בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וילך
לחץ להקדשת שיעור זה
שיחת מוצ"ש פרשת וילך - שובה תשפ"ב

דרשת שבת שובה - דור של קידוש ה'

מצוות קידוש ה', ומתי יש חובה למסור את הנפש. כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא לידי ואקיימנו. אנחנו דור של קידוש ה'. יש הרבה זכויות לדור שלנו. ציפייה לגאולה.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

ה' תשרי תשפ"ב
17 דק' קריאה 51 דק' צפיה
אנחנו נמצאים בצאת שבת שובה, בימים שבין כסה לעשור. הרמב"ם בהלכות תשובה בפרק ב' הלכה ו' אומר:
אף על פי שהתשובה והצעקה יפה לעולם, בעשרת הימים שבין ראש השנה ובין יום הכיפורים היא יפה ביותר ומיד היא מתקבלת שנאמר: "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב" (ישעיהו נה, ו). במה דברים אמורים ביחיד אבל בציבור כל זמן שעושים תשובה וצועקים בלב שלם הם נענים שנאמר: "כה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" (דברים ד, ז).
אינני יודע האם הגדר של ציבור שחז"ל מדברים עליו זה כלל ישראל או כל ציבור. מסתמא שיש מדרגות בזה, וכל ציבור בזמן שמתאספים ביחד לעסוק בתשובה וצועקים בלב שלם – נענים. כה' אלוקינו בכל קראנו אליו. בפרק ג' בהלכות תשובה הלכה ד' אומר הרמב"ם:
צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב וכן כל העולם כולו חציו זכאי וחציו חייב, חטא חטא אחד הכריע את עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה. עשה מצווה אחת הרי הכריע עצמו והכריע את כל העולם כולו לכף זכות וגרם להם תשועה והצלה, וזהו שנאמר: "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם" (משלי י, כה) זה שצדיק הכריע את כל העולם והצילו. ומפני עניין זה, נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובתשובה ובמעשים טובים ולעסוק במצות מראש השנה ועד יום הכיפורים יתר מכל ימות השנה, ונהגו כולם לקום בלילה בעשרת הימים האלו להתפלל בבתי כנסיות בדברי תחנונים ובדברי כיבושים עד שיאור היום.
התכנסנו כאן להתחזק ביחד לקראת יומא רבא, יום הכיפורים, הבא עלינו לטובה. בתחילה נעסוק בהתבוננות עד כמה מותר לאדם להתאמץ ולהסתכן כדי לקיים מצוות.
לפני כמה שנים, הייתה תקופה של אינתיפאדה, התפרצות של טרור, ובכל יום היו פיגועים והייתה סכנה לנסוע בדרכים. נשאלה השאלה האם מותר להמשיך לנסוע בכבישים ביהודה ושומרון, או שבגלל הסכנה צריכים לצמצם את הנסיעות עד כמה שאפשר?
ראשית כל, מותר וצריך להסתכן כדי לקיים מצווה לפחות כמו שמותר לאדם להסתכן כדי להתפרנס. לצורך פרנסה מותר לאדם לעלות על פיגומים גבוהים ועל עמודים גבוהים של חשמל אף שיש בזה סכנה, כי הסכנה היא לא סכנה ודאית. אמנם יש חשש גדול לסכנה, ובסתם אסור להיכנס לחששות כאלו, ולכן אסור לאדם ללכת מתחת לקיר שהוא רעוע, אף על פי שהסכנה היא מאוד רחוקה. אסור להסתכן לחינם, 'חמירא סכנתא מאיסורא', אבל להסתכן לצורך – מותר. לצורך פרנסה מותר ללכת במדברות ולשוט בים ואף שיש סכנות במדבר וסערות בחורף בים. גם בעתות שיש סכנה מותר לאדם ללכת לצורך פרנסתו. ומה שמותר לאדם לנסוע ולהסתכן לצורך פרנסתו בוודאי שמותר לו לנסוע ולהסתכן לצורך מצווה. התנועה והקיום בארץ ישראל היא בוודאי מצווה, והיא חלק ממצוות יישוב ארץ ישראל וכיבוש ארץ ישראל. ועל כן כיוון שבזמן סכנת הטרור היו כאלו שנסעו לשם פרנסה, כמובן שהיה מותר גם לנסוע לשם מצווה. ועצם הנסיעה ביהודה ושומרון ובכלל בארץ ישראל, שמבטאת את חיזוק היישוב של ארץ ישראל, היא מצווה.
בספר 'תפארת ישראל' על המשנה בברכות (פרק א משנה ג), הובא בפתחי תשובה (יו"ד סימן קנ"ז) שמותר לאדם להכניס עצמו לספק סכנה, "היכא דלא שכיח היזקא". כלומר יש היזק אבל לא שכיח, "ומצווה דעסיק בה אגוני ומגנא", וראיה מרבי עקיבא כשהיה בבית האסורים והביאו לו לאכול ולא היה לו מים לנטילת ידיים, נמנע מלאכול כי הוא לא רצה לעבור על דברי חכמים ולאכול ללא נטילת ידיים. בוודאי שלא היה מדובר שם בסכנת נפשות, וגם הוא סמך על כך שלא יניחו שומר בית הסוהר למות בצמא, וכיוון שהיה חשש ולא סכנה וודאית, היה מותר להסתכן אפילו לצורך מצווה דרבנן.
גם הרב ב'משפט כהן' כותב לגבי ההלכה לדיינים 'לא תגורו מפני איש', שכשבאים בעלי דינים לדון לפניך, ואחד מבעלי הדין הוא אלים ומפחיד ויכול להזיק, הדיין צריך להיות אמיץ, לא לפחד ולהורות את פסק הדין כמו שהתורה אומרת. אומר הרב שכמובן לא מדובר כאן בסכנה ממשית שהדיין הזה ייפגע בנפשו, לא על זה אמרה התורה 'לא תגורו מפני איש'. אם הבעל דין האלים מאיים שאם הוא יפסוק נגדו הוא יהרוג את הבן שלו, והאיום הזה הוא אמיתי שברור שזה מה שהוא עומד לקיים וזו סכנה ממשית, אין כאן 'לא תגורו מפני איש'. רק אם החשש הוא לגבי ממונו, וכן אם זו לא סכנת נפשות ברורה, רק סכנה מסוימת שיש איומים והפחדות, על זה התורה אמרה: 'לא תגורו מפני איש'.
בתקופה שהייתה בה התפרצות של טרור, היו ביום פיגוע או שניים, זה הרבה, אבל זה עדיין אחד או שניים מכמה עשרות אלפים של נסיעות שנוסעים בכבישים. לא שהיו חמישים אחוז נפגעים, או עשרה אחוז נפגעים, או שני אחוז נפגעים. הייתה סכנה, אבל בחשש לסכנה מסוג זה, מותר להסתכן כדי לקיים מצווה, ואפילו צריך להסתכן.

