- הלכה מחשבה ומוסר
- מהות התפילה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
לימוד אמונה ולימוד מוסר
מה שיכול כמובן להעלות את התפילה, דבר ראשון, הוא לימוד אמונה. זה ברור שככל שאדם לומד יותר אמונה וגם מבין יותר את מה שהוא לומד ומפנים יותר את מה שהוא לומד - אז הוא בעצם גם אדם יותר גדול, אדם יותר אידאליסטי, אדם יותר ערכי, אדם שהקשר שלו עם הקב"ה הוא במקום אחר לגמרי. וגם אותם הנושאים שהוא פוגש בתפילה, ומזכיר לפני הקב"ה – הוא מבין יותר את חשיבותם ואת המקום שלהם, בנו, בעם ישראל בכללו, בתיקון עולם, בגאולת עולם, ומדוע דווקא עליהם אנחנו מבקשים בתפילה, זה ככלל.
כמובן שזה גם מעמיד את הענוותנות שלו מול הקב"ה, ואת המקום המתאים יותר בנפש לתפילה, והדבר קשור גם לבחינה נוספת, שאנו מכנים - "לימוד מוסר". אמנם לימוד אמונה ולימוד מוסר הם דברים קשורים, אבל בכל זאת אלו שני סוגי דברים. בעוד שלימוד אמונה זו הבנה כללית של משמעות התורה וערכיה בעולם, המוסר הוא יותר עבודה על האדם עצמו, על מהותו, על מידותיו, על כוחותיו, משהו יותר אופרטיבי, כמו שאנחנו מכירים את "מסילת ישרים", אי אפשר בלי "מסילת ישרים". אבל ה"מסילת ישרים" לא יכול להחליף את ספר הכוזרי, לא יכול להחליף את ספרי המהר"ל, או את כתבי הרב, וכדומה. מצד שני, גם אלו לא יכולים לבוא במקום העבודה שעושה למשל ספר "מסילת ישרים", שהוא תובע מאיתנו תביעות רבות, ומסביר לנו באופן מאוד מיוחד, בכל מיני צורות, את המעמד שלנו מול הקב"ה. אדם צריך לעבוד על המוסר שלו, אבל לעבוד נכון – יש כל מיני ספרי מוסר. יש גם כמה ספרי מוסר של אחרונים שהם קצת עלולים גם לשבור, הרב כותב על זה בצורה מסויימת של הסתייגות, באורות התשובה 1 , אבל רוב רובם של הספרים הם מעולים ובונים. אז ברור שאדם צריך לדעת את גדולת הבורא, את היחס שלו לבורא, את המקום להודות לקב"ה על כל דבר. יש אפילו ראשונים שהעמידו את התפקיד המרכזי של האדם בכלל בעולם – לשבח את הקב"ה. אדם פוגש לפניו עולם מלא כל טוב שהקב"ה נתן לנו, בכל מקום ומקום. אנחנו רגילים לכל הטוב הזה, זה נכון, אבל הטוב הזה הוא אין קץ של חסד ושפע טוב מאת הקב"ה אלינו. מתוך שאנחנו רגילים אנחנו כבר לא חושבים שיכול להיות משהו אחר ואנחנו כבר לא מתלהבים מזה, אבל זה שאדם לא מכיר בנותן הטוב הזה – זה חיסרון. אדם צריך להכיר בזה, אדם צריך לדעת להודות לקב"ה על זה, אדם צריך לברך - לכן אנחנו כל היום משופעים בברכות על כל דבר! יש ברכות הנהנין לפני, ברכות הנהנין אחרי, יש ברכות לפני מצוות - יש ברכות שונות! אבל כל ברכה צריכה להיות מתוך הכרת הערך וההודאה כמובן בצורה שלמה.
בפרשת כי תבוא, בסדר הבאת הביכורים. מקשה האלשיך הקדוש 2 : כיצד ניתן להבין את המצווה שאדם לוקח אשכול ענבים מקצות הארץ, והוא מצווה ללכת ימים על ימים כדי להביא אותו לירושלים, מפני מה המאמץ הגדול? ועוד שהוא מצווה גם לקשט אותו, וכולם קמים בפני מביא הביכורים... ואחר כך ישנו מקרא הביכורים: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ" וכו'. הוא מאריך לתמוה ומאריך שם להסביר שכל הפעולה הזאת, היא פעולת הכרת טוב ענקית, שאדם צריך להתחנך עליה: אותו אשכול ענבים אמנם אפשר לברך עליו בכל מקום, אבל זה אחרת כשאדם מביא אותו לבית המקדש, ויודע שכל הטובה הגשמית הזאת שהוא פגש - קשורה גם למרכז הרוחני שלנו, וכל מה שאנחנו עושים בארץ ישראל, גם בגשמיות, גם ברוחניות, קושר אותנו לכל השלשלת של "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" וכו', וזה כבר דבר גדול, פעולה גדולה וחשובה.
