בית המדרש

  • נתיבי אמונה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יונה חממה בן בתיה

חלק שלישי פרק חמישי

חשיבות היראה בדורנו

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

אב תשפ"א
12 דק' קריאה
ארץ ישראל וחוץ לארץ
דורנו השב לארצו, הוא דור שהולכים ומתפתחים בו כל כוחות החיים לקראת ההופעה השלמה של הגאולה. חלק מהכוחות שהולכים ומתעוררים הם כוחות חומריים, המביאים עמם בצד הברכה והשפע גם אתגרים רוחניים. מידת היראה כאמור, היא מהיסודות היותר חשובים של עבודת ה', ויש להתבונן בעניינה המיוחד בימינו, ובמקומה בתוך ההתחדשות הכוללת שבדור הגאולה.
ישנה הבחנה בין המצב של עם ישראל בחוץ לארץ, כשהאומה לא חיה חיי אומה, למצב של ישיבה בארץ ישראל, שהאומה חיה את חייה הטבעיים, והעיסוק בחקלאות ויישוב העולם נעשים מצווה, וכפי שכתב ה"חתם סופר", שבארץ ישראל יש מצוה בעבודת הקרקע כמו הנחת תפילין (חת"ס סוכה לו, א, ד"ה דומה לכושי):
נראה לענ"ד רבי ישמעאל נמי לא אמר מקרא "וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ" (דברים יא, יד), אלא בארץ ישראל, ורוב ישראל שרויין, שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים. ועל זה ציותה התורה "ואספת דגנך", ובועז זורה גורן השעורים בלילה משום מצוה. וכאילו תאמר לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה, הכי נמי לא יאמר לא אאסוף דגני מפני עסק התורה. ואפשר אפילו שארי אומניות שיש בהם יישוב העולם הכל בכלל מצוה. אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם, וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן – מודה רבי ישמעאל לרשב"י.
נעמיק בדברים. כאשר עם ישראל נשלט על ידי אחרים בחוץ לארץ, הרי הוא כמי שאין לו אלוה (כתובות קי, ב), ובמציאות שכזו, כל עיסוק בענייני העולם הזה יכול להנמיך את האדם ולפגוע במדרגתו הרוחנית. כשמדכאים אותנו ופוגעים בנו, מעבר למדרגתנו החומרית שנמצאת בשפל – גם קומתנו הרוחנית מתכופפת. האופי של עבודת ה' במצב של גלות הוא אופי של יראה נמוכה. מי שהוא עבד לעם אחר, אינו יכול להיות עבד ה' (ראה מגילה יד, א).
כשעם ישראל משתחרר מעול גויים ושב לארצו, קומתו מזדקפת והוא נעשה עצמאי, וגם התורה מזדקפת עמו. רק אז הוא יכול להיות פנוי להתבונן ולראות באמת שאין מעליו אלא ריבונו של עולם בלבד, וממילא כל כוחות החיים הארציים יונקים ממקורם ואינם מהווים עילה לירידה.
בעתיד היותר גדול, בקומה הרוחנית השלמה של כלל ישראל, יתקיים בנו "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם" (ישעיהו סא, ה). כשכל האומה תהיה ממלכת כהנים, או אז כשם שהכהנים עוסקים רק בקודש, גם האומה ביחס לשאר העולם תגיע למדרגה כזו. אך לפי סדר המציאות, ראשית כל דרושה ההבנה שאם עם ישראל חוזר לארץ ישראל, העיסוק בכל העבודות החומריות המתחייבות מכך הן מצווה, והן מבטאות התקדמות ולא נסיגה.

