בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ואתחנן
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת ואתחנן תשפ"א

האחדות בין חלקי העם

undefined

ט"ז אב תשפ"א
18 דק' קריאה 53 דק' צפיה
מדרגת ישראל בידיעת ה' בכניסה לארץ
סיימנו שבת מרוממת, שבת ט"ו באב, שבת נחמו, וקראנו את פרשת ואתחנן. הזוהר בפרשת וארא אומר על הפסוק: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (שמות ו, ז) - שהדבר הראשון הקודם לכל המצוות הוא לדעת את ה'. לדעת שיש שליט עליון, אדון העולם, שברא את כל העולם, השמיים והארץ וכל אשר בהם. זה מה שלימד משה רבנו את ישראל שיצאו ממצרים. "וידעתם כי אני ה'" - ידיעה כללית שיש בורא לעולם, ועל ידי כך כשראו ישראל את כל הניסים והנפלאות שהקב"ה עשה להם, הם ידעו שהקב"ה הוא שעשה להם את כל הניסים.
כשישראל הגיעו לערבות מואב על ירדן יריחו. לאחר ארבעים שנה שעסקו בתורה ולמדו את כל החוקים והמשפטים, ישראל הגיעו למדרגה חדשה. זה מה שנאמר בפרשת ואתחנן: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד", "וידעת היום" - דווקא היום אחרי ארבעים שנה, אתם יודעים מה שלא ידעתם בצאתכם ממצרים. לא רק לדעת שהקב"ה הוא האלוקים באופן כללי, אלא ידיעה שכל מה שקורה במציאות, בכל הבריאה כולה, הכול מושגח על ידי ריבונו של עולם! הכרה מפורטת שה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. אחרי ארבעים שנה ישראל משיגים שהקב"ה נמצא בכל מקום ובכל זמן והוא המנהיג. וכמו שיש קבלת עול מלכות שמיים כללית, יש קבלת עול מלכות שמיים פרטית, היינו שאדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים על כל איבר ואיבר מרמ"ח אברים, שיעשה רצונו של הקב"ה. שהראש והמוח יהיו עם מחשבות קדושות בדברי תורה ובעבודת ה', שהלב יהיה מלא רגשות פנימיים של אהבת ה', יראת ה', אהבת הבריות, שהידיים יהיו עושות רצונו של ה'.
כך גם בזמנים יש קבלה כללית ויש קבלה מפורטת. יש קבלה כללית על כל השנה כולה, ויש קבלה על כל יום ויום, שכל יום ויום יהיה מכוון, כולו מנוצל, כולו קשור, כולו מלא באהבת ה', ביראת ה', ובקיום המצוות. זו אהבה שמתפשטת לכל אופני החיים, לכל התכנים הפנימיים של כל המציאות כולה. למדרגה זו הגיעו ישראל בערבות מואב. זו קבלת עול מלכות שמיים שב'שמע ישראל'. לדעת שלא רק שיש ריבונו של עולם שהוציא את ישראל ממצרים, אלא לדעת שהוא יחיד ואין עוד מלבדו. למדרגה זו מגיעים ישראל בסוף ארבעים שנה בהגיעם בכניסה לארץ ישראל בערבות מואב. ויודעים כי ה' הוא האלוקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת. ומכירים ש'ה' אלוקינו ה' אחד'.