מהות התפילה (4)
הרב אליהו ברין
3 - כל המציאות מתפללת
4 - עצות מעשיות לשיפור התפילה
טען עוד
לימוד והבנה של חלקי התפילה
יחד עם כל זה, יש להוסיף לימוד והבנה של התפילה, כל חלק וחלק של התפילה. אפילו בלימוד של פרקי תהילים למקורותיהם. זה לא מיותר. יש רק בספריה שלנו טור שלם של ספרים שנכתבו על התפילה, פירושים על התפילה, זה רק מראה כמה גדולי הדורות הכירו בערך של זה, והדבר מלמד שיש בכך חשיבות שאיננה פוסקת. כמובן, הדברים האלה נכתבו בסגנונות שונים, ויש מקום מידי פעם להעשיר את ההבנה. אדם חושב שהוא מבין כבר הכל, יש לו איזו הבנה, הוא התרגל – יש מקום מידי פעם להתרענן, לקרוא עוד פעם, להתייחס עוד פעם אל חלקי התפילה. לא חייבים בבת אחת ללמוד על כל התפילה, ברור שאנחנו לא יכולים להקדיש לזה כל כך הרבה זמן כמו שהיה ראוי. אבל אפשר בכל פעם להחליט שלוקחים חלק אחד של התפילה, אפילו ברכה אחת בשמונה עשרה, אפילו פרק אחד בפסוקי דזמרה, ברכה אחת מברכות קריאת שמע, ואותה לבאר היטב היטב! לבאר, להפנים, שזה יהיה ה"וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" 3 , שכשאדם יפגוש את זה בתפילה, זה יתן לו חיוּת מחודשת. זה חשוב, וזה מאוד מאוד נחוץ.
גדולים כתבו שיש לערוך את התפילה של הימים הנוראים. התפילות שאדם לא רגיל בהם, היו עורכים לפני כן. כלומר, לראות לקראת מה אנחנו הולכים, מה אנחנו הולכים להתפלל, מה התפילה מכילה. כיוון שהתפילות הן חדשות, יש להתבונן בהן יותר, להבין אותן יותר.
הכנה לתפילה
דבר נוסף, זה הכנה. לכל דבר מצווה יש מעלה בהכנה. גם מצוות שאנחנו עושים אותן הרבה - זה ברור, זה ידוע, כולם הזכירו את זה. תיקנו בכמה תפילות "לשם יחוד" - לפני הנחת תפילין, לפני עטיפת טלית, יש גם לפני נטילת לולב, לפני ישיבת סוכה, ועוד. אמירת "יהי רצון" או "לשם יחוד", היא כאילו במקום אותה עבודה נפשית שאדם היה צריך לעשות לפני גישתו לכל מצווה. כל מצווה ומצווה היא היכל! היא מפגש עם ריבונו של עולם. צריך להתרגש לפני זה! צריך לדעת לקראת מה אנחנו הולכים. ככל שאדם יותר מכין את עצמו לדבר הזה - הוא זוכה יותר. המפגש הזה הוא יותר איכותי, יותר משמעותי לגביו, זה ברור.
במובן מסוים, תפילת שחרית עצמה, ואפילו גוף התפילה, פועלת מעין הכנה עד השמונה עשרה. כל החלקים שאנחנו רואים בתפילת שחרית: אם זה בהתחלה – ברכות השחר, ההודאות השייכות לקימה. אחר כך יש לנו את מה שאנחנו מכנים 'קרבנות', שזה מחולק לעקידה, וכל מה שנספח אליה, שזה בעצם העמדת הערך העליון של פעולת העקידה וקרבת אבותינו אברהם ויצחק ויעקב אל הקב"ה. מסירות הנפש שלהם עד אין קץ. בכל תפילה ותפילה אנחנו בבחינת עקדה, תפילות כנגד קורבנות, כל הקורבנות מעין העקידה, "יהי רצון כאילו גופי מוקרב", כל קרבן הוא בעצם מעין העלאת כל העצמיות שלנו, כל הפסוקים שנסמכים אחרי כן, זה נותן לנו הכנה אדירה למה שאנחנו הולכים ועולים בהמשך התפילה.
