תּוֹרַת הַתּוֹכָחָה | הרב משה ליב הכהן הלברשטט | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
דברים

קטגוריה משנית

7 דק' קריאה

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א).
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֵּר מֹשֶׁה", וְכִי לֹא נִתְנַבֵּא מֹשֶׁה אֶלָּא אֵלּוּ בִּלְבַד, וַהֲרֵי כָּתַב כָּל הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא, ט) "וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת", וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר "אֵלֶּה הַדְּבָרִים"? מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (ילקוט שמעוני דברים תשפח).
" הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט, יז). בפרשת קדושים נצטוינו במצות עשה זו של תוכחה, ועדיין איננו יודעים את גדרי המצוה, מי מצווה להוכיח, מתי להוכיח ובאיזה אופן להוכיח. והנה פרשתנו עוסקת בדיוק בכך, בדברי תוכחות, כאן יכולים אנו להתבונן באופן בו קיים משה רבינו עליו השלום, רבן של ישראל, את מצות התוכחה, אם כן, הבה נתבונן בפסוקי התורה ובמדרשי חז"ל וננסה ללמוד את גדרי המצוה.
"אלה הדברים" -לְפִי שֶׁהֵן דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת, וּמָנָה כַּאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּהֶן, לְפִיכָךְ סָתַם אֶת הַדְּבָרִים, וְהִזְכִּירָם בְּרֶמֶז מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (ספרי. רש"י).
"בַּמִּדְבָּר" לֹא בַמִּדְבָּר הָיוּ אֶלָּא בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, וּמַהוּ בַּמִּדְבָּר? אֶלָּא בִּשְׁבִיל מַה שֶּׁהִכְעִיסוּהוּ בַּמִּדְבָּר... "בָּעֲרָבָה" - בִּשְׁבִיל הָעֲרָבָה, שֶׁחָטְאוּ בְּבַעַל פְּעוֹר בַּשִּׁטִּים בְּעַרְבוֹת מוֹאָב. "מוֹל סוּף" - עַל מַה שֶּׁהִמְרוּ בְיַם סוּף.. "בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן" - אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חָזַרְנוּ עַל כָּל הַמִּקְרָא וְלֹא מָצִינוּ מָקוֹם שֶׁשְּׁמוֹ תֹּפֶל וְלָבָן, אֶלָּא הוֹכִיחָן עַל הַדְּבָרִים שֶׁתָּפְלוּ עַל הַמָּן, שֶׁהוּא לָבָן.. וְעַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בְמִדְבַּר פָּארָן עַל יְדֵי הַמְרַגְּלִים. "וַחֲצֵרֹת" - בְּמַחְלוֹקָתוֹ שֶׁל קֹרַח.. "וְדִי זָהָב" - הוֹכִיחָן עַל הָעֵגֶל שֶׁעָשׂוּ בִּשְׁבִיל רֹב זָהָב שֶׁהָיָה לָהֶם.. (רש"י).
" וְדִי זָהָב", אָמַר לָהֶם: זוֹ יְתֵירָה לְכָל מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם, שֶׁמַּעֲשֵׂה הָעֵגֶל קָשֶׁה עָלַי מִן הַכֹּל. הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְאֶחָד שֶׁעָשָׂה לַחֲבֵרוֹ צָרוֹת הַרְבֵּה, בָּאַחֲרוֹנָה הוֹסִיף לוֹ צָרָה אַחַת. אָמַר לוֹ: הָא יְתֵירָה לְכָל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ לִי, זוֹ קָשָׁה עָלַי יוֹתֵר מִן הַכֹּל! כָּךְ אָמַר הַמָּקוֹם לְיִשְׂרָאֵל: זוֹ יְתֵירָה לְכָל מַה שֶּׁעֲשִׂיתֶם, מַעֲשֵׂה הָעֵגֶל קָשֶׁה עָלַי יוֹתֵר מִן הַכֹּל! (ילקוט שמעוני דברים תשצב).