אחדות ישראל כחלק ממצוות יחוד ה'
בפסוק "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" יש מלבד המצווה 'אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' שהיא להאמין בריבונו של עולם, יש מצווה נוספת: לדעת שה' אלוקינו ה' אחד, ייחודו של הקב"ה - שהוא יחיד ואין עוד מלבדו.
בתחילת ספר 'חרדים' הוא מקדיש כמה פרקים להסביר בהרחבה רבה את מצוות ייחוד ה'. הוא מבאר שאף על פי שבזוהר ובספרי הקבלה מדברים על ספירות ועל עולמות רבים, צריך לדעת ולזכור שריבונו של עולם הוא אחד בכל המקומות. והכול אלו אורות ושפע שנמשך ממנו יתברך, והכול נובע ממקור אחד בלבד ואין עוד מלבדו. ספר 'חרדים' חוזר ומסביר את זה מכל מיני צדדים, בעיקר מצדדים קבליים.
ובהמשך לזה אומר ספר החרדים, והזכרנו זאת לא מזמן, שהקב"ה ציווה את עם ישראל שכמו שבעולמות העליונים - ריבונו של עולם מופיע כאחד, כך בעולם הזה - ישראל הנושאים את שם ה' בעולם האחד שאין עוד מלבדו, צריכים להיות אחד.
וכן בעשיה ציווה לעם אשר בחר 'ואהבת לרעך כמוך' 'לא תקום ולא תטור את בני עמך' 'לא תשנא את אחיך'. המצוות שבין אדם לחברו כיוון יתברך לעשותה ייחוד אחד כדי שיהיו דוגמת שלוש עולמות שעליהם אצילות, בריאה יצירה, שכולם מיוחדים, ואם חלילה יימצא מחלוקת או פירוד ביניהם - לא ישרה בתוכם, כמו שפירש ר' שמעון בר יוחאי על הפסוק "וְהוּא בְאֶחָד וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ" (איוב כג, יג) שדקדק ז"ל שלא אמר הכתוב, והוא אחד אלא 'הוא באחד' - רצונו לומר שלא ישרה במקום פירוד אלא במקום ייחוד. ופירוש 'ומי ישיבנו' על דרך הא דאמרו רז"ל כשישראל בשלום זה עם זה, אין שטן נוגע בהם שנאמר: "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ" (הושע ד, יז), ושכינתו אינה מסתלקת מביניהם ואפילו הם עובדים עבודה זרה. זהו פירוש 'ומי ישיבנו' כלומר אין שום עוון שיכול לגרום סילוק שכינתו מעליהם דוגמת דור אחאב, שאף על פי שהיו ישראל עובדים עבודה זרה, לפי שהיה ביניהם שלום, כשהיו יורדים למלחמה היו נוצחים, וכשאין שלום ביניהם נופלים אף על פי שהם צדיקים כדורו של דוד.
אין עבירה שיכולה לסלק את השכינה כשישראל מאוחדים. אלו דברים ברורים שאומר ספר החרדים על פי חז"ל. והוא ממשיך ואומר:
וכשאין שלום ביניהם נופלים אע"פ שהם צדיקים כדורו של דוד. ולכן נתארך גלותנו על עוון מחלוקת ושנאת חינם שבינינו שעדיין לא נטהרנו ממנו, שכל העולמות קשורים זה בזה ובהיראות פירוד בתחתון גורם דוגמת פירוד בשלושה (בשלושת העולמות העליונים) אשר עליו, ואין לך עבודה זרה גדולה מזו.
כלומר הפירוד זו עבודה זרה!
לכן אמרו בגמרא (יבמות צו.) שפעם אחת הייתה מחלוקת בבית כנסת של טבריה, וקם אחד ואמר שבעבור אותו עוון יהיה אותו בית הכנסת בית עבודה זרה מידה כנגד מידה. וכן היה. שנשמות ישראל הן חצובות מתחת כסא הכבוד. וכל ישראל נשמה אחת במקור בשורש העלייה... ולכן כל איש ישראל יחרד מלפגום בייחוד העליון ע"י עוון שנאת חינם או לשון הרע או מחלוקת חלילה וייתן בליבו לקיים המצווה הראשונה אחת דיבר אלוקים שתים זו שמעתי, דהיינו 'אנוכי ולא יהיה לך' וצריך שיהיה לו אהבה רבה ושלום ורעות עם כל ישראל גם ישתדל לשים שלום בעולם, ותלמידי חכמים הם מרבים שלום בעולם.

מעלת השלום ודרכו של אהרן
וכיוון שכך הוא אומר:
לפיכך ראיתי כדי להשלים מצוות הייחוד, שמצווה להביא כאן משנה של הלל הזקן שהיה נאה דורש ונאה מקיים, מקיים המצווה הזאת בשלמות. ה' יתברך יזכנו להיות מתלמידיו, ומתלמידיו של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום. "הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" - יש לשאול מאי לשון 'הוי'? לימא למוד מאהרן! ועוד מה בא להשמיענו, זיל קרי בי רב הוא "לכו בנים שמעו לי יראת ה' אלמדכם" וההמשך "בקש שלום ורדפהו".
למה צריכים להגיד הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום, הרי זה פסוק מפורש!
ועוד למה תלה הדבר באהרן? יתלה במצוותו יתברך! מצוות ה' שציווה למחות שמו על המים בסוטה כדי להטיל שלום בין איש לאשתו, שממנו למד ר' מאיר שהיה רגיל לדרוש בליל שבת.
המדרש מספר שר' מאיר היה רגיל לדרוש בליל שבת. לילה אחד הוא האריך בדרשה שלו, והייתה אישה אחת שהשתתפה בדרשה וכשהיא חזרה לבית היא מצאה את הבעל שהוא מצטער כי הנר עמד לכבות, אמר לה בעלה: למה באת כל כך מאוחר? ענתה לו: שמעתי את הדרשה. אמר לה לכי מהבית ואל תחזרי לפני שתירקי בפני ר' מאיר. הגיעה לר' מאיר. אמר לה ר' מאיר: אני חש בעיניים שלי וצריך מישהו שירוק לי בעיניים שזה מרפא את העיניים. אמר לה: תירקי על העין שלי 7 פעמים, ולאחר שירקה אמר לה לכי לבעל שלך ותגידי לו 'אתה אמרת לי לירוק על ר' מאיר פעם אחת ואני ירקתי 7 פעמים'. אמרו לו התלמידים לרבי מאיר: למה ביזית את עצמך? כך מבזין את התורה? אמר להם ר' מאיר: לא דיו לר' מאיר להיות כרבו שציווה למחות שמו על המים כדי לשים שלום בין איש לאשתו?
לכן ספר 'חרדים' מפרש את המשנה ש'הוי מתלמידיו של אהרן' - יש לפרש לשון 'הוי' - ללמד לבני אדם הטועים ואומרים שהם לא יכולים למחול לפלוני שחירף אותי, כי הטבע שלהם קשה, והם לא יכולים להפוך אותו ולסלוח למי שפגע. בא הלל ואומר שזה לא אמת. תהיה מתלמידיו של אהרן! יש לאדם כוח שליטה על עצמו, הוא יכול לסלק את השנאה מליבו, להפוך אותה לאהבה, כי הצדיקים ליבם מסור בידם, לעומת הרשעים שמסורים ביד ליבם, והצדיקים יכולים לשנות את הרגשות שלהם ולהפוך שנאה לאהבה! זה 'הוי מתלמידיו של אהרן', תהיה כזה שמשנה את הטבע שלך. ולמה ללמוד זאת דווקא מאהרן?