ואחר כך הקורבנות עצמם, פסוקי דזמרה וכו', נכון שזה ארוך ואולי מייגע, ובמיוחד כאשר אדם לא תמיד יכול להיות במצבו הנפשי השלם, בפרט כשקמים בבוקר ועוד קצת עייפים - פתאום איזו מין פעולה אדירה של רצף שדורש ריכוז והרבה הרבה תחנות דרך חשובות מאוד שצריכים לעשות. אנחנו אמנם לא נהגנו לעשות את מה שהיו עושים במקומות של חסידות, אני זוכר את בני הדודים שלי, שהיו שייכים לחוג חסידות מסוים, מגיל מסוים הם התחילו לקום בארבע בבוקר, מִקווה, אחרי כן שלוש שעות לומדים, מכינים את עצמם, ואז מגיעים לתפילה. אני חושב שגם היום עדיין נהוג כך בכמה וכמה מקומות, כדי שאדם יגיע לתפילה כבר במצב אחר. אמנם אנחנו לא נהגנו ככה, זה לא מתאים כל כך לסדר של בחורי ישיבה שעיקר עמלם בתורה, זה הסדר המורגל שלנו. אבל יש מקום לפעמים בכל זאת להתעורר קצת יותר מוקדם, קצת להקדים לתפילה, קצת להתנער, קצת להתרכז... ולהתכונן...
ההכנה הנפשית – שמחה של מצווה
דבר נוסף - חז"ל אומרים לנו: אין עומדים להתפלל אלא מתוך שמחה של מצווה. מה זו "שמחה של מצווה"? איך זה יוצא? שמחה של מצווה, אני מבין, שאדם נמצא לפני מצווה ושמח בה, אז הוא נמצא במצב אידאליסטי כזה, שהוא כל כולו חדור רצון לקדושה, רצון לטוב - זה נקרא השמחה במצווה! כל מצווה שהוא עושה, הוא בא אליה מתוך הכרת ערכה, ומתוך זה הוא גם בא להתפלל, אז התפילה בעצם ממשיכה את אותה טמפרטורה אידאליסטית שהוא נמצא בה, שמזרימה לפניו את התפילה, כאשר התפילה ושלביה הם בעצמם תוכן של התקרבות והתקדשות, מעין אותה התקרבות והתקדשות שכל מצווה ומצווה עושה. זאת אומרת, יש כאן רקע נכון, וזו בעצם האטמוספירה שאדם צריך להיות שייך אליה כשהוא עומד להתפלל לפני הקב"ה. שהוא כל כולו חפץ, כל כולו משתוקק, כל כולו מזדהה עם כל המהלך – גם עם ההודאות, גם עם הבקשות, וגם עם הרצונות שהוא פורש לפני הקב"ה בתפילה, הכל מאוד אמיתי אצלו, הכל מאוד טבעי אצלו, לא צריך לאלץ את עצמו, זה שר מתוכו! כמובן - דרגות דרגות.
כמובן, שלבוא לתפילה מתוך אמצע הסדר, כשהסברות עוד מתנצחות בו, ובדיוק החברותא הקשה איזו קושיה, והוא לא מצא באותו רגע תירוץ, וכבר דפקו, ומתחילים להתפלל, והוא לא יכול להשתחרר מזה, או שהוא שמע שיעור בדיוק עכשיו והוא עוד מנסה לעכל את מה שנאמר שם, והראש שלו עוד בזה, וככה בבת אחת הוא נכנס לתפילה - אלו מצבים קשים קצת. אדם מוכרח לנתק את עצמו. כל מה שאני אומר עכשיו אלו עצות, אבל לא בכדי שאדם ייסר את עצמו אם זה לא הולך כל כך בקלות. אמנם ודאי שזה מה שהכי טוב לעשות, וצריך להשתדל לעשות את ההפסקה הנפשית, להיכנס לאטמוספרה הנכונה, לעמוד לפני מלך מלכי המלכים, לבוא בתחינה לפני הקב"ה, שהקב"ה יקרב אותו אליו, שהקב"ה ישמע אותו, ויתרצה אליו.
תפילה לפני התפילה
יש גם תפילות לפני התפילה. ישנה תפילה שה"נעם אלימלך" חיבר, ויש גם תפילות אחרות. אבל זה גם יכול להפוך להיות כמו תפילה שאדם אומר ולא מתכוון... ואם כך, אז אין לזה כל כך ערך. מי שזה מעורר אותו לפני התפילה, זה טוב. אבל מי שאומר עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, וזה הופך להיות כבר כמו התפילה עצמה, אז זה בסך הכל לא כל כך מועיל. זה פשוט.
שליח ציבור של כל האומה
יש עוד נקודה, הנקודה של כלל ישראל. אהבת כלל ישראל, זה מה שהאר"י הקדוש כותב, צריכה להיות הרקע לתפילה. כי התפילה, כמו שדיברנו כבר - עיקרה ציבורי, אדם צריך קצת להתחזק בזה, לדעת שהוא מתפלל על כלל ישראל, הוא שליח ציבור של כל האומה. ולא רק על מה שחסר לו הוא מתפלל, אלא על מה שחסר לעם ישראל כולו – שהוא יהיה שליח ציבור אמיתי.
