בית המדרש

  • משפחה חברה ומדינה
  • הכנה מעשית לשמיטה
לחץ להקדשת שיעור זה
הרב אוהד קרקובר

קיצור הלכות שמיטה

undefined

אלול תשפ"א
13 דק' קריאה
א. נטיעה וזריעה קודם שנת השמיטה
בזמן המקדש, שלושים יום קודם שנת השמיטה היה אסור לעשות מלאכה בקרקע הלכה למשה מסיני, ומדברי חכמים היו נוהגים איסור בחלק מהמלאכות כבר מחג הפסח.
הלכה זו של תוספת שביעית נהגה רק בזמן הבית, אבל כיום מותר לעשות מלאכות בקרקע עד ראש השנה של שנת השמיטה. אף על פי כן, גם בזמן הזה ישנם כמה איסורים הנוהגים לפני השמיטה.
אסור לנטוע עצי פרי אחרי ט"ו באב - בטעם הדבר כתב הרמב"ם, שכיוון שאורך לשורשים משך זמן של שבועיים על מנת להיקלט באדמה, ואילן שנקלט בתוך שלושים הימים האחרונים של השנה חשוב כאילן שניטע בשנה הבאה לעניין שנות העורלה, אנשים עלולים לחשוד שהעץ ניטע בשביעית.
אילן שניטע עם גוש אדמה – אין לו צורך בהשרשה, ולכן אפשר לנטוע אותו עד כ"ט באב.
מי שקנה עץ פרי ורואה שלא יספיק לנטוע אותו בזמן, יעשה בתחתית הכלי שהעץ מונח בו נקב של יותר משני סנטימטרים ויניח אותו על האדמה, וכך העץ כבר ייחשב כנטוע ויהיה אפשר לנוטעו עד ראש השנה.
נחלקו האחרונים מהו סוף הזמן לנטיעת עצי סרק קודם השמיטה. דעת החזון איש שניתן לנוטעם עד ראש השנה, ואילו דעת הרב קוק והרב שלמה זלמן אוירבך שאף שאין חשש של מראית עין מצד דיני עורלה, עדיין צריך לדאוג שהעצים ישרישו לפני ראש השנה, ולכן עצי סרק יש לנטוע עד שבועיים לפני ראש השנה, וירקות ופרחים עד כ"ו באלול.
אם שותלים את הצמח עם גוש אדמה אין צורך בהשרשה, ולכן מותר לשתול אותו עד ערב ראש השנה לכל השיטות.

ב. שביתת הקרקע בשנת השמיטה
בשנת השמיטה ישנה מצוות עשה של "ושבתה הארץ שבת לה'". נחלקו הראשונים והאחרונים אם המצווה לשבות היא חובה על האדם לא לעשות מלאכה בקרקע בעצמו או שמא יש עליו אחריות לדאוג שגם אחרים לא יעבדו בקרקע שלו.
שאלה זו משפיעה על הרבה עניינים, למשל: האם מותר להשכיר בית עם גינה לגוי או למי שאינו שומר תורה ומצוות? הרי אם החובה על האדם היא לדאוג שלא יעבדו בקרקע שלו, אזי גם כשאדם אחר עובד בקרקע הבעלים עוברים עבירה. למעשה, במקרה שאדם השכיר בית עם גינה ואיננו יכול למנוע מהשוכר לעשות מלאכות בשמיטה, ההמלצה היא להפקיר את הקרקע לשנת השמיטה בפני שלושה אנשים.
מי שגר בבניין משותף צריך לדאוג שלא יעשו מלאכות אסורות בגינה המשותפת בשנה השביעית. בהיערכות מראש ובהזמנת גנן ירא שמיים הבקי בהלכות שמיטה – הדבר אפשרי. אם הדיירים האחרים אינם מוכנים לכך, על הדייר להפקיר את חלקו בגינה לשנת השמיטה בפני שלושה אנשים.
לגבי התשלום על הגינון, אם היעדר התשלום יגרום לתביעה נגדו ואף אם יגרום רק למריבה, מותר להשתתף בתשלום משום דרכי שלום, ויאמר לוועד הבית שהכסף שהוא משלם אינו לגינון אלא לשאר צורכי הבניין.