מִנַּיִן לָרוֹאֶה בַּחֲבֵרוֹ דָּבָר מְגֻנֶּה שֶׁחַיָּב לְהוֹכִיחוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, יז) "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ", הוֹכִיחוֹ וְלֹא קִבֵּל מִנַּיִן שֶׁיַּחֲזֹר וְיוֹכִיחֶנּוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר "תּוֹכִיחַ" מִכָּל מָקוֹם, יָכוֹל אֲפִילּוּ מִשְׁתַּנִּים פָּנָיו, תַּלְמוּד לוֹמַר "לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ערכין טז:).
התנאי הראשון בתוכחה הוא להוכיח באופן שיכבד את האדם, לומר את הדברים ברמז, על מנת שלא לביישו, רק כך שיש סיכוי שיתקבלו על לבו.
" אֵלֶּה הַדְּבָרִים" - אָמַר רַבִּי אֲחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא רְאוּיוֹת הָיוּ הַתּוֹכָחוֹת לוֹמַר מִפִּי בִּלְעָם, וְהַבְּרָכוֹת מִפִּי משֶׁה, אֶלָּא אִלּוּ הוֹכִיחָם בִּלְעָם, הָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שׂוֹנֵא מוֹכִיחֵנוּ, וְאִלּוּ בֵּרְכָם משֶׁה, הָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם אוֹמְרִים אוֹהֲבָן בֵּרְכָן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹכִיחָן משֶׁה שֶׁאוֹהֲבָן, וִיבָרְכָן בִּלְעָם שֶׁשֹּׂוֹנְאָם, כְּדֵי שֶׁיִּתְבָּרְרוּ הַבְּרָכוֹת וְהַתּוֹכָחוֹת בְּיַד יִשְׂרָאֵל (דברים רבה א, ד).
התנאי השני הוא, שכדי שהתוכחה תתקבל על ידי השומע, עליה לבוא מפי אדם שהוא יודע שהוא אוהבו, אחרת אין כל סיכוי שהוא יקבל את הדברים, כי הוא יאמר לעצמו, המוכיח לא אוהב אותי, ולכן ברור שהוא מחפש להטיף לי מוסר על לא עול בכפי.
אִלּוּ אַחֵר הוֹכִיחָן, הָיוּ אוֹמְרִים, זֶה מוֹכִיחֵנוּ? משֶׁה שֶׁכָּתוּב בּוֹ (במדבר טז, טו): "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי", לָזֶה נָאֶה לְהוֹכִיחַ אֶת יִשְׂרָאֵל (דברים רבה א, ה).
אף אחד אחר חוץ ממשה רבינו אינו יכול להוכיח את ישראל? שבעים הזקנים, גדולי האומה לא היו יכולים לעשות זאת? ומה הסיבה, כי אמר "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי"? וכי לא די בכך שהוציאם ממצרים, הנהיגם במדבר ארבעים שנה, וקיבל את התורה במעמד הר סיני, כדי שיוכל לומר להם דברי תוכחה?
התשובה היא, שכאשר אדם אומר לאחר ובמיוחד לציבור דברי תוכחה, הטבע האנושי הוא שמושא התוכחה נכנס למגננה, ומיד חושד במוכיח שיש לו נגיעות אישיות, שהוא מוכיח ממניעים זרים, ולכן, רק אדם נקי לחלוטין, שלא לקח שום טובות הנאה, הוא ראוי להוכיח. ""לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי" - לֹא חֲמוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם נָטַלְתִּי, אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָלַכְתִּי מִמִּדְיָן לְמִצְרַיִם, וְהִרְכַּבְתִּי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנַי עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה לִי לִטֹּל אוֹתוֹ הַחֲמוֹר מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא מִשֶּׁלִּי (רש"י).
" אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי... וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן" (דברים א, ד), אָמַר מֹשֶׁה אִם אֲנִי מוֹכִיחָם קֹדֶם שֶׁיִּכָּנְסוּ לִקְצֵה הָאָרֶץ, יֹאמְרוּ, מַה לָּזֶה עָלֵינוּ? מַה הֵיטִיב לָנוּ? אֵינוֹ בָא אֶלָּא לְקַנְתֵּר וְלִמְצֹא עִלָּה, שֶׁאֵין בּוֹ כֹּחַ לְהַכְנִיסֵנוּ לָאָרֶץ, לְפִיכָךְ הִמְתִּין עַד שֶׁהִפִּיל סִיחוֹן וְעוֹג לִפְנֵיהֶם, וְהוֹרִישָׁם אֶת אַרְצָם, וְאַחַר כָּךְ הוֹכִיחָן (ספרי. רש"י).