ספרי הכנה לתפילה
ישנם כל מיני ספרים שכותבים על טהרת המחשבות ועל זכּות הנפש לפני התפילה, בקשות על זה. יש סגנונות. יש למשל, האש קודש כתב ספר "בני מחשבה טובה", ספר קצר יחסית, סגנון מיוחד, מי שזה מתאים לו.
כל מה שאני אומר עכשיו לא הכל בדיוק אותו דבר לכל אחד, לכן אני אומר כמה דברים, וכל אחד יראה מה אצלו יכול יותר ללכת, כמובן שטוב את הכל, אבל מה שאדם תופס. יש למשל ספר "יסוד ושורש העבודה", סגנון כזה מרעיש, מיוחד במינו, הרבה שיבחו את הספר הזה. הוא פתאום מגדל לפניך את הערך של כל ברכה וכל שבח, ואפילו לקרוא חלק ממנו, אדם כבר מאוד מתרשם: זה לא סתם! כל מה שהוא עושה זה דברים אדירים!
הריכוז בתפילה וההתרוממות בתפילות מיוחדות
כמובן שהעבודה בתפילה עצמה, צריכה להיות מאוד מרוכזת. אדם צריך להיות מרוכז. מרוכז במה שהוא אומר קודם כל, וגם חושב על מה שהוא אומר. אם אדם אומר את הדברים מתוך סידור ככה, רץ מהר, ואז הוא אומר: מה בעצם אמרתי פה? הלשון רצה מהר, המחשבה רצה קצת אחרי, לפעמים היא בכלל נוסקת למקומות אחרים... ואז גם אם אדם מצליח במחשבה לתפוס את מה שהוא אמר - מה שהוא אמר לא בוקע מתוכו. זה הסידור אמר את זה, והוא רק מסכים... מסכים עם זה, לא מתנגד... אבל זה לא הוא! העצה היא לקחת דוגמא מזמנים מיוחדים, כמו למשל ראש השנה. יש כאלה שאומרים בראש השנה וביום הכיפורים את התפילות מילה מילה, חושבים לפני כל מילה שהם מוציאים, כל משפט. לפעמים יש כאלה שלוקחת להם התפילה חצי שעה, שעה, שמונה עשרה. יש כאלה... זו תפילה שבה באמת כמעט כל מילה יוצאת מתוך מחשבה גדולה. קשה לעשות את זה כל יום, אבל יכול להיות שאפשר לעשות את זה לפעמים. וכמו תפילת ראש השנה, יש לעשות עוד כמה פעמים כאלה בהזדמנויות שזה מתאים לך. יש גם מקומות מיוחדים שאדם יש לו בהם יותר התעוררות. לא רק בראש השנה. יש כאלה שיש להם התעוררות כשהם הולכים לכותל, יש כאלה שגם זה כבר רגיל אצלם, אז אולי מקום מיוחד אחר: יוסף הצדיק, מערת המכפלה, וכדו'. יש מצבים שבהם אדם מרגיש יותר התרגשות, אז התפקיד של הזמנים ההם, הוא גם להקרין על כל מימד התפילה, שאחר כך גם כן – לתפוס מה שאפשר.
תפילה מתוך הסידור ותפילה בעל-פה
יש כאלה, שהתפילה זורמת להם יותר כשהם אומרים הכל מתוך הסידור. אומרים שהגר"א היה אומר: "עִם הַסֵּפֶר יָשׁוּב מַחֲשַׁבְתּוֹ הָרָעָה" 4 – אדם מתרכז בסידור, והסידור מסלק את המחשבות. אבל שמעתי ממישהו שאמר שאצלו זה עובד אחרת: רצף הדברים בסידור כבר לגמרי מבריח לו את המחשבה, כי כבר המילים נאמרות כמו שהן נקראות מהכתוב, והמחשבה יכולה להסתובב במקום אחר. אז לפעמים זה עובד יותר טוב כשאדם אומר למשל ברכה אחת בשמונה-עשרה מתוך הסידור, אחר כך ברכה אחת בעל פה מתוך המחשבה והריכוז, ואז אם אדם לא מאבד את הריכוז בעבודה הזאת, זה משאיר אותו כל הזמן עירני, כי בכל ברכה הוא עושה משהו בצורה שונה, כך בסופו של דבר הוא משלב. כי אדם שמתפלל הכל מהראש, הוא גם כן יכול כבר להתרגל לאיזושהי רוטינה 5 והמחשבות עוברות למקום אחר.