לפי שהייתה לו אומנותו ומתבטל מתלמודו והולך לשים שלום במקומו, ורודף שלום למקום אחר כשהיה שומע שיש מחלוקת.
מספר ספר החרדים שבצפת גם כן היה ר' יוסף שראגוסי שהיה רבו של רדב"ז (ר' דוד בן זימרה) שהיה משים שלום תמיד בין אדם לחברו ובין איש לאשתו אפילו בין הגויים וזכה לראות את אליהו. ו"במקום שראהו במקום קרוב לציון של התנא ר' יהודה בר' אילעי שם הוא חצב לו קבר". ממשיך ספר 'חרדים':
ועוד יש לפרש "הוי מתלמידיו של אהרן" לפי שכמו שיש בעולם הזה ישיבות של תורה, כך יש ישיבות בגן עדן. ואמר בזוהר (פרשת שלח) שישיבתו של אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות נקרא 'מתיבתא דרחימותא' כלומר ישיבה של אהבה דתרגום 'ואהבת' הוא תרחם. וכשאדם מתנהג כמו אהרן אז הוא אחר כך זוכה להיות בישיבה של מעלה בישיבתו של אהרן.
והוא מוסיף עוד דבר שאותו שמענו תמיד מהרצי"ה. כתוב: "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" לא כתוב אוהב את ישראל, אלא אוהב את הבריות, מפרש ספר 'חרדים':
רמז למה שהיה הלל מקרב את הגרים הבאים להתגייר, וקרבם והכניסן תחת כנפי השכינה בטוב שיכלו ומתק לשונו כדאיתא במסכת שבת.
אלו דברי ספר 'חרדים'.

אחדות עם כל חלקי עם ישראל
בעניין זה אביא דברים שכותב בספר 'אם הבנים שמחה' בעניין המחלוקת והשלום (פרק 'האחדות והשלום' ז' עמ' שס"ה). הוא אומר:
אל יתמה עלי השומע איך אפשר לכלול יחד בכלל אחד כל אלו הקצוות שיש בישראל? כי מצינו בזמן מרדכי ואסתר שכינס וקיבץ את ישראל בכלל אחד. ואל תחשוב שבימי מרדכי ואסתר כולם היו צדיקים, היו כאלה שאכלו מסעודתו של אחשוורוש ומאכלות מגואלים ועשו תועבות גדולות ואף על פי כן מרדכי הצדיק כינס את כל ישראל. והבינו שהתרופה למכה הזאת אינה אלא לקבץ יחד את כל כלל ישראל בקיבוץ אחד וכלל אחד, שיהיו באחדות יחד, מן הקיצוני היותר שמאלי עד הקיצוני היותר ימני, מבלי משים שום חילוק בין ישראל לישראל.
גם אז בימי אם הבנים שמחה, היו כנראה בהונגריה קיצוניים שמאליים קרוב למתבוללים ומצד שני קיצונים ימניים, ואף על פי כן צריך היה לחבר את כולם.
וכאשר אמרה לו אסתר: "לך כנוס את כל היהודים" ושזה דווקא יהיה התרופה למכה שאירעה לישראל, אז אל תחשוב שרק בעת צרה אז צריכים באמת כולם להתכנס יחד. ורק שהייתה הצרה כללית לכלל ישראל אז כלל ישראל התכנס יחד, אבל כשאין צרה צריך להתרחק זה מזה מהרשעים.
'אם הבנים שמחה' אומר שהקב"ה ויתר שלוש פעמים על עבודה זרה ובמקום שהייתה מחלוקת לא ויתר והקפיד, כך אומרים חז"ל. אומר בעל 'אם הבנים שמחה':
אחיי ורעיי, אל תאמינו לאלו שבאים לעשות פירוד בין הדבקות בישראל באומרם שאי אפשר לאחד את כל חלקי ישראל שיהיו לעץ אחד, מפני שהוא סכנה ליהדות, דאפילו לו יהי כדבריהם וחס ושלום היה איזה שמץ סכנה, יותר אהוב להקב"ה שיהיו לאחדים באחדות ממה שיהיו פרודים, כמו שכתב רבינו השל"ה בשם חז"ל וכפל בדבריו הראיה מאחאב ושאול.
והוא מוסיף:
ובאמת לאו סכנה היא, ואדרבה אם יהיה להם קירוב הדעת מצד החרדים גם המה יתקרבו אלינו בהטיית ליבם לטובה, כמו שהבאתי בשם הספר פרדס יוסף בשם אבות דר' נתן דהרבה פושעים היו בישראל והתקרבו לתלמידי חכמים ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשרים.
הוא ממשיך להרחיב את הדיבור ומביא ראיות רבות כמה נכון להיות מאוחדים יחד כולם, ולא חשוב באיזה מצב רוחני הם נמצאים.