ג. המלאכות האסורות בקרקע
נאמר בתורה על שנת השמיטה: "שׂדך לא תזרע וכרמך לא תזמֹר, את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצֹר". למדו חכמים שרק ארבע המלאכות שהוזכרו בפסוק – זריעה, זמירה, קצירה ובצירה – נאסרו מהתורה, אבל שאר המלאכות נאסרו רק מדברי חכמים.
ההבדל בין מלאכות שנאסרו מהתורה למלאכות שנאסרו מדברי חכמים הוא שמלאכות שנאסרו מדברי חכמים הותרו כדי "לאוקמי אילנא", דהיינו כדי לשמר את העץ, ולא נאסרו אלא כדי "לאברויי אילנא", דהיינו כדי להוסיף לעץ תוספת צמיחה, אבל מלאכות שנאסרו מהתורה נאסרו בכל המצבים.

ד. זמירה
זמירה נאסרה בשביעית מהתורה, ולכן אף אם ייגרם לעץ נזק אם לא יזמרו אותו – אסור לזמור. אלא שכתבו האחרונים שהזמירה שנאסרה מהתורה היא רק הזמירה הנהוגה בגפן, שגוזמים את הענף באמצעו, וזמירה זו גורמת לתוספת צמיחה, אבל הורדת ענף בשלמותו אינה אסורה מן התורה אלא רק מדברי חכמים. ולכן, אם זמירה כזו היא חיונית כדי לשמר את העץ – היא מותרת, אבל אם מטרתה לגרום לעץ תוספת צמיחה – גם זמירה זו אסורה.
גדר חיה מלאה שהגיזום אינו מוסיף בה צימוח וכל מטרתו היא רק לנוי, מעיקר הדין מותר לגזום אותה בשביעית, אלא שעדיף להימנע מכך אם אין צורך מיוחד, שכן יש בזה מראית עין של איסור. אבל אם ניכר שהמטרה אינה לצימוח, כגון שהגדר חוסמת את השביל, מותר ללא חשש.

ה. מלאכת הכיסוח
מלאכת הכיסוח נאסרה מדרבנן ומותרת רק במקום שעלול להיגרם נזק לצמחים. כיסוח כדי למנוע שריפות והימצאות נחשים במקום שלא מגדלים בו צמחים – מותר. בכיסוח גינה הסמוכה לבית במקום הצורך אפשר לכסח שלא בסמיכות לצמחים, ונכון להותיר את העשבייה גבוהה קצת יותר מהנהוג בשאר השנים כדי שיהיה ניכר שהכיסוח איננו למטרת צימוח.
כדי למנוע את הצורך בכיסוח עדיף לרסס בשמיטה ריסוס המונע מראש מהעשבייה לצמוח.
כיסוח דשא איננו גורם לתוספת צמיחה, ומטרתו היא רק לנוי. רק במקרה שהדשא גדל מאוד הכיסוח מביא לו תועלת. לכן מותר ואף מומלץ לכסח את הדשא בשמיטה כהרגלו בשאר שנים, ולא לחכות שהדשא יגדל מעבר לרגיל ואז תהיה בעיה הלכתית לכסח אותו. גם לדשא צעיר שעדיין לא התמלא הכיסוח מביא תועלת, ולכן אין לשתול דשא חדש שאינו מלא סמוך לשביעית.

ו. האם מותר להשקות את הגינה כרגיל בשנת השמיטה?
שדה היכול להסתפק רק במי גשמים אסור להשקותו בשביעית, אבל שדה הזקוק להשקיה מלאכותית מותר להשקותו בשביעית, שאם לא כן תיבש הארץ.
נחלקו האחרונים בעניין גינה הצריכה השקיה, האם חובה למעט בהשקיה בשביעית ולהשקות רק כדי שהצמחים לא יתייבשו או כיוון שהותר להשקות אין הגבלה בכמות המים? להלכה, גם לפי השיטות המצריכות למעט בהשקיה, ברגע שמופעלת מערכת ההשקיה אין חובה להקדים ולסגור את ברז המים. לכן מומלץ בשביעית לרווח את זמני ההשקיה ובמקביל להגדיל את משך הזמן שההשקיה פועלת בכל פעם, וכך לשמור על הגינה ירוקה.