התפילה כמלחמה
כל מה שאני אומר עכשיו זה אישי, לא אצל כולם אותו דבר, לא לכל אחד זה מתאים, אבל אני אומר – יש כאלה שקראו לזה קרב, זה מלחמה! נדמה לי שאדמו"רים בחסידות אמרו שככל שיש לך יותר מפריעים בתפילה, זה סימן שהתפילה שלך יותר יקרה! אתה צריך לדעת שאתה צריך לאחוז, לא לתת למחשבות מקום – בנחת! לרכז שוב את הלב ואת המחשבה בתפילה, ולבקש רחמים שאפשר יהיה להמשיך להתרכז, שהתפילה תהיה איכותית, להאמין שכל תפילה היא חשובה ויקרה. לא להגיד "היום לא הולך, מחר נתפלל יותר טוב"... לא לוותר, אפילו בסוף השמונה עשרה למרות שאדם עד כה לא כיוון - שיכוון על מה שנשאר! כל מה שאדם מכוון, אפילו חלק של תפילה, הוא דבר גדול וחשוב.
המהלך שבתפילת שחרית
יש להתבונן בחלקי תפילת שחרית, שסידרו לנו חז"ל בהם סדר מיוחד. אחרי הקורבנות, ישנם "פסוקי דזמרה". פסוקי דזמרה הם שבח לקב"ה! יש ברכה לפניהם וברכה לאחריהם, יש כאן חמש הללויות שחז"ל אמרו שכל האומרם בכל יום - יש בהן מעלה גדולה. יש כאן את "אשרי", גם כן מוזכר בש"ס בתור פרק מאוד חשוב 6 , ועוד כמה וכמה ריכוזי פסוקים כמו ב"הודו" וב-"יהי כבוד", שהם ריכוזי פסוקים מאוד חשובים, בניין אמוני, שראוי לעקוב אחריהם. מזמור לתודה – גם כן פרק מאוד חשוב, וכן גם "ויברך דוד". וכל מה שקשור לשירת הים הוא מעין שירה גדולה על המצב השיאי שעם ישראל זכה לו. אדם צריך לדמיין שבעצם בכל יום אנחנו בבחינת משחזרים את המציאות הזאת, זאת המציאות הקבועה שאנחנו עומדים בה לפני הקב"ה.
גם ברכות קריאת שמע - הן חשובות מאוד! יוצר אור זו בעצם ברכה כוללת, מסודרת, שכלתנית. יש לראות את ההבדל שבין פסוקי דזמרה, שבהם יש ביטויים יותר שיריים, ואילו בברכות קריאת שמע ישנו כבר סידור שכלי של הודאה על כל יצירת המאורות, על כל הבריאה וסידור החיים הגשמי כפי שהוא מסודר מאת הקב"ה בצורה מקורית ושלמה. ועל גבי זה - אהבת עולם/אהבה רבה (לפי הנוסחים) שהיא למעשה מבטאת את החיבה היתירה שיש בין עם ישראל לקב"ה, כפי שהיא מעל כל הודאה על הקיום הגשמי של המציאות, הקיום הרוחני היתר שיש לנו עם הקב"ה, שגם משתקף בלימוד תורה באופן מרכזי, וגם בחזרתנו לקרבת ה' עם הגאולה שזה קשור לחיבה, וזה הרקע לקבלת עול מלכות שמיים בקריאת שמע, שזאת אמירה מיוחדת של ברית שיש לנו עם הקב"ה, שהיא ברית עצמית, אהבת ה', "בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ" 7 , וכן כל הסדר הזה של קריאת שמע. ואחר כך גם ברכת גאולה, הנובעת מתוך מה שאנחנו עמו של הקב"ה, אנחנו חטיבה מיוחדת, אנחנו קשורים - כל חיינו הם דבוקים בקב"ה.
אנחנו מגיעים דרך הגאולה לשמונה עשרה, ואחרי שמונה עשרה יש לנו גם כן מעין מערך מסיים, יש תחנונים, שהם גם וידוי וגם קצת בושה מהקב"ה, כמו שהרב כותב בעולת ראיה 8 , אחרי כל המעמד הגדול של התפילה. "אשרי" "ובא לציון" הם פסוקי סיום כאלה, של סדר של בניין קדושה בעולם וחזרה להתבוננות מתוך התפילה אל הפנייה שלנו אל חיי המעשה, שבהם הקב"ה ימשיך ללוות אותנו. ו'שיר של יום', ו"קטורת", שכל התפילה היא כנגד קרבן תמיד, ויש לקרבן תמיד גם שיר וגם קטורת. כל הדברים האלה כמובן הם עמוקים ונשגבים בעולם הקבלה, והם בעלי מעלה גדולה, כל הדברים האלה טעונים לימוד! באמת, מי שאומר כל כך הרבה פעמים, ולא מעמיק בהם, ולא מתבונן בהם - זה באמת חיסרון.
עניינו של ראש השנה - התפילה
ראש השנה שעומד לפנינו – עיקרו תפילה. כן עולה מדברי רש"י בראש השנה כ"ו ע"ב, הגמרא אומרת שבראש השנה אנחנו משתמשים בשופר כפוף. למה כפוף 9 ?
כמה דכייף איניש דעתיה - בתפלתו פניו כבושין לארץ... הלכך בראש השנה דלתפלה ולהזכיר עקידת יצחק בא, בעינן כפופין...