בעלי המחלוקת מזיקים לעם ישראל
'אם הבנים שמחה' מביא מדרש תהילים על הפסוק: "תְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עָם" (תהילים יח, מד):
אמר בן עזאי: אמר דוד נוח לי למלוך על כל העולם כולו ולא למלוך על שני עטופי סדינים. 'תפלטני מריבי עם', נחשבים שני עטופי סדינים. פירש הגאון אחיו של המהר"ל עטופים בטליתות ובציציות, היינו ביידיש "שיינא יידין".
יהודים יפים, יהודים צדיקים, שעטופים בטליתות ובציצית.
והוא הפלא ופלא שדוד המלך התפלל לפני הקב"ה שיצילו מריבי עם שזה היהודים היפים הללו? ונוח לו לדוד למלוך על כל העולם כולו ולא למלוך על אלה שעוטפים הכול תחת טלית וציצית - רצונו לומר במעטה היראה, ובאמת המה בעיניו רק מריבי עם, והיא ראיה גדולה ואלימתא לדברי הגדול הנ"ל. עכ"פ אנו רואים שגם דוד המלך רעד מפניהם כלומר מהצדיקים האלה, שהם עושים סכסוכים ומריבות, ומריבי עם. ועושים זאת ב'צדקות' לשם שמיים. ודוד התפלל שיינצל מהם ומהמונם מפני שהם גורמים הריסות וחורבות בעולם הישראלי כמו שהבאתי מהירושלמי. וחס ושלום הוא אומר לא כל היהודים הצדיקים כל השיינא יידין נכנסו בתפילת דוד, אלא רק אלו שהמה 'מריבי עם' שעושים מריבות בישראל במלתעות שאלו מזיקים ליהדות וכד' וצריך להרחיקם ולדחוקם ולהדיפם מעדת ישראל.
'אם הבנים שמחה' מביא בשם החתם סופר שאומר שהיום אין מחלוקת לשם שמיים, כמו מחלוקת של הלל ושמאי, ואומר שבאחדות תלויה הגאולה.

אחדות סביב השייכות לעם ישראל
אני חוזר לדברי ספר 'חרדים' שאומר שאחדות בעם ישראל זה בעצם מצוות ייחוד ה', והיא כוללת אחדות עם עובדי עבודה זרה. לא מתאחדים איתם חס וחלילה כדי לעבוד עבודה זרה, אבל מתאחדים איתם כיהודים, אומרים להם במפורש, ההבדלים בינינו עצומים, אבל אנחנו מאוחדים. אנחנו אחים, כולנו עם ישראל, בתנאי כמובן שאלה שהם עובדי עבודה זרה אומרים שהם חלק מעם ישראל. יש עובדי עבודה זרה, יש אפיקורסים, יש רפורמים וכל מיני סוגים של אנשים שרחוקים משמירת תורה ומצוות. כמובן שעובדי עבודה זרה יותר גרועים מרפורמים ואפיקורסים כי זה "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים לַחְצֹב לָהֶם... בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים" (ירמיהו ב, יג), לא רק שעזבו את ה' אלא הולכים לכיוון של עבודה זרה. ואף על פי כן, אם כל ישראל מאוחדים שורה השכינה, אלה דברים מפורשים בחז"ל שוב ושוב.