חששות בכניסה לארץ
הקושי ביחס לכניסה לארץ, והחשש מעיסוק בכל הצדדים השונים שבמציאות, מופיע כבר אצל בני ישראל במדבר. כאשר מתבוננים בספר דברים, רואים שעם ישראל חושש מהכניסה לארץ, והרבה מדברי משה רבינו הם בעצם דברי הדרכה וחיזוק, שהמסר העיקרי שלהם הוא לא לירא, לא לפחד. משה רבינו מספר על מינוי הדיינים, תחום בו יש חשיבות גדולה ליראת שמים. כבר קודם למינוי מגדיר משה את האנשים שראויים להיות שופטים, שהם צריכים להיות "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹוהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע" (שמות יח, כא). ארבע מדרגות חשובות אלו צריכות להיות גם לשרי העשרות. עליהם להיות תחילה אנשי חיל – אנשים שיש להם בסיס כלכלי, ובעיקר אנשים עצמאיים בעלי כוחות. מורה הוראה צריך להיות בעל ביטחון עצמי שאינו מושפע מאחרים. יראי אלוהים – ככל שאדם יותר איש חיל הוא צריך להיות יותר ירא אלוהים. גם לאחר מינוים נזקקים השופטים ליראת אלוהים, כדי שיוכלו לקיים את המצווה: "לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ" (דברים א, יז), שלא יפחדו מפני הנידונים לפניהם ולא משום אדם אחר. היראה נדרשת גם כדי שהשופט והמנהיג ישמור על עצמו מפני הגאווה ושאר המידות הרעות שעלולות להתגבר בו. פסיכולוגים אומרים שכאשר אדם עולה לגדולה יצרו גדל. יש לזה מקור בדברי חז"ל: "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו" (סוכה נב, א). אדם שמגיע להנהגה כוחותיו החיוביים גדלים ועם זאת גם כוחותיו השליליים. צריך לדעת את המציאות הזו ולהיזהר ממנה.
אחר כך משה מתאר כיצד ישראל חששו ורצו לשלוח מרגלים: "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן" (דברים א, כב). אחרי שהמרגלים הגיעו לארץ ישראל וראו את כל הקשיים שבה, חזרו אל העם ודברו בגנות הארץ, והתוצאה שהעם חשש להיכנס לארץ ונענש. כנגד זה משה אומר לדור שעומד להיכנס לארץ, שלא יראו מפני יושבי הארץ. "לֹא תַעַרְצוּן וְלֹא תִירְאוּן מֵהֶם. ה' אֱלֹוהֵיכֶם הַהֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם הוּא יִלָּחֵם לָכֶם" (שם כט-ל). רש"י אומר (שם ח ד"ה באו ורשו) שאם ישראל היו נכנסים לארץ לפני חטא המרגלים, כלל לא הייתה מלחמה, כיוון שהגויים היו בורחים מפניהם. אך לישראל לא היה אז כוח לשמוע לדבר ה', ולכן נענשו גם בכך שהוצרכו לכבוש את הארץ במלחמה. "יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל" (פס' לח).
משה ממשיך בסיפור מלחמת סיחון ועוג. גם שם התעוררה יראה ופחד מפני היציאה למלחמה, ולכן אמר הקב"ה לקראת המלחמה עם סיחון למשה רבנו: "הַיּוֹם הַזֶּה אָחֵל תֵּת פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ וְרָגְזוּ וְחָלוּ מִפָּנֶיךָ" (שם ב, כה). אחר כך כשעמדו להילחם בעוג שוב התעוררה בהם יראה, ועל כן נאמר: "אַל תִּירָא אֹתוֹ" (שם ג, ב). ההדרכה היא לא לפחד. כשנכנסים לארץ ישראל צריכים להיות גיבורים ולא לפחד.
אך ישראל התייראו, לא רק מפני הענקים והקשיים המלחמתיים, אלא גם מהתפקיד הגדול, מהמגמה הגדולה, מהכיבוש עם כל המשמעויות שלו. גם על זה באה התשובה האלוהית שלא לירא ולא לפחד (דברים ג, כב). עבודת ה' היא עבודה שדורשת כוחות גדולים מאוד, זו עבודה שדורשת מהאדם "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (שם ו, ה), אבל ישראל מתאימים לזה: "נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ", את הארץ עם כל המשמעויות שלה. "אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (שם א, ח), אתם בנים של אברהם, יצחק ויעקב, ולכן הארץ הזאת מתאימה לכם, עם כל התפקידים הגדולים הקשורים אליה. צריך רק דבר אחד – לבטוח בריבונו של עולם, לדעת להישען עליו בכל המעשים הגדולים.