כלומר, השופר בראש השנה, תפקידו הוא כתפילה. וכן הוא גם לדעת מי שאומר: "כמה דפשיט טפי עדיף", שעדיף שופר פשוט:
כמה דפשיט טפי עדיף - משום "נשא לבבנו אל כפים" )איכה ג( הלכך בראש השנה בפשוטין, דלתפלה הוא...
אנו רואים מרש"י שעניינו של ראש השנה הוא תפילה! כך כותב גם השפת אמת, שזה עניינו המיוחד של ראש השנה – עבודה שלמה של תפילה. באמת, חלק גדול מאוד מעבודת היום זו תפילה. כשאנחנו מתבוננים בסדר שחז"ל כתבו לנו – "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, אמרו לפני זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני, ובמה? בשופר 10 ", שהוא בעצם סיכומה של התפילה הנשגבה של מוסף, אנחנו רואים בהם את היסודות שעליהם דיברנו בשיעורים על התפילה.
מלכויות – מלכות ה' מופיעה דרך עם ישראל
אנחנו רואים במלכויות, שהפסוקים שנבחרו הם פסוקים הקשורים למה שמלכותו של ה' יתברך היא בתוך עם ישראל, "לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב וְלֹא רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקָיו עִמּוֹ וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ 11 " – מלכות ה' היא בתוכנו! "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ 12 " - מלכות ה' היא בעצמוּתינו! אנחנו רואים, שאמנם אנחנו מתפללים: "מְלוֹךְ עַל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּכְבוֹדֶךָ 13 " ומייחלים שהקב"ה ימלוך על כל העולם, אבל עיקר המלכות היא בתוכנו. לכן באמת הפסוק שמסיים את מלכויות, הוא פסוק שהוא בעצם קושייה: "וּבְתוֹרָתְךָ כָּתוּב לֵאמֹר שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד", למה 'שמע ישראל' זה מלכויות? הרי לא כתוב שהוא מלך! אלא בעצם זה שאנחנו מקבלים עול מלכות שמיים – זה בעצמו מלכות! מה שהקב"ה הוא אלוקינו - זה הבנת עומק מלכות ה' בעולם. לכן בראש השנה אנחנו שמחים, לא חרדים, כי אנחנו מחותנים עם הקב"ה! אנחנו חיים את מלכות ה' שהיא יותר בתוקף בראש-השנה. אנחנו חלק מהתוכנית של המלכת ה' בעולם - זה מהותנו, זאת ההגדרה שלנו, זה תמידי בנו, החיבור שלנו עם הקב"ה ומלכותו, לכן בעצם זה התוכן, זה מה שאנחנו מעמידים במלכויות. בעוד שמלכות ה' יכולה לאיים ולהפחיד ולהרחיק, אנחנו באים מתוך מה ש-"שְׁמֵנוּ קָרָאתָ בִּשְׁמֶךָ וְאָז הָיָה גּוֹבֵר בָּהֶם הַשָּׂטָן לְבַטֵּל מֵהֶם הַמַּעֲלָה הַזֹּאת. וְאָז הָיָה גּוֹבֵר בָּהֶם הַשָּׂטָן לְבַטֵּל מֵהֶם הַמַּעֲלָה הַזֹּאת. וְאָז הָיָה גּוֹבֵר בָּהֶם הַשָּׂטָן לְבַטֵּל מֵהֶם הַמַּעֲלָה הַזֹּאת. מלכותך הרי באה לעולם דרך מה שעם ישראל יגיע למצבו השלם, לתקופת מלך המשיח, שתחזור מלכות ישראל לצורתה המלאה, זאת תהיה ההופעה הכי גדולה של מלכות ה' בעולם. שלמה ישב על כסא ה', מלך ישראל הוא הופעה גדולה של מלכות ה'.