ז. סיקול אבנים, דישון והצמחת פירות
סיקול אבנים מהשדה נאסר בשמיטה גם כשאינו נעשה לשם מטרה חקלאית משום מראית עין. גינה הסמוכה לבית, מכיוון שהדרך להשליך ממנה אבנים כדי שתהיה נקייה, אפשר לסקלה מאבנים בשנת השמיטה ואין בזה חשש מראית עין (הרב שלמה זלמן אוירבך).
דישון כדי להגביר את הצימוח נאסר בשנת השמיטה.
מלאכות דרבנן הותרו בשביעית כדי לקיים את האילן, ונחלקו האחרונים אם הן הותרו גם בשביל שהעץ יוציא פירות. דעת החזון איש שכמו שהותרו מלאכות דרבנן כדי לקיים את האילן, כך הותרו כדי להעמיד פירות. לעומתו כתב הרב קוק שכיוון שפירות שביעית הם הפקר, אין היתר לעשות מלאכות בשביל להעמיד פירות.
להלכה, בגינה פרטית שאין הפסד משמעותי בחסרון הפירות הגדלים בה, ראוי להחמיר ולא לעשות מלאכות לצורך גידול הפירות.

ח. הלכות עציצים
מדין תורה עציץ נקוב חשוב כקרקע ואסור לעשות בו מלאכות בשביעית, ומדברי חכמים אסור לעשות מלאכות בשביעית גם בעציצים שאינם נקובים אם הם נמצאים תחת כיפת השמיים.
לגבי עציצים שבתוך הבית הדין קל יותר, שכן הירושלמי הסתפק שמא איסורי שביעית אינם נוהגים בתוך הבית כלל. ולכן להלכה, הדעה העיקרית באחרונים היא להחמיר בתוך הבית בעציץ נקוב, שכן זהו ספק שמקורו בדין דאורייתא, ועציץ שאינו נקוב, האסור רק מדברי חכמים, נוהגים להקל בו בתוך הבית.
עציצים נקובים הנמצאים על קרקע מרוצפת בקומת קרקע, יש הסוברים שהם נחשבים כמונחים על גבי סלע ולכן דינם כדין עציץ נקוב ומחמירים לנהוג בהם איסורי שביעית, ויש המקילים ומחשיבים אותם כעציץ שאינו נקוב, שאין בו איסורי שביעית. דעת הרב עובדיה יוסף שאפשר להקל בעציצים נקובים הנמצאים בתוך הבית, שהעיקר הוא שאין איסורי שביעית נוהגים בתוך הבית כלל.
עציץ המונח בקומה שנייה, אין נוהגים בו איסורי שביעית לדעת רוב האחרונים.
יש לדעת, שגם אם יש בעציץ נקב קטן הוא נחשב לעציץ נקוב. כמו כן, עציץ העשוי מחרס נחשב כעציץ נקוב אף אם אין בו נקב, כיוון שחרס הוא חומר נושם. ואם שמים מתחתיו צלחת שאינה של חרס, העציץ נחשב לעציץ שאינו נקוב.
דעת רבים מהראשונים שאם עלי הצמח יוצאים מחוץ לשטח העציץ ומאהילים על הקרקע, גם אם אין בעציץ נקב הוא נחשב לעציץ נקוב שאסור לעשות בו מלאכות בשביעית, וראוי להחמיר כמותם. אלא שבעציץ הנמצא בבית מרוצף, גם המחמירים להחשיב ריצוף כקרקע יכולים להקל במקרה כזה (הרב אשר וייס).
אדנית המחוברת לבית, אסור לעשות בה מלאכות האסורות בשביעית אפילו היא בקומה שנייה ואפילו היא תחת גג הבית, כיוון שהאדמה שבאדנית נחשבת מחוברת לקרקע.
יש בעיה בשביעית להוריד עציץ נקוב מעל גבי הצלחת שהוא מונח עליה, שהרי בזה העציץ שאינו נקוב הופך לנקוב ומחובר לקרקע, ושינוי זה נחשב כמעשה זריעה. כמו כן, עציץ נקוב הנמצא בבית מרוצף, יש בעיה להוציא אותו אל מחוץ לבית בשמיטה מאותה סיבה. אולם דעת הרב שלמה זלמן אוירבך שאם אין הכוונה בפעולות אלו לתועלת הצמח אלא בשביל לסדר את הבית וכדומה, אין איסור לעשותן באופן זמני כי הן אינן נעשות למטרה חקלאית ואינן בעלות אופי חקלאי, וממילא הן מותרת בשמיטה.
אין איסור להזיז עציץ ממקום למקום אפילו אם המטרה בהזזה היא כדי שיהיה לעציץ יותר שמש וכדומה. אלא שיש להימנע לכתחילה מלהזיז עציץ נקוב שנמצא מחוץ לבית, מכיוון שההגבהה מנתקת את העציץ מהקרקע.
מותר לקנות עציצים בשמיטה רק ממקומות שמקפידים על הלכות שמיטה. במקרה של קניית עציץ או מעבר דירה מותר להעביר את העציץ כדרכו ויש שהחמירו לשים אותו בשקית נילון.