משבר מוליד כח
חששות אלו של ישראל לא היו סתמיים, שהרי כשישראל עמדו ממש לפני הכניסה לארץ בערבות מואב, כשכבר הגיעו למדרגה רוחנית גבוהה מאוד, אירע המשבר עם בנות מדין. במשך ארבעים שנה במדבר הם התעלו ממדרגה למדרגה, חיו חיים רוחניים, נעשו להם ניסים והם חיו במציאות מרוממת ועל־טבעית, והנה פתאום המשבר הזה קורה, ישראל נכשלים על ידי בנות מדין ונופלים נפילה רוחנית.
הזוהר (שמות קסא, א) אומר שגדולתם של ישראל ערב הכניסה לארץ מוכחת מכך שיש פסוקים מלאי השגה אמונית שמשה אמר רק בספר דברים ולא קודם: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹוהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (ד, לט), וכן: "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹוהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (ד, לה), "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹוהֵינוּ ה' אֶחָד" (ו, ד). כל אלו פסוקים שנאמרו רק בערב הכניסה לארץ ישראל, כי עד אז בני ישראל לא יכלו להבין את הפסוקים הללו, ורק לאחר ארבעים שנה הגיעו למדרגה שבה יכלו להבינם. ויש לשאול, אם כן, כיצד ניתן להבין את המשבר עם בנות מדין בשיטים, דווקא בזמן שהגיעו למדרגה רוחנית גבוהה?
חז"ל אומרים שבשיטים היו מעיינות שהשותה את מימיהם תאוותו היתה מתגברת (תנחומא בלק יז). כלומר, היה גורם חיצוני שגרם לישראל שיצרם התגבר. בנוסף, עמדו למול עיניהם פיתויים שהיה קשה במיוחד להתמודד איתם. אבל עדיין, מדוע משבר כזה קורה דווקא בכניסה לארץ?
אלא שצריך להבין שכל משבר בונה. כל משבר יוצר כוחות חדשים, וכנראה עם ישראל היה צריך לעבור גם את המשבר הזה. כשמשה רבנו רצה ללמד זכות על עם ישראל לאחר חטא העגל, הוא אמר לקב"ה שהדבר דומה לאדם שנתן לבנו כסף והניח אותו ליד נשים מקולקלות שמגרות בני אדם, מה יעשה הבן ולא יחטא?! (ברכות לב, א). חז"ל מוסיפים ומשווים זאת לאדם שנתן לבנו חנות של בשמים, שעיקר הלקוחות שם הם נשים שרוצות לפתות אנשים, ואותו בן הוא המוכר, מה יעשה הבן ולא יחטא?! (שמות רבה מג, ז). כך גם היה בשיטים עם בנות מדיין. בני ישראל שתו ממי השיטים שגרמו ליצרים ולתאוות להתעורר, ואיך לא יחטאו כאשר מזדמנות מולם בנות מדיין?!
לא כולם חטאו. בנות מדיין ניסו להכשיל את כולם, אבל רק מעט חטאו. אומנם עשרים וארבעה אלף אנשים שמתו במגפה זה לא מעט, אך זה מיעוט ביחס לעם כולו שמנה שישים ריבוא גברים בגילאי עשרים עד שישים. אם כן, נשים לב שרק מעט נכשלו, ואף על פי שהיה לכולם קשה – הרוב המוחלט התגבר, וניצח את הקושי הזה. ניצחון זה היה חשוב מאוד והוא בנה בהם כוחות חדשים, כוחות אלו הכשירו את ישראל להיכנס לארץ ישראל. הניסיון עם בנות מדיין עיצב את ישראל ויצר בהם כוחות של גבורה. אדם שלא מתמודד עם קשיים, לא יכול לבנות בתוכו כוחות להתמודדות. לעומתו, אדם שנתקל בקשיים וצריך לנצח נעשה יותר חזק ואיתן; ההתמודדות מייצרת בו כוחות שבעזרתם יוכל להתגבר על הניסיונות הבאים.
לא בכדי חז"ל אומרים שאברהם אבינו נתנסה בעשרה ניסיונות (אבות ה, ב). לכאורה מדוע צריך ניסיונות כאלו, וכי הקב"ה אינו יודע שאברהם אבינו יעמוד בניסיון? אלא שהניסיון מגדיל את הכוחות ומעצים את האדם. נכון שבציבור יש גם נכשלים, אבל הכלל נבנה מזה, וכיוון שהסיכוי שהכלל יצליח להתגבר הוא גדול מאוד, הקב"ה מנסה את הציבור. היה צורך בניסיון הזה דווקא לקראת הכניסה לארץ.