גנות המחלוקת
המהר"ל בספר נצח ישראל (פרק כה) מביא ששואל אותו גוי: איך אתם טוענים שאתם עם סגולה, עם מיוחד עם מעלות רבות, והרי אתם כל הזמן מלאי מריבות? עונה לו המהר"ל: העונש של הגלות זה הפירוד. אומר לו הגוי: ' עוד לפני שיצאתם לגלות הייתם בפירוד, עשרת השבטים רבו עם יוסף, אחר כך קרח עשה מריבה וכו'. אומר לו המהר"ל: 'הסיבה שיש פירוד זה בגלל המעלה שלנו, שאנחנו בטבע שלנו מאוחדים, וזה עיקר עניינינו להיות מאוחדים, ודווקא כאן תוקף אותנו יצר הרע, כי יצר הרע תוקף בדיוק במקום שאנחנו הכי טובים בו. וכן בעבודה זרה, הטבע של ישראל הוא שהם מאמינים בריבונו של עולם שה' אחד, והיצר של עבודה זרה תוקף אותם בחוזקה'. אומר לו הגוי: 'אני אמרתי שיש לכם חיסרון אחד שאתם מפורדים, ועכשיו אתה אומר שישראל הם גם עובדי עבודה זרה, ברעה אחת אתה מסביר את הרעה השנייה'? אומר לו המהר"ל: 'כן. זו צרה גדולה מאוד אבל תבין שהיא בגלל הגדלות שלנו. מתוך שיש לנו עוצמות מאוד גדולות, גם הנפילות גדולות מאוד'. המהר"ל מסביר לנו שיצר הרע תוקף אותנו במעלות הכי גדולות שלנו, ולדאבוננו הרב הוא מצליח.
הרב פרנק פותח את ספרו מקדש מלך, בפסוק: "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך", ואומר שכוונת הפסוק היא לשאול בשלום ירושלים, זאת אומרת לשאול בשלום בית המקדש, וכדי להביא את בניין בית המקדש צריך להיות אחדות. הרב פרנק מדבר על אחדות בין החרדים, שומרי המצוות. והוא אומר שזה מה שהקב"ה אומר "ישליו" - יהיו בשלום אוהבייך, כי ידוע שבעקבתא דמשיחא, בשלבי הגאולה, היצר הרע או השטן מרגיש שהגיע סופו הוא מתגבר ביותר ועושה מחלוקת. המחלוקות זה יצר הרע, השטן, שהוא כל הזמן מפתה אותנו לשם שמיים, ועושה בינינו מחלוקות כדי למנוע ולעצור את הגאולה.
דברים אלו הם המשך להסבר למילים 'ה' אלוקינו ה' אחד'. זאת אומרת שאחדות ישראל היא ייחוד השם! זה השיא שבשיא, וזו המטרה העתידה "והיה השם למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה השם אחד ושמו אחד" זה עניינם של ישראל במשך כל הדורות, להגיע אל המגמה הזאת, להופיע את ייחוד השם על ידי כך שכל העולם כולו יהיה מאוחד, ובראש ובראשונה עם ישראל יהיה אחד, "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ומתוך האחדות הזאת, יבוא כל העולם להתאחד סביב עם ישראל אל ריבונו של עולם, והעולם יגיע אל שלמותו.
הכול תלוי ביחד. אין הכוונה חס ושלום שבשביל היחד, האדם יפסיק לקיים מצוות, ו'יתאים' את עצמו ליחד, אלא עם כל קיום המצוות, ומתוך כל קיום המצוות, כמו שאהרן היה עושה, להיות מחובר אל כל הבריות, לדעת שכולנו אחד, כולנו אחים, ואפילו הקשר יותר חזק מאחים, כי כולנו ממש מציאות אחת! כל המריבות בתוך עם ישראל זה כאילו איבר אחד מכה את האיבר השני שבאותו הגוף.

פירוש אור החיים לפסוק 'ואהבת את ה' אלקיך'
על הפסוק "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" אומר 'אור החיים' (דברים ו, ו) שצריך לאהוב את השם אהבה מלאה. הלב צריך להיות כולו מלא אהבת ה'. המטרה היא להגיע למצב כזה שלא צריך לעבוד על זה שאתה אוהב את השם, אלא שאהבת השם נהיית צורך שלך, וזה שכתוב 'בכל נפשך' - כלומר כמו צרכי הנפש שאדם לא יכול בלי לאכול, כך אדם צריך להרגיש ביחס לאהבת ה', שאהבת ה' היא מבוקשת מתוכו, והוא לא יכול בלעדיה. וזה פשוט, מכיוון שהקב"ה מחייה אותו ומקיים אותו. כל דבר שאדם מקבל, הכול הרי מאת ה'. הוא צריך את האוכל שהקב"ה ייתן לו, את החיים שהקב"ה ינשים אותו. אהבת ה' צריכה להיות אהבה שהלב מבקש את ה', כלומר זה צורך גדול. אבל גם בדברים שלאדם יש צורך, הוא לא כל הזמן צריך אותם. למשל הוא אוכל עד שהוא שבע ולא צריך לאכול יותר. אבל אהבת ה' צריכה להיות גם בגדר של 'בכל מאודך' - בכל ממונך, כמו שבממון 'אוהב כסף לא ישבע כסף'. אדם מרוויח כסף - רוצה עוד, מי שיש לו מאה רוצה מאתיים, מי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות, מי שיש לו ארבע מאות, רוצה שמונה מאות, אף פעם לא נגמרת אהבת הכסף, אף פעם אין סיפוק, אף פעם אין הרגשה שיש לו את כל מה שצריך. כך צריכה להיות אהבת ה'. זה הפירוש "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