מחלוקת הפוסקים אם האדם רשאי למסור את הנפש בשאר מצוות התורה
אנחנו עוסקים עכשיו בישיבה בדיני קידוש השם. הרמב"ם בהתחלת פרק ה' מהלכות יסודי התורה כותב:
כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב). ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (שם). כיצד? כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו – יעבור ואל יהרג. שנאמר במצות: "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" (ויקרא יח, ה), וחי בהם ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.
לפי הרמב"ם במצב של סכנת נפשות שהגוי מאיים על ישראל שאם הוא לא יעבור איזו עבירה הוא יהרוג אותו, אסור לו למסור את הנפש ולהיהרג על כל המצוות אלא רק על שלושת המצוות עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות. ומוסיף הרמב"ם בהלכה ד' – "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו" – זאת אומרת אסור לו להיהרג. והוא חייב לעבור את העבירות האלה ולא למסור את הנפש. אבל הרבה מהראשונים סוברים אחרת.
תוספות במסכת עבודה זרה בדף כז ע"ב ד"ה 'יכול' בסוף דבריו אומר:
ואם רצה להחמיר על עצמו אפילו בשאר מצוות רשאי, כמו ר' אבא בן זימרא בירושלמי שהיה אצל גוי, ואמר לו אכול נבלה ואם לא – קטילנא לך (אהרוג אותך) אמר לו אי בעית למקטל קטיל (אם אתה רוצה להרוג – תהרוג), ומחמיר היה דמסתמא בצינעא הוי.
אילו היה מדובר בפרהסיה, היה צריך למסור את הנפש גם לדעת הרמב"ם. אבל זה היה בצנעא, ולפי הרמב"ם במצב כזה הוא צריך לאכול נבלה ולא למסור את הנפש, ולתוספות גם בשאר מצוות הוא יכול למסור את הנפש.
הגמרא בפסחים (נג:) אומרת:
מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, מה צפרדעים אין מצווין על קדושת השם, כתיב בהו "ועלו בביתך ובתנוריך ובמשארותיך" וכו' אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה.
מסבירים התוספות שם (ד"ה מה ראו), שהצלם שנתבקשו להשתחוות אליו, היה צלם שעשה נבוכדנאצר לא לעבודה זרה אלא מעין אנדרטה שעשה לכבוד עצמו. הוא לא התכוון שישתחוו לו כאליל אלא לכבוד המלכות, אבל אחרים היו יכולים לחשוב שיש בזה איסור, וחנניה מישאל ועזריה היו מוכנים למסור על זה את הנפש. מכאן ראיה מפורשת שגם בדבר שאדם לא צריך למסור את נפשו – הוא יכול למסור את נפשו.
ראיה נוספת מהגמרא במסכת שבת מט. מהסיפור על אלישע בעל כנפיים שכאשר המלכות גזרה גזירה שמי שיניח תפילין ינקרו את מוחו, אלישע הניח תפילין ויצא לשוק, ראה אותו קסדור אחד ורץ אחריו, וקודם שהגיע לאלישע, אלישע נטל התפילין מראשו והחזיק אותן בידיו. וכשהגיע אליו הקסדור ושאלו: מה יש בידך? אמר לו: כנפי יונה. פתח את הידיים והיה נס והיו נראים כנפי יונה. שואלים הראשונים: הרי על הנחת תפילין לא צריך למסור את הנפש, ובפרט שכופים על מצוות עשה שלא לעשות שזה בשב ואל תעשה אין למסור את הנפש, ומדוע אלישע מסר את נפשו על מצוות תפילין, ועוד מאז קראו לו 'אלישע בעל כנפיים' על שם הנס שנעשה לו? אומר הרמב"ן, והר"ן מביא אותו, שאף על פי שאיננו מחויב למסור את הנפש אבל הוא רשאי וקדוש יאמר לו, וזהו מעשה של קידוש ה'. וכן פסקו הטור והשולחן ערוך להלכה ביורה דעה סימן קנ"ז סעיף א' שמותר להיהרג גם על שאר עבירות שלא כשיטת הרמב"ם.