ההתגברות על ניסיונות דורנו
כך גם בימינו. אנחנו נמצאים בתהליך של גאולה, ודווקא עכשיו ערב הפיכת ארץ ישראל למקודשת באופן מלא מבחינת כל החיובים והמצוות שעליה, הקב"ה מעמיד אותנו בניסיונות. הקב"ה מעמיד בפנינו את כל האמצעים שאדם יוכל לחטוא בהם בלי להתבייש, ואחד הניסיונות הקשים ביותר הוא להתמודד עם חטא שנעשה באין רואים, כי אז הבושה אינה קיימת ואין מונע. על העושה בסתר יש כמה וכמה אזהרות וארורים מיוחדים (דברים כז, טו, ורשב"ם שם). יש צורך באזהרות אלו כיוון שכאשר אחרים לא רואים, אין בחטא אי נעימות ובושה, באופן שיותר קשה להתמודד ולהצליח שלא לחטוא. היום האמצעים משוכללים ואפשר שאדם יחטא בינו לבין עצמו, יכנס לחדר ויסתתר שם ביחידות עם מכשירים כאלו שיש עליהם מעין איסור ייחוד. היצר מתגבר ולפעמים גם כשאדם לא מתכוון הוא מתגלגל למראות אסורים. צריך להתגבר, זה הניסיון של הדור, ניסיון שבא לבנות בנו כוחות חדשים, מציאות של גבורה המקרבת את ישראל לגאולה.
לכאורה אפשר היה ללמד זכות ולומר, מה יעשה הבן ולא יחטא?! אך אלו תירוצים עבור מי שלא מצליח, ואולי טוב ללמד זכות זו על הנכשל. אולם המגמה היא שהאדם יבנה בתוכו עוצמות חדשות, וכנראה שהדור שלנו ראוי לכך, שהרי הקב"ה לא מעמיד בניסיון את מי שאינו יכול לעמוד בו. ברוך ה' אנשים עומדים בניסיון, ובשביל זה הם, ובעיקר הנוער, צריכים לגייס הרבה עוצמות וגבורה, כוחות פנימיים עצומים, והנה הם מנצחים! יכול להיות שנופלים מעת לעת, אבל בסך הכול, לעומת הקושי – מנצחים! והאיתנות הזו מצטברת, וכך הולכים ומתגלים כוחות גדולים שמקרבים אותנו לגאולה.

ההכרח ביראת ה'
ב"מוסר הקודש" (א) אומר הרב שבהתמודדות מול היצרים רק יראת ה' היא הדבר שיכול לנצח, בעיקר את היצרים הגדולים – יצר העושר, הכבוד והעריות. כמובן לא בשביל זה צריך יראת ה', אך ראוי להדגיש שיראת ה' נותנת לאדם כוחות להתמודד עם הבעיות הקשות ביותר שלו.
לא תמיד העצות האנושיות שאדם מקבל מיועץ עוזרות לו כנגד הנטיות האלו; עצות כגון: לא כדאי לך, לא משתלם לך. או אם מדובר במחנך: לא מתאים שאיש חינוך יתנהג כך. או לאדם נשוי: זה לא ראוי והגון כלפי אשתך. כאשר יש לאדם נטייה חזקה לחטוא, כל הטענות וההסברים הללו אינם חזקים מספיק כדי לעצור את יצרו מלהשתלט עליו. אבל המוסר האלוהי הוא הכוח היותר גדול. מוסר אלוהי – זה יראת ה'. אם אדם יודע שה' מעל הטבע, מעל כל התכונות שלו – ריבונו של עולם הוא זה שברא את העולם ואת האדם והוא מושל בכל – כאשר אדם חי את זה באופן ממשי, יש לו כוח להתגבר.
אדם שירא מה', מתבטל מול הגדולה האלוהית. מול הגודל הזה הכל בטל. זו גם ההקדמה לקבלת עול תורה – יראה מוחשית. אנו נפגשים עם זה גם במתן תורה, כאשר עם ישראל התיירא מגודל המעמד, כמו שנאמר: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹוהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ, יד-טו). ולאחר מכן משה רבנו אמר לישראל: "אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹוהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שם טז). בפסוק זה אמר משה אל תיראו ועם זאת – כן תיראו; אל תיראו מהקולות והלפידים, מהדברים החיצונים – תיראו רק מריבונו של עולם (כמבואר לעיל בפרק שלישי).