הכרחיות אהבת ה'
לרב זצ"ל יש אמירה אחרת (מידות הראיה, אהבה ב'):
אי אפשר שלא לאהוב את ה', ואי אפשר שלא יצמיח כוח אהבה מתוקה ומוכרחת זאת צמח מעשי, לאהוב, לפעול בפועל ובמעשה כל המתרחש לטוב ביחס להשגת אור ה'.
הלב מלא אהבה. כשאדם שוכב במיטה לפני השינה, ומרגיש אהבת ה', הוא לא עושה שום פעולה שמגלה אהבה. כשאדם מתפלל, זה מגלה יחס כלפי הקב"ה, אדם עושה מצווה, זה גילוי של אהבת ה'. אבל אהבת ה' בלב, זו לא הופעה אלא עצם מציאות של אהבה. אדם אוהב גם בלילה על משכבו ויכול להיות לאו דווקא על משכבו, גם כשהוא יושב גם כשהוא הולך, 'ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך'. האדם פועל כדי שהאהבה הזאת תופיע בפועל. אי אפשר שלא לאהוב את התורה והמצוות שהן כל כך קשורות בטוב ה', אדם אוהב את ה', אוהב את דבר ה', אוהב את רצון ה' הקשור בטוב ה'.
ממשיך הרב:
אי אפשר שלא יאהב את היושר ואת הצדק ואת הסדר הטוב והמעולה, המסבב טוב לכל.
אהבת ה' היא הכרחית. אי אפשר בלעדיה. אי אפשר להפסיק לאהוב את ה' ולהפסיק לבטא את אהבת ה' באהבת הצדק, היושר, אהבת הבריות, אהבת התורה והמצוות, אהבת עם ישראל, אהבת ארץ ישראל, אהבת כל דבר טוב שבעולם שהקב"ה מגלה לנו. הכול כמובן נובע מתוך בריאות של אמונה, שאדם מאמין בריבונו של עולם, ויודע שכל מה שקורה בעולם זה מאת ה', ויודע שהקב"ה טוב מכל טוב, וכל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, וגם הדברים שנראים לכאורה כלא טובים - גם זו לטובה. כשהאמונה שלו היא אמונה בריאה, אז ממילא הוא גם אוהב את ה' אהבה גדולה מאוד. מרגיש אהבה בלב. אוהב את טוב ה' את חסדי ה' אף על פי שלא רואים...
איך אפשר לאהוב דבר שהוא בכלל לא מושג לנו, הרי אנחנו לא יכולים להשיג את העניין האלוקי בעצמו, את העצמיות האלוקית.
הכוזרי מביא משל ממלך הודו. נסביר אותו בלשון ימינו: אדם חי לו בבית, והנה מתחת לדלת מישהו מכניס לו מעטפה בלי להגיד לו מיהו, ונותן לו הרבה כסף. האדם לא יודע מיהו הנותן, אבל מישהו כאן מטיב אתו. כשהאדם לא בריא, מישהו מכניס לו מתחת לדלת מעטפה עם תרופות, או עם עצות טובות, איך להתנהג באופן שירגיש יותר טוב, הוא מרגיש שזה עוזר לו, וכל פעם שיש לו צורך כלשהו הוא רואה שמתחת לסף הדלת מישהו מכניס לו עוד עצות והדרכות והכוונות, וכל הזמן מציע לו עצות טובות, תעשה כך ואז תצליח. הוא אוהב אותו מבלי לדעת מיהו. כך אהבת ה'. אדם קם בבוקר, פוקח את העיניים מרגיש שהקב"ה העיר אותו, פוקח עיוורים, מלביש ערומים, מתיר אסורים, זוקף כפופים, רוקע הארץ על המים. אהבת ה' צריכה להיות טבעית מתוך האמונה הגדולה, זו המצווה שהקב"ה מצווה אותנו "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".

'בכל נפשך' – קבלה למסירות נפש
השל"ה מביא עוד פירוש - 'בכל נפשך' - אפילו נוטל את נפשך. ר' עקיבא אמר 'כל 'ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו', מה הכוונה 'הייתי מצטער'. מפרש השל"ה: הייתי מדמיין לעצמי צער גדול שאני צריך למסור את נפשי לשריפה בעינויים, סורקים את בשרי במסרקות של ברזל, ואני בכל זאת נשאר נאמן. הכנתי את עצמי לניסיון הזה, כל ימי בבוקר חשבתי כשאמרתי 'בכל נפשך', שאם יבוא לי ניסיון כזה של למסור את הנפש אעמוד בו, למרות שזה יהיה מאוד קשה ועם ייסורים כמו חנניה מישאל ועזריה, וכמו שהתוס' אומר שיסורים זה יותר קשה ממיתה. אם אדם חושב כך כשאומר בשעת הבוקר 'בכל נפשך', אז כל קושי שהוא נפגש בו במשך היום שמעכב אותו באיזה עניין בעבודת ה' הוא קטן לעומת מסירות הנפש. אם חלילה במשך היום פגה קצת קבלת עול מלכות שמיים שקיבל בבוקר, הוא מקבל עליו עוד פעם בלילה. וכשאדם מקבל כך עול מלכות שמיים של 'בכל נפשך' ואומר 'שמע ישראל' באופן הנכון והאמיתי עם כל התוכן והמשמעות שלו, זה נותן לו את הכוח להתגבר. כך כל היום הוא יכול לחיות באמת בעבודת ה' מושלמת.
על כל פנים אנחנו צריכים להציב לעצמנו מטרת על, מטרה עליונה, להגיע לאמונה שלמה. ישראל לקראת כניסה לארץ ישראל מקבלים על עצמם עול מלכות שמיים ב'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. הקבלה הזו היא קבלה מאוד מיוחדת.