ט. הפקרת פירות שביעית
נאמר בתורה: "והשביעית תשמטנה ונטשתה", ולמדו מכאן חכמים שיש חובה להפקיר את פירות השביעית ולאפשר לכל מי שחפץ לקוטפם.
נחלקו האחרונים אם חובה על האדם להפקיר את הפירות באמירה בפה או התורה היא המפקירה את הפירות גם ללא הפקרת הבעלים. להלכה הדעה העיקרית היא שאין צורך בהפקרת הבעלים, ובכל זאת יש הידור להפקיר את הפירות באמירה בפה, כיוון שיש אומרים שאף שהתורה הפקירה מצווה גם על הבעלים להפקיר (איגרות משה).
מן הדין מותר להיכנס לחצר חברו גם בלי רשות כדי לקטוף פירות שביעית, שכן כמו שהפקירה התורה את הפירות בשביעית כך הפקירה התורה גם את הקרקע כדי לאפשר לקטוף את הפירות. אף על פי כן, דעת הראב"ד שכדי שלא יתרגל האדם להיכנס לחצר חברו בלי רשות, גם בשנת השמיטה צריך לבקש מבעל החצר רשות להיכנס לחצרו.
להלכה פסק הרב קוק את דברי הראב"ד הללו, ולעומתו סבר החזון איש שאין צורך לבקש רשות. לצערנו בימינו ישנם יהודים שאינם מודעים להלכות השמיטה כלל, וקטיפה ללא רשות עלולה לגרום למריבה ולחילול השם, ובמקרים אלו ראוי להימנע לכל הדעות מלקטוף פירות ללא בקשת רשות.
חובה על בעל החצר לאפשר לכל הרוצה לקטוף פירות להיכנס לחצרו בשנת השמיטה, וכתב הרמב"ם שמי שנועל את גינתו בשביעית ביטל מצוות עשה. במקום שחוששים להשאיר את החצר פתוחה, פסק החזון איש שמותר לנעול את השער ולהשאיר עליו פתק המזמין את כל מי שרוצה לפנות אל הבעלים ולקבל מפתח.

י. קטיפת פירות בשביעית
אסור לבעל השדה לקטוף את כל הפירות הגדלים בשדהו בפעם אחת, אלא קוטף כל פעם רק מעט כפי הצורך של בני ביתו לכמה ימים (חזון איש). נראה שניתן לשער את השיעור המותר בקטיפה לפי הכמות שנוהגים לקנות בפעם אחת מהחנות.
אף על פי שאסור לבעלים לקטוף כמות גדולה של פירות שביעית בפעם אחת, לגבי ענבים וזיתים מובא במשנה שאפשר לקטוף עד שיעור של חמש חביות שמן וחמישה עשר כדי יין. הטעם להבדל בכמות המותרת בין זיתים וענבים לבין שאר הפירות הוא שיין ושמן לא מכינים לשימוש חד פעמי אלא לכל העונה, ולכן מותר לקטוף זיתים וענבים בכמות גדולה יותר.
גם באופן קטיפת הפירות בשביעית צריך לשנות, ואם בדרך כלל קוטף במזמרה יקטוף ביד או בכלי שאינו מיועד לזמירה. אם אי אפשר לקטוף בשינוי אפשר להקל ולקטוף כרגיל. בפירות מאוצר בית דין אין חובה להגביל את כמות הפירות או את אופן קטיפתם, שהרי אין הם בבעלות הבעלים אלא נחלת כל ישראל.

