הסכמה לדון על פי חוקי המדינה

נערך על ידי הרב יואב שטרנברג

המקרה: התובע טופל ע"י רופא. לטענת התובע, הטיפול שהוענק לו ע"י הרופא היה רשלני ביותר. לתובע ברור, שאם יתבע את קופת החולים שבה עבד הרופא, שהיא הנתבעת, בבית משפט אזרחי, יוכל לזכות בפיצויים גדולים על עגמת נפש ונכות שנגרמה לו עקב רשלנותו של הרופא המטפל.
התביעה: התובע מעוניין לקבל מבית הדין רשות לתבוע את הנתבעת בערכאות.
פסק הדין: בית הדין נתן הרשאה לתובע לפנות לערכאות.
הנימוקים: ברור לבית הדין, כי קופת החולים כפופה בהתקשרותה עם לקוחותיה לחוקי המדינה, ולפסיקת בתי המשפט האזרחיים. על כן, הרי זה כאילו התחייבה הנתבעת במפורש לשלם פיצויי נזיקין, כפסיקת בתי המשפט האזרחיים.

הלכה פסוקה (259)

הרה"ג דוב ליאור

add_alert

16 - הוצאות משפט

17 - הסכמה לדון על פי חוקי המדינה

18 - תביעת סוכה שנגנבה

טען עוד

אלא שלכאורה אין להתחייבות זו משמעות שכן פסק השו"ע (חו"מ סימן כו סעיף ג): "המקבל עליו בקניין לידון עם חבירו לפני עובדי כוכבים, אינו כלום ואסור לדון בפניהם". הסמ"ע (סקי"א) כותב, שדברי השו"ע הם כשלא התנו במפורש לדון אך ורק בפני ערכאות, ומשום שאנו מפרשים את התנאי שהתנו ביניהם, שיוכל לתבוע בערכאות רק במקרה שלא ירצה הנתבע להִדיין בבית דין. אבל אם התנו במפורש שידונו אך ורק בערכאות, מועיל התנאי, ובלבד שיש לתובע זכות יתר בערכאות ביחס לדין ישראל. אלא שיש להקשות, שהרי מכל מקום, הרי מתנה על מה שכתוב בתורה, שכן איסור גמור הוא להִדיין בערכאות?! ואכן, נתיבות המשפט (חידושים סק"י) כותב, שבמידה ונעשה תנאי כזה, אין דנים לפני ערכאות, אלא בית הדין ידון על פי חוקי הערכאות, ונראה שכוונתו ליישב דברי הסמ"ע הנ"ל.
מדברי הסמ"ע למדנו, שאדם יכול להתחייב גם דברים שחייב רק בדיני ערכאות. במקום אחר (חו"מ סי' סא סקי"ד) מוסיף הסמ"ע, שאם בית דין של ישראל מנוע מלדון בזכות התובע, כגון שעברה שנת השמיטה, ועל פי דין תורה החוב נשמט, אבל בדיני הגויים אינו נשמט, אז מותר לתבוע בערכאות. על פי דין זה, קבע בית הדין, כי היות שקופת החולים בוודאי לא תסכים להתדיין בפני בית הדין, וגם אם תסכים, חברת הביטוח שעליה מוטל לשלם בפועל את תשלומי הפיצוי לא תסכים לקבל את פסק בית הדין, אין לבית הדין אפשרות לדון בתביעה זו, וממילא מותר להם להרשות לנתבע לפנות לערכאות.

אמנם, בנתיבות המשפט (סי' כו סק"ג) כתב, שאין מתירים לפנות לערכאות, אלא אם כן ברור הדבר שאכן הנתבע חייב, אבל כל עוד לא נתברר חיובו על פי דין, אין מתירים את הפנייה לערכאות. ואם כן, לכאורה בית הדין צריך לקבוע קודם כול את שיעור הנזק שנגרם לתובע. אולם, יש לדחות זאת משתי סיבות: (א) מדברי כל הפוסקים משמע, שהם הבינו שלא כדברי הנתיבות, אלא בית הדין רק מתיר את הפנייה לערכאות, ואינו נזקק לברר את גובה החוב (ב) היות שאין כאן התחייבות על סכום מסוים, ואין מפתח תשלום מוגדר עבור רשלנות, אלא על פי שיקול דעתו של השופט, והיות שבתי הדין אינם עוסקים בתחום זה, משום שאינם עוסקים בדיני חבלות בזמן הזה, בית הדין מנוע מלחוות דעה על גובה הסכום. בנוסף, בית הדין קבע, כי אין להסתמך על שיטת מהרי"ל דיסקין (פסקים ותשובות קצרות סי' יג), הסובר שאין צורך בהיתר פנייה מבית דין, אלא רק בהוראת חכם, כהוראת איסור והיתר.