מדוע אומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו' בלחש
"שמע ישראל" נאמר בתורה, ו"ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" לא נאמר בתורה. הגמרא בפסחים (נו.) אומרת שיעקב אמר לבניו "האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". 'האספו'. שוב פעם האחדות. אם תהיו מאוחדים, תבוא אחרית הימים, הגאולה. ופתאום נעלם ממנו מה שרצה להגיד. הרהר בליבו ואמר: אולי יש מישהו כאן מהאחים שלא כשורה, שלא מאוחד ולא מקבל עליו את הדרך הזאת המיוחדת שלנו. אמרו כולם "שמע ישראל", אבא ישראל - יעקב, דע ש'ה' אלוקינו ה' אחד'. כששמע את זה יעקב, אמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". אומרת הגמרא, יעקב אמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", ומשה לא אמר, אז מה אנחנו נעשה. משה רבינו, ויעקב אבינו, אבא אומר לעשות כך, והרב אומר לעשות אחרת, מה עושים?
פעם שמעתי סיפור על ר' חיים מבריסק, כשעוד היה ילד קטן צעיר, אבא שלו אמר לו שבשום אופן לא יעשן, והרב שלו נתן לו סיגריה לעשן. הוא לא ידע מה לעשות, לשמוע לרב או לאבא? אז הוא אכל את הסיגריה במקום לעשן אותה... הרבה פעמים אנחנו מחפשים פתרון ביניים, כמו במזוזה - יש דעה שמזוזה צריכה להיות שוכבת ויש דעה שמזוזה צריכה להיות עומדת, אז האשכנזים עושים פשרה וקובעים אותה קצת באלכסון. אז מה אנחנו עושים עם 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' אומרים את זה בלחש. אם האבא ישאל, אמרתם? נענה שכן אמרנו. אם הרב ישאל אמרתם? נענה לא, לא אמרנו, בלחש זה לא נקרא להגיד. עושים פשרה, קצת אמרתי, קצת לא אמרתי.
מה הבעיה בעצם להגיד 'ברוך שם'? אומרת הגמרא, משל לבת מלך שהריחה ציקי קדירה, ציקי קדירה זה חלק מהתבשיל שהוא לא כל כך נראה יפה אבל הוא מאוד טעים. לשים את זה על שולחן מלכים לא מקובל, על השולחן צריכים להיות מנות אוכל מסודרות ויפות. לא רק שיהיה טעם טוב אלא שתהיה גם צורה נאה. בת המלך הריחה, ועכשיו יש לה בולמוס היא צריכה לאכול מציקי הקדירה, הביאו לה בחדר הצדדי, בסתר, שתאכל שם ולא על שולחן המלכים. כלומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" זה כמו משהו טעים ופחות יפה, זה מציקי קדירה, מה לא יפה בדבר?