י"א. אכילת פירות שביעית
הרמב"ן בספר המצוות כתב שמצווה מהתורה לאכול פירות שביעית, שנאמר בתורה: "והיתה שבת הארץ לכם לאֹכלה". נחלקו האחרונים בביאור דבריו. יש שהבינו מדבריו שמי שאוכל פירות שביעית מקיים מצוות עשה מהתורה, ויש שחלקו ואמרו שגם לדעת הרמב"ן אין מצווה חיובית באכילת פירות שביעית, ומצוות העשה היא "לאו הבא מכלל עשה". כלומר, בכתוב "לאֹכלה" מנעה התורה מאיתנו להפסיד את פירות השביעית ולסחור בהם, כיוון שהם נועדו רק לאכילה ולא לשום שימוש אחר.
גם לפי האחרונים הסוברים שאין מצווה באכילת פירות שביעית יש מעלה באכילת הפירות, שהרי פירות שביעית הם קדושים, ולכן אין להימנע מלאכול פירות שביעית מחמת הטרחה שבהקפדה על קדושת שביעית.

י"ב. קדושת פירות שביעית
אסור להפסיד פירות שביעית, ולכן אין להשליך שאריות של פירות שביעית לפח האשפה, שהרי הן נמאסות ונפסדות. הדרך המהודרת היא לייחד כלי נפרד לשאריות של פירות שביעית ובסוף היום לאסוף אותן לשקית, ורק אחרי שהן יתחילו להירקב להשליכן לאשפה. ויש המקילים לשים את השאריות בשקית ולהשליך אותן מיד לפח האשפה, ויש להם על מי לסמוך, ובמוסדות גדולים כך נכון לנהוג לכתחילה.
שאריות מעטות של פירות שביעית הנדבקות לכלים, אפשר לשוטפן כרגיל בכיור ואין חיוב להקפיד בהן על קדושת שביעית. וכן מי שאוכל פרי כדרך אכילתו ונשארו מעט שאריות הדבוקות לגרעין שאין דרך לטרוח לאוכלן, מותר להשליך את הגרעין לפח (הרב אלישיב, שלא כספר השמיטה).
קליפות של פירות וירקות שנוהגים לאוכלן, כגון קליפות מלפפונים, וכן קליפות שבנטילתן ניטל גם מעט מן הירק או הפרי, כגון קליפות תפוחי אדמה, צריך לשמור בהן על קדושת שביעית ואין להשליכן לאשפה. אבל קליפות תפוזים, אף שישנם הממתיקים אותן ומשתמשים בהן לאכילה, כיוון שהנוהגים כך הם מעטים אפשר להשליכן לאשפה.
שאריות שאינן ראויות למאכל אדם אך ראויות למאכל בהמה, כגון קליפות בננה, נחלקו הפוסקים אם במקום שאין רגילים לתת אותן לבהמות יש בהן קדושת שביעית. להלכה המקל לזורקן יש לו על מי לסמוך, והמחמיר להניחן בפח בתוך שקית תבוא עליו ברכה.
נחלקו האחרונים אם מותר לגרום הפסד לפירות שביעית. המהרי"ט כתב שכל האיסור בפירות שביעית הוא רק להפסיד אותם בידיים, אבל לגרום להם הפסד בדרך של גרמא, כמו להעלות אותם לגג כדי שיתייבשו בשמש – אין איסור. ויש שחלקו על המהרי"ט ואסרו גם לגרום הפסד לפירות שביעית.
לשיטות המקילות מותר לתת לתינוק פרי אף שהוא עלול להפסיד את רובו, ולמחמירים הדבר אסור. אבל תינוק היכול לאכול את רוב הפרי, אפשר לתת לו פירות שביעית לכל הדעות, שכך היא דרך אכילתו.
אף למחמירים לאסור גרימת הפסד לפירות שביעית, כתב הרב אלישיב שפרי שבין כך ובין כך כבר לא ייאכל, אין איסור לגרום לו הפסד. ולכן, אין איסור לשים שאריות אכילה בשקית ולהוציאן מחוץ לבית אף שהחום שבחוץ יזרז את הריקבון, מכיוון שזה הפסד בדרך של גרמא בפירות שכבר אינם עומדים לאכילה.
אף תבשיל שיש בו מרכיבים נוספים מלבד פירות שביעית, צריך להקפיד על קדושת שביעית בכל התבשיל.
בפירות שביעית יש להשתמש רק באופן הרגיל והמקובל, שאם לא כן חשוב הדבר כהפסד פירות שביעית. לכן אין לבשל פרי שהדרך לאכול אותו רק חי (כגון אבוקדו וצנון), ופרי שהדרך לאכול אותו מבושל (כגון תפוח אדמה) – אין לאוכלו חי.
סחיטת זיתים וענבים מגידולי שביעית מותרת, אך לגבי שאר הפירות נחלקו האחרונים. החזון איש התיר לסחוט תפוזים ואשכוליות, ונראה שניתן להקל ולסחוט כל פרי שדרך בני אדם לסוחטו (דעת רבי שלמה זלמן אוירבך).
בריסוק פירות שביעית אין איסור, ויש שהחמירו בריסוק בבלנדר, המרסק את הפרי לגמרי, אך פרי או ירק שמקובל לרסק באופן הזה מותר לרסק לכל הדעות. לכן נראה שמותר להכין שייק מפירות שביעית שרגילים לאוכלם בצורה זו.
מותר לשים בעוגה יין שביעית שכן חשוב הדבר לשימוש מקובל, אך צריך להקפיד לשמור על קדושת שביעית בשאריות העוגה.
כמו כן, מותר לטגן בשמן של שביעית כיוון שהשמן מתערב במאכל ומוסיף לו טעם, וכן מותר להשתמש בשמן שביעית למאור.
כאשר משתמשים ביין שביעית להבדלה אין למלא את הכוס על גדותיה כדי לגרום ליין להישפך, שכן יש בזה הפסד של פירות שביעית, וכן אין לכבות את נר ההבדלה ביין של שביעית.