רק אדם עם נקיות כְּשֶׁל משה רבינו, שאין כל אפשרות לחשוד בו שהוא עושה זאת ממניעים זרים, הוא יכול להוכיח באופן שהתוכחה תתקבל על לב השומעים, ותגרום להם לשנות את דרכיהם. זהו אם כן התנאי השלישי לתוכחה שתתקבל על לב השומע, תוכחה מפי אדם נקי ללא מניעים זרים.
" אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" - אִלּוּ הוֹכִיחַ מִקְצָתָן, הָיוּ אֵלּוּ שֶׁבַּשּׁוּק אוֹמְרִים אַתֶּם הֱיִיתֶם שׁוֹמְעִים מִבֶּן עַמְרָם וְלֹא הֲשִׁיבוֹתֶם דָּבָר מִכָּךְ וְכָךְ, אִלּוּ הָיִינוּ שָׁם הָיִינוּ מְשִׁיבִים אוֹתוֹ, לְכָךְ כִּנְּסָם כֻּלָּם, וְאָמַר לָהֶם, הֲרֵי כֻּלְּכֶם כָּאן, כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּשׁוּבָה יָשִׁיב (ספרי. ילקוט שמעוני תשפט. רש"י). גם כאשר מוכיחים אדם אחד, אם לא תנתן לו זכות התגובה, הוא תמיד יוכל לומר אם רק היו נותנים לי לדבר הייתי עונה כך וכך, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר ברבים, האנשים שלא היו במקום תמיד יהיו חכמים שלאחר מעשה ויאמרו, אילו היינו שם הכל היה נראה אחרת אנחנו היינו עונים כך וכך, ולכן, התנאי הרביעי בתוכחה הוא לוודא שכל האנשים מושאי התוכחה יהיו נוכחים, ותנתן לכולם האפשרות להסביר את עצמם, כי בלי זה, הם לא יקבלו את דברי התוכחה.
"אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל" - מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ כֻּלָּם בַּעֲלֵי תּוֹכָחָה וִיכוֹלִים לַעֲמֹד בְּתוֹכָחוֹת. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, הָעֲבוֹדָה (לשון שבועה), אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָּכוֹל לְהוֹכִיחַ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הָעֲבוֹדָה, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיָּכוֹל לְקַבֵּל תּוֹכָחוֹת. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, הָעֲבוֹדָה, אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁיּוֹדֵעַ הֵיאַךְ מוֹכִיחִין. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, מֵעִיד אֲנִי עָלַי שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁיּוֹתֵר מֵחֲמִשָּׁה פְּעָמִים נִתְקַנְתֵּר עַל יָדִי עֲקִיבָא לִפְנֵי רַבָּן גַּמְלִיאֵל, מִפְּנֵי שֶׁהָיִיתִי קוֹבֵל עָלָיו, וְהָיִיתִי מְקַנְתְּרוֹ, וְכָל כָּךְ יּוֹדֵעַ אֲנִי בוֹ, שֶׁהָיָה מוֹסִיף בִּי אַהֲבָה עַל כָּל אַחַת וְאַחַת, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (משלי ט, ח), "אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ" (ילקוט שמעוני דברים תשפט).
התנאי החמישי הוא, שהמוכיח יהיה בטוח, שלא זו בלבד, שהוא יודע איך להוכיח, והמקבל יוכל לקבל את התוכחה, אלא שהתוכחה תגרום להגברת האהבה ביניהם, "הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ".
" וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה" (דברים א, ג) - מְלַמֵּד שֶׁלֹּא הוֹכִיחָן אֶלָּא סָמוּךְ לְמִיתָה, מִמִּי לָמַד? מִיַּעֲקֹב, שֶׁלֹּא הוֹכִיחַ לְבָנָיו אֶלָּא סָמוּךְ לְמִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט, א, ג): "וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וְגוֹ' רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה", אָמַר לוֹ: מִפְּנֵי מָה לֹא הוֹכַחְתִּיךָ כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ? כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּנִּיחֵנִי וְתֵלֵךְ וְתִדְבַּק בְּעֵשָׂו אָחִי. וּמִפְּנֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵין מוֹכִיחִים אֶת הָאָדָם אֶלָּא סָמוּךְ לְמִיתָה: א) כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא מוֹכִיחוֹ וְחוֹזֵר וּמוֹכִיחוֹ, ב) וְשֶׁלֹּא יְהֵא חֲבֵרוֹ רוֹאֵהוּ וּמִתְבַּיֵּשׁ מִמֶּנוּ, ג) וְשֶׁלֹּא יְהֵא בְּלִבּוֹ עָלָיו ד) וְשֶׁלֹּא יְהוּ הַמּוֹכִיחִים מִתְוַכְּחִין, שֶׁהַתּוֹכָחָה מְבִיאָה לִידֵי שָׁלוֹם (ילקוט שמעוני דברים תת. ורש"י).
התנאי השישי הוא, לחשב היטב את כל ההשלכות האפשריות של התוכחה, ולפי זה להחליט על הזמן הנכון ביותר להוכיח, באופן שיביא לתוצאה הרצויה.
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, תָּמֵהַּ אֲנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה שֶׁמְּקַבֵּל תּוֹכָחָה, אִם אָמַר לוֹ טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁינֶיךָ, אָמַר לוֹ טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ (ערכין טז:). כְּלוֹמַר שֶׁאֲפִילּוּ הַטּוֹבִים מְקַלְקְלִין מַעֲשֵׂיהֶן, וְאֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹכִיחַ אֲחֵרִים, שֶׁאִם יֹאמַר לַחֲבֵרוֹ טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁינֶיךָ, יָכוֹל לְהַשִּׁיבוֹ טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ (רבינו גרשום).
התנאי השביעי והקשה מכולן הוא, שהמוכיח יהיה צדיק גמור, שאי אפשר להשיב לו "טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ", ואם בדורם של התנאים קדושי עליון נאמר דבר זה, על אחת כמה וכמה בדורנו, דור יתמי דיתמי, שאין מי שיודע להוכיח, ולכן אין מי שיקבל התוכחה. בסוף ספר "אהבת חסד", כתב בשם הגר"י מולין, שמצוה לאהוב את הרשעים מסיבה זו, והביא כן מתשובת מהר"מ לובלין, כי אצלנו הוא קדם תוכחה, שאין אנו יודעים להוכיח, ודנים אותם כאנוסים.
"הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ " - אֵין הָרָעָב אֶלָּא מִן דִבְרֵי תוֹרָה. וְאֵין לֶחֶם אֶלָּא דִבְרֵי תוֹרָה... מִכָּאן אָמְרוּ, אִם יֵשׁ אָדָם שֶׁהוּא מֵבִין בְּדִבְרֵי תוֹרָה יְפַרְנֵס בְּתוֹרָתוֹ גַּם כֵּן לַאֲחֵרִים... "כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ" כֵּיצַד? אֶלָּא אִם רָאִיתָ אָדָם שֶׁאֵין בּוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, הַכְנִיסֵהוּ לְבֵיתְךָ, וְלַמְּדֵהוּ קְרִיאַת שְׁמַע וּתְפִלָּה, וְלַמְּדֵהוּ פָּסוּק אֶחָד בְּכָל יוֹם, אוֹ הֲלָכָה אַחַת, וְזָרְזֵהוּ בְּמִצְווֹת - לְפִי שֶׁאֵין לָךְ עָרוֹם בְּיִשְׂרָאֵל אֶלָּא מִי שֶׁאֵין בּוֹ תּוֹרָה וּמִצְווֹת (תנא דבי אליהו פרק כז).
העצה היעוצה לזכות לקיים מצות עשה של "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ" גם בזמננו, היא על ידי הוכחה עקיפה שתגרום לאדם לתקן את דרכיו, ולהתקרב אל בוראו, כגון על ידי לימוד תורה משותף בנושא הדרוש תיקון. ואפשר גם לקיים מצות "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ" לרבים, על ידי מגוון פעולות חיוביות לחיזוק הדת (ראה "חיזוק הדת" לה"חפץ חיים").