פירושי המהר"ל והרב לאמירת 'ברוך שם כבוד מלכותו'
'ברוך שם כבוד מלכותו' זה שבח מוגבל להקב"ה. שם זו הופעה, כבוד זו הופעה, כבוד מלכותו בעולם. הרי ריבונו של עולם הוא מעל הכול, כל ההופעות וכל הגדולה שלו, כל השבח שאנחנו נגיד, זה צמצום, כי הוא יותר ויותר מעל השבח הזה, וכמה שנרבה בשבחים, זה יותר מצמצם את הגדולה האלוקית, כי היא בלתי מוגבלת. זה המובן של 'שמע ישראל ה' אחד', ייחוד ה' שהוא למעלה מכל, ו'ברוך שם' זה מצמצם. מצד שני זה טעים מאד. אנחנו מתחילים לשבח את הקב"ה, אנחנו מגדירים, אנחנו רואים את התופעות האלוקיות, את טוב ה' בשמיים ובארץ, את כבוד מלכותו בכל העולמות, ושמו שמופיע ומתגלה בכל מעשיו שבעולם. כל הגילויים הם הופעת שמותיו של הקב"ה. אנחנו נפגשים עם זה ואנחנו מרגישים את זה. אנחנו מדברים על ריבונו של עולם שהוא למעלה מכל גבול. הרגש לא יכול להרגיש את זה, המוח לא יכול להבין את זה. זה למעלה מכל השגה. ריבונו של עולם הוא למעלה מכל. אסור להגיד הגדרות שמגבילות אותו.
אבל מבחינתנו זה נותן לנו טעם כשאנחנו מרגישים את הגדולה האלוקית בפועל, וחשים אותה בחושים הטבעיים שלנו. אנחנו נמצאים במצוקה, מצד אחד אנחנו מאד רוצים להביע את הגדולה האלוקית, ומצד שני ההבעה מצמצמת.
משל למה הדבר דומה. למי שאינו יודע לשבח את המלך, הוא משבח אותו בשפה דלה וענייה, והדמויים שלו מצומצמים. הוא אומר למלך יש כסף יש לו מאה שקלים. בעיני המשבח זה נראה משהו עצום ואדיר, אבל למלך זה גנאי. והמשבח מרגיש צורך גדול להגיד את הדברים הללו, על כן אמרו חז"ל לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בחשאי.
נשאלת השאלה למה ביום הכיפורים אנחנו אומרים בקול רם. התשובה שביום כיפור כל המציאות מתעלה למדרגה אחרת, מדרגה עליונה מאוד, המציאות בעצמה מזדככת ונהיית מופשטת מאד, ואז אפשר להגיד 'ברוך שם' בקול רם. זה הביאור של מרן הרב.
יש ביאור לצד השני (המהר"ל בנתיב העבודה פרק ז) שבעצם 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' הוא מדרגה יותר גדולה מ'שמע ישראל'. כי השבטים אמרו 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', ויעקב אבינו אמר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' ויעקב במדרגה יותר גבוהה מהשבטים. זה פירוש לגמרי הפוך. זאת אומרת יעקב הוא מדרגה של מלאך, הוא יודע להילחם עם מלאכים, הוא הרי נאבק עם המלאך וניצח אותו והכריח אותו לברך אותו. יעקב הוא בחינה מאוד רוחנית גבוהה, והשבטים המיצגים את עם ישראל הם מדרגה אחרת, פחותה מזה. עם ישראל בעולם הזה אומר 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' ברמה שלו מתכוון לייחוד ה' ברמה שלו. ויש רמה יותר גבוהה, מעלת המלאכים, וזו מעלה עליונה ולכן אומרים בשקט 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', כי צריך להגיד את זה בצורה פנימית ונסתרת. זה ביטוי של הנשמה, לא ביטוי של הכוחות הרגשיים, השכליים הגלויים. יש משהו יותר פנימי מהמוח, מהלב ומהרגשות, הוא לפני ולפנים - שזו הנשמה, והנשמה היא מלאכית, היא רוחנית מאוד, היא שייכת למלאכים. זה השבח שמשבחים המלאכים את הקב"ה. וזו גם המדרגה של יעקב אבינו. השבטים לפי מדרגתם אומרים: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', ויעקב שהוא במדרגה של מלאכים אומר 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'. וביום הכיפורים אנחנו נעשים מלאכים, ואומרים 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' בקול רם.
איך ניישב את שני הפירושים שלכאורה הפוכים לגמרי. זה עניינם של ישראל. מצד אחד הם בעולם הזה, ואז הם נמוכים מהמלאכים, כי המלאכים הם רוחניים בלתי גבוליים, ואולם מצד הנשמה הפנימית של עם ישראל שהיא חצובה מתחת לכסא הכבוד היא למעלה מהמלאכים. המלאכים לא יכולים להיכנס למקום שנכנסים נשמות ישראל. אז מהצד הגלוי של ישראל, המלאכים יותר גבוהים, הם אומרים שמע ישראל שהוא קבלת עול מלכות שמים בעולם, ו'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' זה הצד הנסתר. אבל מהצד הפנימי של ישראל, הצד הגבוה, העליון של ישראל, מצד הנשמתי כשאנחנו אומרים 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד', אנחנו מדברים על ייחוד ה' שהוא למעלה מהמלאכים ו'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' זו מדרגה יותר נמוכה. זו מדרגה גלויה של העולם הזה באופן יחסי למדרגה העליונה.
אם כן שני הפירושים האלה הם משלימים אחד את השני. פירוש אחד של המהר"ל ופירוש השני של הרב. ומיניה ומיניה גודל התפיסה האמונית של קבלת עול מלכות שמיים.

חיזוק לבין הזמנים
אני רוצה לברך את כולכם ש'בין הזמנים' יעבור בהתרוממות רוח ושתקדשו שם שמיים בחייכם. תגלו ותראו איך בני תורה מתנהגים בכל מקום ומקום, כשאתם מטיילים, כשאתם בבית, כשאתם בבית הכנסת, כשאתם ביניכם לבין עצמכם. בין הזמנים זה אתגר בונה. שנמצאים לבד לא במסגרת הישיבה ובכל זאת יודעים לשמור על גובה רוחני - זה מאוד בריא מאוד מפתח. אני מאחל לכולכם בין הזמנים מוצלח, ולהתראות בע"ה בהתחלת הזמן לקראת חודש אלול.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il