י"ג. הפירות הקדושים בקדושת שביעית
הזמן הקובע להחשיב את הפירות לפירות שביעית איננו אחיד. בירקות הקטיפה היא הקובעת, ולכן כל ירק שנקטף אחרי ראש השנה של שנת השמיטה קדוש בקדושת שביעית. לעומת זאת, בתבואה ובקטניות וכן בזיתים ובענבים השלב הקובע הוא שליש הגידול. אם שליש הגידול היה בשישית, אף שהפירות נקטפו בשביעית הם אינם קדושים בקדושת שביעית.
בשאר הפירות השלב הקובע הוא שלב החנטה, ואם החנטה כבר הייתה בשנה השישית הפירות אינם קדושים.
לדעת התוספות החנטה היא תחילת הופעת הפרי לאחר נפילת הפרח. לעומת זאת, לדעת הרמב"ם החנטה היא זמן החיוב במעשרות, שהוא הזמן שהפרי נעשה ראוי קצת למאכל, וזמן זה מאוחר בהרבה מהזמן שאמרו התוספות.
להלכה הביא השולחן ערוך את דעת הרמב"ם, ורבים מהאחרונים פסקו להחמיר כשתי השיטות. הדבר נוגע למעשה בפירות חורף המתחילים לגדול בסמוך לראש השנה, כמו אבוקדו וקיווי, שלפעמים הפרי מתחיל לגדול לפני ראש השנה ונקטף במהלך החורף, ואז לפי התוספות הפירות אינם קדושים בקדושת שביעית ולפי הרמב"ם הפירות קדושים בקדושת שביעית.
באתרוג נחלקו הראשונים. דעת הרמב"ם שכיוון שלאתרוג אין עונת גדילה מסוימת והוא גדל במשך כל השנה, דינו כדין ירקות, שהולכים בהם אחרי הלקיטה ולא אחרי החנטה. לעומת זאת, דעת רוב הראשונים שאתרוג דינו כירק רק לגבי תרומות ומעשרות, אבל לגבי שביעית דינו כשאר עצי הפרי והולכים אחר החנטה. להלכה הכריע החזון איש שהעיקר כדעת הסוברים שדינו של האתרוג כשאר האילנות, ורק בתורת חומרה ראוי לחוש לדעת הרמב"ם.
למעשה אין לזה משמעות רבה, כיוון שרוב האתרוגים כבר נקטפים לפני ראש השנה ולכן אינם קדושים בקדושת שביעית.
רק פירות וירקות קדושים בקדושת שביעית, שכן הם עומדים לאכילת אדם או בעלי חיים, אך בענפים ועלים אין קדושת שביעית.
פרחים בעלי ריח שנוהגים לקנותם מפני שהם ריחניים, יש בהם קדושת שביעית, וכן כל צמח העומד לריח. אך פרחים שאין להם ריח אין בהם קדושת שביעית, וממילא אין בהם גם איסור סחורה בשביעית. לגבי פרחים בעלי מעט ריח שאין קונים אותם בשביל ריחם, דעת הרב שלמה זלמן אוירבך שאין בהם קדושת שביעית.
הדסים שנועדו לריח יש בהם קדושת שביעית, אבל הדסים שגידלו אותם על מנת שישמשו חלק מארבעת המינים – לדעת רוב הפוסקים אין בהם קדושת שביעית.