זכרונות – ביטוי הרצון הכי גדול כלפי הקב"ה
אח"כ אנחנו מגיעים לזכרונות. בזכרונות זה קצת יותר נוקב, קצת יותר מחדד את החוסר - "אַתָּה זוֹכֵר אֶת כָּל הַמִּפְעָל, וְגַם כָּל הַיְצוּר לֹא נִכְחַד מִמֶּךָּ... וּבְרִיּוֹת בּוֹ יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת וכו' וְאָז הָיָה גּוֹבֵר בָּהֶם הַשָּׂטָן לְבַטֵּל מֵהֶם הַמַּעֲלָה הַזֹּאת. וְאָז הָיָה גּוֹבֵר בָּהֶם הַשָּׂטָן לְבַטֵּל מֵהֶם הַמַּעֲלָה הַזֹּאת. וְאָז הָיָה גּוֹבֵר בָּהֶם הַשָּׂטָן לְבַטֵּל מֵהֶם הַמַּעֲלָה הַזֹּאת. בזכרונות, במה אנחנו עומדים לפני ה'? על מה אנחנו נשאלים? כאן עיקר הכוח, הדבר המסכם, החזק בזכרונות, זה "וַעֲקֵדַת יִצְחָק, לְזַרְעוֹ הַיּוֹם בְּרַחֲמִים תִּזְכֹּר וְאָז הָיָה גּוֹבֵר בָּהֶם הַשָּׂטָן לְבַטֵּל מֵהֶם הַמַּעֲלָה הַזֹּאת. וְאָז הָיָה גּוֹבֵר בָּהֶם הַשָּׂטָן לְבַטֵּל מֵהֶם הַמַּעֲלָה הַזֹּאת. וְאָז הָיָה גּוֹבֵר בָּהֶם הַשָּׂטָן לְבַטֵּל מֵהֶם הַמַּעֲלָה הַזֹּאת. ". "וְתֵרָאֶה לְפָנֶיךָ עֲקֵדָה שֶׁעָקַד אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ, וְכָבַשׁ רַחֲמָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם" - בעקידה בעצם ישנו ביטוי הרצון הכי גדול, עד כלות, של אברהם אבינו אל הקב"ה. עד שהוא היה מוכן לתת את כל היקר לו לפני ה', ומה שהרב מדגיש בעולת ראיה, שנתינת כל היקר לו לא באה בניגוד למה שהוא אוהב את היקר לו, אלא כל מה שהוא אוהב במציאות – ממשיך אצלו את אהבת ה'. אהבת ה' אצלו לא עומדת מנגד לאהבת החיים, כל המובן של אהבת החיים שלו זה מתוך המשמעות הגדולה של אהבת ה', מתוך החיוביות הגדולה של כל מה שטוב במציאות, גם הטובה הגדולה והמיוחדת של "בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע 14 " נמשכת מהאהבה הזאת, ולכן אין סתירה אף פעם לאהבת ה', ותמיד כל מה שהוא אוהב בא ויוצא מתוך אהבת ה'. לכן הרב אומר פה, בסוף העקידה: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" – אברהם אבינו לא היה צריך לכבוש שום כוח מכוחותיו, לא היה צריך לקפל שום צד, אלא הכל בא במלוא כוחותיו, זה דבר מופלא. וזה שהייתה כאן שלימות רצון ומסירות נפש אדירה אצל האבות שלנו, אברהם ויצחק, זה אומר שזו עצמיות חיינו האמיתית, והיא מכרעת את משפטינו מעבר לכל חיסרון במעשים.
רצוננו מחובר לרצון ה'
בעקידת יצחק, בא לידי ביטוי במיוחד כוח הרצון שלנו ככוח מציאותי שכאן אנחנו מוצאים שרצונו של אברהם אבינו שבסופו של דבר הקב"ה מנע אותו אמנם מלהקריב את יצחק, אבל הוא כן הצליח לתת ביטוי ולממש בצורה חילופית את הרצון הזה בהקרבת האייל. זה אומר שבעצם הרצון שלנו יש לו כוח פועל של ממש, הוא דינמי במציאות, והוא ממשיך את רצון ה' בעולם.
שופרות – מעין העתיד לבוא
בשופרות - אנחנו כבר מתעלים לדרגה הגבוהה יותר. בשופרות אנחנו מתחילים במעמד הר סיני. דבר ה' על הר סיני חדר לתוכנו. אנחנו התלכדנו עם זה. "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת" 15 , זה היה דיבור אלוקי שחדר את כל המהות שלנו. כולנו שמענו, כל עצמיותנו שמעה את דבר ה', אנחנו כולנו חדורים בתורה כמהות, והתורה הזאת נמשכת בתוכנו. השופר החודר הזה ממשיך ופועל, ומשפיע את השפעת התורה והשפעת הקדושה בעולם.
ושיא הדברים הוא מה שאנחנו אומרים בסוף שופרות: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם". הלשון "יתקע" הוא ניסוח פלאי! עומד על זה הספרי בפרשת בהעלותך:
מה ראו חכמים לומר מלכיות תחלה ואח"כ זכרונות ושופרות. אלא המליכהו עליך תחלה ואחר כך בקש רחמים לפניו כדי שתזכר לך, ובמה? בשופר של חירות, ואין שופר אלא של חירות, שנאמר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול".
זו החירות של עם-ישראל כולו.
אבל איני יודע מי תוקעו,
"והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" – יתקע, מי התוקע?
תלמוד לומר "וה' אלהים בשופר יתקע".