לבנות עוצמות פנימיות גדולות
בשנים האחרונות התפרסמו ידיעות שונות אודות קצינים ואנשי ציבור שומרי מצוות שנפלו בעבירה. מנגד, ראשי הצבא חוזרים ואומרים, שאסור לקצין להיות בקשר לא ענייני עם הפקודים שתחתיו. גם בהסכמה זה אסור. למרות שהוא נמצא איתם יום ולילה, והוא חייב שתהיה לו רל"שית ולא רל"ש, ופקידות ולא פקידים. היה אפשר לשאול איך אפשר? הרי הוא איתם יום ולילה. מציאות כזו גורמת להיווצרות קשרים. באופן טבעי אחד מספר לשני על הבעיות שלו, וממילא מובן שנוצר קשר נפשי. הרי לא יום או יומיים הם עובדים יחד, לא שבוע ולא שבועיים, אלא חודשים ושנים. ואף על פי כן תובעים ממנו להיות טהור. לא רבנים אומרים זאת, אלא הרמטכ"ל וארגוני הנשים תובעים מהם להתגבר ולא לחטוא.
כלומר, גם באופן טבעי ישנה תפישה אנושית שאפשר לדרוש מכל האנשים להישמר, לחיות בצניעות, לגדור את עצמם מקשרים לא ענייניים. קל וחומר כאשר מי שמצווה על כך אינו המטכ"ל, או החשש מכתב אישום וכתם לכל החיים, אלא ריבונו של עולם. בשביל הבניין הפנימי הנפשי הנכון של האדם. התורה מכוונת אותנו להיות בריאים ולאהוב רק את מה ואת מי שצריך לאהוב, ולא את מה ואת מי שלא צריך לאהוב. זו הדרישה שלנו מעצמנו, לא רק התורה דורשת זאת מאתנו, אלא אנחנו צריכים להיות בני אדם, לא סמרטוטים! לא להיות אנשים שעושים דברים שבאמת אינם רוצים לעשות. אנחנו אנשים בריאים שעושים רק את מה שאנחנו רוצים לעשות. צריך לפתח את הבריאות הנפשית שלנו, שהנפש האלוהית שבנו תתגלה בכל עוצמתה. צריך לעבוד על זה, להיות בריאים – לא להיות במלחמה, להגיע למצב כזה שאנחנו רוצים רק את הדברים הטובים.

גילוי יראת הרוממות בימים הנוראים
ביטוי מיוחד להתעלות היראה בדורנו נמצא באווירת הימים הנוראים. זיכרונות ימי נעורי של הימים הנוראים הם זיכרונות של ימי דין, כשאימת הדין הייתה אופפת את הכל, ולא מעט מהאנשים נזכרו בקרוביהם שנרצחו בשואה. אלו היו ימים שהדגש בהם היה "ונתנה תוקף קדושת היום כי הוא נורא ואיום", "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון, מי יחיה ומי" וכו'. במשך השנים הלך והשתנה האופי של הימים הנוראים, כאשר במקום פחד, יראת העונש ואימת הדין, באה יראת הרוממות והדגשת המלכת הקב"ה: "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם". במקום הדאגה וחשבון הנפש האישי, באו השמחה ותחושת הרוממות של "המלך היושב על כסא רם ונישא". מובן שיראת העונש ואימת הדין לא בטלו לגמרי, זהו יום הדין, אבל הם זזו ממקומם המרכזי בלב למקום שני, ואת המקום הראשון תופסת התחושה של יראת הרוממות, הרגשת ההוד וההדר של יום ההמלכה של המלכות העליונה. המלך היושב על כסא מלכותו.
ואכן מתברר שבמקורות הפנימיים של תורתנו, עיקר עניינם של הימים הנוראים הוא שריבונו של עולם משפיע בהם שפע וברכה לעולמו. זו המהות של הימים הנוראים. הקב"ה יושב על כסא מלכותו ומחלק מאוצרותיו ברכה ושפע לעולמו, חיים ופרנסה, שפע רוחני ושפע גשמי. אך מכיוון שריבונו של עולם משפיע שפע, באים מקטרגים ומשטינים ומערערים ואומרים כי לא לכולם מגיע השפע, ובעקבות כך יש דיונים למי מגיע ולמי לא. לאמור, הצד של הדין בימים אלו הוא נספח לעיקר, שהוא יום התגלות ריבונו של עולם בחַלקו שפע וברכה לעולמו.
כך מבואר במקורות הפנימיים, כאשר לעומת זה בגמרא ובהלכה יותר מודגש שהימים הנוראים הם ימי הדין. ככל שהתורה הפנימית מתגלה יותר, כך לובשים הימים הנוראים אופי חדש. אולם לדעתי יש עוד גורם גדול לשינוי האופי של הימים הנוראים, והוא השינוי שחל במצבו של עם ישראל. במשך ימי הגלות הארוכים היינו מפוזרים בין האומות, לא הופענו כעם, היינו כבודדים, כל קהילה חיה לעצמה, עצמות מפוזרות בלי קשר חיים ביניהם, כל איבר לעצמו. והנה ברוך ה' כעת הננו חוזרים להיות עם אחד בארץ ישראל. כבר עברו למעלה משבעים שנה מסיום השואה הנוראה בגולה והקמתה של מדינת ישראל, וכשעם ישראל חוזר להיות עם, מתגלה המלכות האלוהית. בכל ימי הגלות הייתה שכינתא בגלותא, אבל כעת עם ה' חזר להופיע כעם, ומלך ישראל – ריבונו של עולם – מתגלה בכל הדר מלכותו.
אומנם ישנה עוד כברת דרך עד לגאולתנו השלמה ועד שיתגלה ה' למלך על כל הארץ, אבל כבר כעת אנו מרגישים את ברכת ה' ושפעו וטובו עלינו. עבודת ה' באהבה מתגברת ותופסת את מקום היראה, וההסתכלות הכללית תופסת את מקום ההסתכלות הפרטית. זה גורם שהאופי של הימים הנוראים השתנה ליראת הרוממות, לשמחה ביום התגלות המלכות האלוהית. בשורשם שני ההסברים חד הם – תהליך הגאולה וגילוי סודות התורה חד הם, ואנו מתפללים לפני בורא עולם: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (עובדיה א, כא).