י"ד. איסור ספיחים
אסרו חכמים לאכול ירקות שגדלו מאליהם בשנת השמיטה מחשש שמא יהיו אנשים שיזרעו ירקות באיסור ויאמרו שהם גדלו מאליהם. איסור זה נקרא "איסור ספיחים". ירקות שנזרעו בשישית ונבטו לפני ראש השנה של שנת השמיטה, אף שהם קדושים בקדושת שביעית אינם אסורים באיסור ספיחים. כמו כן, ירקות שצמחו במצעים מנותקים בתוך בית וכן ירקות שגדלו מחוץ למקומות שכבשו עולי בבל, כמו אזור הערבה – אין בהם איסור ספיחים.

ט"ו. היתר מכירה
בתחילת ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל ראו חכמי הדור שאם ישביתו החקלאים את שדותיהם בשמיטה יגיעו לחרפת רעב, דבר שיביא לחורבן היישוב. לאור זאת מצאו היתר למכור את הקרקע לגוי, וכך יהיה מותר לעבד את השדה בשביעית, שכן קניינו של הגוי מפקיע את קדושת השביעית.
ההיתר הותנה בכך שרק מלאכות האסורות מדרבנן ייעשו בידי ישראל, אבל מלאכות האסורות מן התורה – שהן הזריעה והזמירה – ייעשו בידי נוכרי.
יש שחלקו על היתר המכירה מכמה טעמים. אחד הטעמים העיקריים הוא שלדעתם המכירה לגוי אינה מתירה את העבודה בקרקע. כמו כן סוברים אותם מתנגדים שקיים איסור מהתורה למכור קרקע לגוי מדין "לא תחונם".
התומכים בהיתר סברו שבמקרה כזה, כאשר אי המכירה של הקרקע לגוי תביא לקריסת החקלאות ולהשתלטות של גויים על הארץ, לא שייך איסור "לא תחונם", שהרי תכלית המכירה היא לבסס את האחיזה היהודית בארץ ישראל, ואדרבה, אי המכירה היא שתיתן לגויים חניה בקרקע.
גם התומכים בהיתר המכירה מודים שההיתר נועד לשעת הדחק בלבד, והשאיפה היא לקיים את מצוות השמיטה כהלכתה ללא הזדקקות להיתר המכירה.
כתב הרב שלמה זלמן אוירבך, שגם מי שחולק על התוקף של היתר המכירה יכול לקנות ירקות של היתר מכירה, ואין בזה משום איסור ספיחין. טעם הדבר הוא שאיסור ספיחין הינו קנס שקנסו חכמים את הרמאים המגדלים ירקות באיסור, ומכיוון שהסומכים על ההיתר עושים זאת על פי דעתם של גדולי ישראל המתירים זאת, קנס זה אינו חל עליהם. ולכן החולקים על ההיתר יכולים לקנות ירקות של היתר מכירה ללא חשש, וינהגו בהם קדושת שביעית כפי שיטתם, שההיתר אינו תקף.
מרן הרב קוק אף כתב שמסיבה זו גם לדעת המתנגדים להיתר יש להעדיף קנייה של יבול מהיתר מכירה על פני יבול נוכרי.
