ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

רוח שטות

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש במדבר נשא Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיון תשס"ו

רוח שטות


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' יוסף בן יעקב ז"ל

"איש איש כי תשטה אשתו. שנו רבותינו אין המנאפים נואפים עד שתכנס בהם רוח שטות שכן כתיב: כי תשטה אשתו (דורש מלשון שטות – עי' סוטה ג ע"א). הרי למדנו לאשה, לאיש מנין? שנאמר (משלי ו) נואף אשה חסר לב" (תנחומא נשא ה).

שונה הוא יצר העריות מכל שאר העבירות. יצר זה, הרי הוא יצר חימום ותאוה חיצוניים הבאים ו"תופסים" את האדם פתאום. רגע אחד לא יחוש כל תאוה מינית, ופתאום עלול הוא "להדלק" במפגש עם גירוי מיני. כל כך חזק יכול גירוי זה להיות, עד שעלול האדם להשליך כבוד או מעלה, בשביל תאוה חולפת ורגעית, ובחטא אחד לאבד טובה הרבה.
אם נתבונן לדוגמא בתאוות האכילה: בכל רגע נתון שיתן האדם מאכל על בלוטות הטעם, ירגיש הוא את ערבות המאכל. וכן בתאוות הממון: בכל רגע יכולה תאוה זו להיות באדם, וכאשר ישיג מנה ירצה מאתיים (עי' קהלת רבה א, א, אות יג). אך בתאות המין, שונה הדבר, אחר שגמר חפצו "זה הופך פניו לכאן וזה הופך פניו לכאן" (ויקרא רבה יד, ה). כאשר יסור מן האדם רוח התאוה, יהא לו הקירוב המיני לזרא, ויתהה וישתומם האדם על השטות שהיתה בו.

מצד האמת, לא היה אדם נמשך למין השני. כל כך לא טבעי הוא הקשר המיני לאדם, עד שכאשר פגעו אנשי כנסת הגדולה ביצר זה (יומא סט ע"ב), לא נמצאה אפילו ביצת תרנגולת בשוק (התרנגולים הם סמל תאות המשגל – עי' ברכות כב ע"א).
על כן, דוקא בגלל חשיבותו הגדולה של יצר זה לקיום העולם, נברא הוא כיצר תקיף וחזק. וכך אמרו חכמים (קהלת רבה ג, ג): "וכי יצר הרע טוב מאד?! אלא ללמדך שאילולי יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בנים".

בפרשתנו מדגים המדרש את אופי מסוים של שטות זו, שביצר המין:
(במ"ר ט, ג): "...מעשה באשה אחת שנזדקק לה אדם אחד (שרצה לזנות עמה) ואמרה ליה (האשה) לאיזה מקום תלך (פירוש: היכן אתה רוצה לקבוע מקום שתזנה עימי שם?). מה עשתה האשה הלכה ואמרה לאשתו (של אותו האיש שתלך במקומה לשם) והלכה אשתו לאותו מקום ונזקק לה (זינה עימה אותו האיש בחושבו שהיא אותה האישה שדיבר עימה). אח"כ תוהה בו (התחרט ונתבלבל מרוב צער על מה שעשה) ובקש למות. אמרה לו אשתו מפתך אכלת ובכוסך שתית (פירוש שהיתה זו היא ולה נזקק) אלא מי (=מה) גרם לך (את הצער הזה) שאת גס רוח (מתגאה ברוחך, ורוצה לענג עצמך בתאוות) הוי שוה לבני אדם (אלא היה שווה לשאר אנשים ואל תבקש יותר ממדתך)".

הרי אדם זה, שמילא סיפוק תאוותו, לא היה לו אלא שטות בדבר, שהרי "אכל" מ"פתו" המצוי לו תמיד, אותו מעשה ואותה הביאה, ומה הניאו לרצות לחטוא – שטות בעלמא.

נמצא, שיצר המין חיוני הוא לעולם. אך על האדם תמיד לזכור שרוח שטות הוא, ולנתב "צחוק" זה (מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ) לאפיקים אליהם מיועד, בלבד.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il