הופעת היראה הטהורה
מתוך ההתגדלות הנפשית הפנימית של עם ישראל ומתוך העמידה על עצמיותנו, נוכל להמשיך ולהאיר את העולם כולו. יש בעם ישראל כמיהה לשלמות, שאיפה להופעה מוסרית של האומה על במת העמים. לא הופעה חיצונית, לא הופעה של שליטה, של כיבוש העמים תחתינו, אלא הופעה של "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכריה ד, ו). שאיפה שתופיע האומה בטהרת גדלותה, בטהרת קדושתה: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י). "ויראו ממך", לא יראה חיצונית, אלא יראת הרוממות. יראה שנובעת משם ה' הנקרא עליך, כי הרי זהו ענייננו בעולם – להיות אור לגויים, לרומם את העולם כולו. לא להיות נגד כל העולם, לא לנצח, לא לדכא, אלא להיפך – לרומם ולהשפיע רק טוב על כל העולם כולו.
השאיפה הזאת נובעת מכמיהה עצומה, פנימית, לגודל, לטהרתם של ישראל. לעיתים השאיפה הגדולה הזו מופיעה בצורה חיצונית, ודוחקת ערכים חשובים שאף הם נדרשים כהכנה לגודל הזה, ולכן דחיקתם יוצרת מתחים ונזקים. אבל על כל פנים עלינו להכיר בכך כי בתוך תוכה של הכמיהה הזאת, גנוזה וטמונה כמיהה טהורה, עליונה, למגמה העליונה של האומה.

יראת הרוממות
כשנתרומם לחיות את המגמה הזו ואת ההרגשה הזו, לא רק במילים וסמלים, נוכל להקנות את המבט הזה לאחרים. אז תתבטל הכפירה כולה, שהרי במה שהם כופרים גם אנו כופרים, והסיגים שהם רואים באמונה שלנו, גם עלינו אינם מקובלים. הם מסתכלים על האמונה שלנו כעל "שִׁלְטוֹן שֶׁל אַדְנוּת קָשָׁה וְכֹחַ שֶׁל אַלָּמוּת, הַבָּאִים מִשְּׁמוֹת הַבְּעָלִים, מְחֻסְּרֵי הָאוֹרָה הָעֲדִינָה שֶׁל יִרְאַת הָרוֹמְמוּת" (אורות התחיה א), ואינם מבינים שהיראה שלנו איננה יראה של פחד, אלא יראה של הערצה, של פגישה עם הגודל. וכמו כן יש באמונה נקודה יותר עמוקה של אהבה, "הָאַהֲבָה הַטְּהוֹרָה וְהַקְּדוֹשָׁה שֶׁל קַבָּלַת מַלְכוּת שָׁמַיִם הַמֻּטְבַּעַת בְּיִשְׂרָאֵל, 'זֶרַע אַבְרָהָם אֹהֲבִי'" (שם).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il