רבי יוסף קארו ורבי משה מטראני (המבי"ט), ששניהם חיו בצפת לפני כחמש מאות שנה, נחלקו בשאלה אם יש קדושת שביעית בגידולים שגדלו בקרקע של גוי. להלכה לדעת רוב הפוסקים אין קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי, וכן נהגו למעשה בארץ ישראל. על פי זה, מי שקונה פירות וירקות של היתר מכירה אינו צריך לשמור בהם על קדושת שביעית, שכן הקרקע שייכת לגוי. אף על פי כן, יש שנהגו בתורת חומרה לשמור על קדושת שביעית גם בפירות של היתר מכירה, וכך נהג מרן הרב קוק זצ"ל.
נחלקו הראשונים והאחרונים אם פירות של היתר מכירה חייבים בהפרשת תרומות ומעשרות, ולהלכה נוהגים להפריש ללא ברכה.
כמו כן נחלקו האחרונים איזה מעשר צריך להפריש בשנת השמיטה, ולכן העיקר להלכה הוא שבשנת השמיטה מפרישים מעשר שני, כמו רוב השנים, ואחר כך מחללים אותו על מטבע.
מכיוון שיש הסוברים שצריך להפריש בשמיטה מעשר עני, טוב לומר בשעת ההפרשה, אחרי הפרשת המעשר השני: "ואם צריך מעשר עני – הרי הם מעשר עני".

ט"ז. אוצר בית דין
בשנת השמיטה מותר לכל מי שרוצה לרדת לשדה חברו ולקטוף פירות לצורכי ביתו, כיוון שהיבול החקלאי הינו הפקר ושייך לכלל ישראל. בתקופת המשנה ראו חכמים שאנשים קוטפים יותר ממה שמותר, ולכן התקינו שבמקום שכל אחד יֵרד בעצמו לשדה לקטוף פירות, שליח בית הדין יאסוף את היבול מן השדות ויחלק אותו לציבור. מכיוון ששליח בית הדין אינו אוסף את היבול לעצמו, אין לו הגבלה בכמות הפירות שהוא יכול לקטוף, וכן הוא אינו צריך לשנות מן האופן הרגיל שבו נעשה הקטיף. גדולי הפוסקים בימינו אימצו את ההיתר הזה, והוא נקרא "אוצר בית דין".
פירות של אוצר בית דין קדושים בקדושת שביעית ואסורים בסחורה. התשלום בעת קניית פירות אלו אינו על הפירות עצמם, שהרי הם הפקר, אלא על הוצאות שליח בית הדין שטרח לאסוף את היבול ולהביאו לצרכן. בדרך כלל בעלי השדות, הבקיאים בצורכי השדה, הם הממונים מטעם בית הדין לטפל בפירות, ובית הדין מקפיד שהתשלום לחקלאי על הוצאות הטיפול יהיה נמוך מהמחיר המקובל של הפירות בשאר השנים.

י"ז. מצע מנותק
כמו שלמדנו, עציץ שאינו נקוב המונח בבית, אין איסורי שביעית נוהגים בו. ויש שאמרו שלפי זה ניתן להקל לחקלאים לזרוע בחממה במצע המנותק מהאדמה, והירקות שיגדלו יהיו מותרים באכילה. ישנם אחרונים שהסתייגו מהיתר זה ואמרו שכל ההיתר לזרוע בבית הוא רק בבית מגורים שאין דרך לגדל בו ירקות, אבל בחממות שהדרך לגדל בהן ירקות נחשב הדבר כמו גידול בשדה, שנאסר. גם האוסרים התירו מצע מנותק באופנים מסוימים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il