורטת וכל פרטי חייו מוארים באור אלוקי על ידי תורה ומצוות.