שזה בעצם הפסוק הבא בתור של שופרות. מה הכוונה "ה' אלוקים בשופר יתקע"? אנחנו מכירים את התוספות בראש השנה, כשהגמרא שואלת: למה תוקעים וחוזרים ותוקעים? ועונה: כדי לערבב את השטן. רש"י אומר: השטן מתערבב כי הוא רואה שישראל מחבבים את המצוות. תוקעים וחוזרים ותוקעים. התוספות מביאים ירושלמי, שאומר: השטן שומע שופר – הוא נבהל. הוא שומע עוד פעם, הוא אומר: זה בטוח שזה השופר של "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", שאז כבר אין לשטן מה לעשות בעולם. כי הוא מתבלע. ככה כותב התוספות. מה הפשט? למה? מה זה "יתקע בשופר גדול", "הקב"ה תוקע"? מסביר ר' צדוק ברסיסי-לילה, הסבר מיוחד במינו 16 :
וביום ההוא )לעתיד לבוא( שיתברר האמת דקודשא בריך הוא וישראל כולו חד,
הקב"ה וישראל הכל אחד!
לא שייך כלל לקרוא האתערותא על שם אחד ביחוד כאלו יש מעורר ומתעורר כי באמת כולא חד ואין שם מבוא להשתדלות אדם ולא לבקשת השיבנו שזה מצד השתדלות אדם מבקש אתערותא דלעילא. אבל באמת קדושת ישראל מעצמו הוא דבוק בהשם יתברך ויתקע מעצמו ולכך הוא גדול בהתפשטות.
כביכול זה לא שאנחנו משתדלים, תוקעים, מעוררים. אלא כביכול הדבקות שלנו בקב"ה, שמה שאנחנו תוקעים זה גם בשמיים תוקעים, המציאות כולה נעשית בבת אחת.
מה שאין כן בכל ראש השנה(כעת) דצריך למעשה ידי אדם לתקוע...
אז בעצם יוצא שזה עומק השופר! כל תקיעת שופר שלנו, היא בעצם מהמדרגה הזאת. זה מה שתוספות אומרים. הרי עוד לא הגענו לימות המשיח, על מה השטן מתבלבל? האם הוא חושב שאנחנו נמצאים בעידן אחר? מה הפשט בזה? אלא הפשט שאנחנו באמת משחזרים, מעין העתיד לבוא! מצוות תקיעת שופר השלמה כעת, היא מעלה עכשיו את המציאות העתידית הזאת, שאין חילוק, שאין שום הפרדה בין רצוננו לבין רצונו. רצוננו העצמי הוא רצונו של הקב"ה. לכן השופר הוא תפילת התפילות, תפילת הנשמה – כפי שהנשמה איננה מחולקת מהאלוקות כלל, אתם זוכרים שלמדנו את הפרק של התפילה המתמדת של הנשמה, שהתפילה של הנשמה היא תפילה תמידית של כיסופים וחיבורים ודביקות בקב"ה ללא הפסק. בעצם בראש-השנה השופר הוא תפילת התפילות, זו תפילה של דבקות גמורה בקב"ה, דביקות הנשמה. לכן היא פועלת פעולות גדולות. ובעצם כל תפילה, היא מעין השופר הזה. כל מה שדיברנו.
בע"ה שנזכה גם להיכנס נכון לראש השנה, וגם לצאת איתו עם ברכה אדירה לכל התפילות של השנה, ושתתגשמנה!
^ 1.אורות התשובה י"ד, ט"ו. ועיין גם אורות הקודש חלק ג' ראש דבר אות ג'
^ 2.אלשיך, דברים כ"ו, א'
^ 3.דברים ד', ל"ט
^ 4.אסתר ט', כ"ה
^ 5.הרגל שוחק
^ 6.ברכות ד:
^ 7.דברים ו', ה'
^ 8.עולת ראיה, תחנון ונפילת אפיים, עמ' ש"ג
^ 9.רש"י, ראש השנה כ"ו:
^ 10.ע"פ ר"ה לד:
^ 11.במדבר כ"ג, כ"א
^ 12.דברים ל"ג, ה'
^ 13.מתוך תפילת מוסף של ראש השנה
^ 14.בראשית כ"א, י"ב
^ 15.שמות כ', י"ד
^ 16.רסיסי לילה ל"ה, ד'
הרב אליהו ברין
ראש כולל הלכה בישיבה הגבוהה בית אל.
אהבת ישראל
אורות ישראל (שיעור 3)
כא' חשון התשע"ג
מגאולת מצרים לגאולה העתידה
פרשת שמות
י"ח טבת תשפ"ב
התורה השכלית - סדר המציאות
תפארת ישראל פרקים טו-טז
ב' טבת תשס"ט
תורתן משמרתן
אורות התורה פרק ו', פסקאות ד'-ה' (שיעור 7)
כ"ב כסליו תשע"ג
הפסוק המיוחד והמשונה בתורה
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
האם מותר לפנות למקובלים?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
סוד ההתחדשות של יצחק
מבוא לסדרת פתחי אמונה
איך ללמוד גמרא?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