בתקופה שהחפץ חיים היה נודד למכור את ספריו, ראה פעם באכסניה שבוילנא יהודי חסון ומגושם – עושה רושם של נושא סבל - שנכנס, מתישב ליד השולחן ומפקד על המשרתת שתגיש לו נתח אווז צלוי וכוס משקה חריף. בלי ברכה חוטף הוא בתאוותנות את נתח האווז, מקנח במשקה ומתייחס אל המשרתת בצורה בלתי הוגנת. החפץ חיים עומד בפינה אחרת של הבית, כשהוא נדהם ממש מהמחזה, ועומד לעשות נסיון לגשת אל הזולל, כדי להעיר לו על קלות דעתו.
ברם בעל האכסניה מקדים את עצמו, מתקרב חרש אל אורחו החשוב - החפץ חיים - כדי למונעו מצעד זה. פשוט חושש הוא מפני שערוריה. המדובר בחייל ניקולאיבי לשעבר, הדיוט. הוא יחרפהו ועודנו עלול חלילה להרים ידו על הצדיק.
" אנא, רבי, הנח לו, אין אל מי לדבר. הריהו מגושם למאוד, בור ממש, לא למד אחרת. כשהיה בן שבע שנים נחטף יחד עם ילדים אחרים, קנטוניסטים, ונסחב לסיביר. עד גיל שמונה עשרה גדל בין איכרי המקום, ואחר עבד את ניקולאי עשרים וחמש שנה. ב"חדרים" כאלה היכול היה ללמוד משהו יותר טוב? היש בכך משום פלא שגדל כה מגושם, פרא והדיוט, לאחר שקרוב לארבעים שנה לא היה מצוי בסביבה יהודית, לא למד אות אחת מן התורה, יהדות היתה זרה לו, לא ראה פרצוף יהודי? מוטב, רבי, שלא תתחיל עמו. כבודך יקר מדי בעיני!".
חיוך שליו, מסביר וחביב, נתגלה על פניו המאירים של החפץ חיים. "כך! יהודי שכזה! אל תחשוש, כבר אדע היאך לשוחח עמו ומקווני שתצמח מכך טובה!"?
החפץ חיים ניגש אליו, הושיט לו "שלום עליכם", ובנעימה לבבית ידידותית פתח: "האמת הדבר ששמעתי עליך, שבתור ילד קטן נחטפת ויחד עם ילדים אחרים נסחבת לסיביר הרחוקה, גדלת בין גוים ולא זכית ללמוד אפילו אות אחת מן התורה? עברת את הגיהנם בעולם הזה - סיוט, צרות, רדיפות איומות, עינויים נוראים! הרשעים אמרו לא פעם להעבירך על דתך, אילצוך לאכול חזיר, נבלות וטריפות, ואף על פי כן נשארת יהודי, לא השתמדת! מאושר הייתי לוּ היו לי זכויות כשלך והייתי בן עולם הבא כמותך. מקומך בעולם האמת הרי יהיה בין צדיקים וגאוני עולם. אטו מילתא זוטרתא היא מסירות נפש שכזו, לסבול יסורים שכאלה למען היהדות, למען כבוד שמים, שלושים וכמה שנים רצופות? הרי זה ניסיון גדול יותר משל חנניה, מישאל ועזריה!"...
דמעות נתקשרו בעיניו האפורות של החייל הניקולאיבי לשעבר. הוא נזדעזע מהמילים הרציניות, הלבביות והחמות, שזרמו ממעיין טהור חי, שליטפו והחיו את נשמתו המיוגעת.
משנודע לו מיהו יהודי גוץ זה, פרץ בבכי עז ומיד החל לנשק את החפץ חיים. והחפץ חיים מוסיף לדבר אליו: "אדם שכמותך, שזכה להחשב בין הקדושים, שמוסרים את נפשם על קדושת השם, לוּ קיבלת על עצמך לחיות מעתה את שארית ימיך כיהודי כשר, לא היה מאושר כמוך בארץ!".
היהודי שוב לא עזב את החפץ חיים עד שהפך בעל תשובה אמיתי וצדיק גמור (החפץ חיים חייו ופעלו מאת הרב משה מאיר ישר ח"א עמ' קעד. מובא גם בספרו של אאמו"ר שליט"א האוצר האמיתי עמ' רנ).

דברים