יוצא שיש מחלוקת בין הראשונים לרמב"ם, אם מותר לאדם למסור את נפשו בשאר מצוות. נראה שהמחלוקת תלויה בגדר של 'וחי בהם'. האם 'וחי בהם' חייב או מותר. רש"י בסנהדרין בדף ע"ד (ד"ה סברא הוא וד"ה מאי חזי) אומר:
כי אמר רחמנא לעבור על המצוות משום "וחי בהם", משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל.
הקב"ה אמר 'וחי בהם', כי הוא לא רוצה שהאדם יקיים מצווה וימות. יש מצוות מיוחדות שעליהן הקב"ה אמר ייהרג ואל יעבור אבל על שאר המצוות לא נאמר ייהרג ואל יעבור כי הקב"ה רוצה שאדם יחיה, ולא רק שמותר לו לעבור כדי שלא להיהרג, אלא הוא מחויב לעבור כדי שלא להיהרג, כי הקב"ה רוצה שאדם יחיה, משום חביבות נפשם של ישראל.
התוספות (שם) בע"ב בדיבור המתחיל 'בן נח' אומר אחרת.
הגמרא דנה אם בן נח צריך למסור את נפשו או לא, והרי 'וחי בהם' כתוב רק בישראל ולא לגבי גויים, ולפי זה הגויים צריכים למסור את נפשם על קידוש ה' על מה שהם חייבים. התוספות דוחה הוא אמינא זו ומסביר שהפסוק 'וחי בהם' בא רק לאפוקי שלא נלמד משלוש עבירות שבהן אמרה התורה שייהרג ואל יעבור לשאר עבירות. היינו חושבים שהואיל ובשאר עבירות לא כתוב מה לעשות ובאלה העבירות החמורות כתוב ייהרג ואל יעבור, כפי שלומדת הגמרא משלשה לימודים (סנהדרין עד.) שהאדם צריך למסור את נפשו שלא לעבור על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ונלמד מהמצוות שבהן התורה פירטה חיוב זה לשאר המצוות, שאסור לאדם לעבור עבירה אם יהרגו אותו. באה התורה ואמרה: "וחי בהם", הוא לא חייב להיהרג. ודווקא בשלוש העבירות החמורות האלה אסור אבל באחרות – מותר.
אבל לרמב"ם אין בפסוק 'וחי בהם' כוונה שרק שמותר לו לחיות אלא הוא חייב לחיות. הרמב"ם מבין שמצד הסברא, הקב"ה ציווה את האדם לקיים את כל המצוות ולא לעבור עבירות מרצון, ואם אונסים אותו הוא פטור, אונס רחמנא פטריה. זאת אומרת שאנוס זה לא נקרא עובר עבירה. ובסברא הפשוטה רק בשלוש מצוות המיוחדות הללו צריך למסור את הנפש, אבל בשאר מצוות אין לאדם למסור את הנפש. והלימוד 'וחי בהם', בא ללמד שאסור למסור את הנפש, כי יקרה נפשו של אדם מישראל. זו דעת הרמב"ם. על כל פנים שורה של ראשונים סוברים שגם בשאר מצוות אמנם אין חיוב למסור את הנפש אך רשאי.
ויש דעה שלישית, דעת הנמוקי יוסף, שכל מקום שנאמר יעבור ואל יהרג אסור למסור את עצמו למיתה, ואם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמיים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את ה' ולמסור את עצמו אפילו על מצווה קלה. וזה מה שעשו חנניה מישאל ועזריה. זו דעה אמצעית, שבדרך כלל אסור למסור את הנפש מפני שכתוב 'וחי בהם'. אבל אנשים גדולים שרואים צורך להראות כמה יקרה שמירת התורה והמצוות, במצב שהדור פרוץ רשאי לקדש את ה' ולמסור את הנפש אפילו על מצווה קלה. לא מדובר כאן בשעת הגזירה כי בשעת הגזירה כולם צריכים למסור את הנפש.

על האדם להקריב ממונו כדי לא לעבור עבירה
עד כמה האדם צריך להתאמץ כדי לא לעבור עבירה או לקיים מצווה. הרמ"א ביורה דעה סימן קנז בהג"ה כתב:
אם יוכל להציל עצמו בכל אשר יש לו, צריך ליתן הכול ולא יעבור על לא תעשה.
זאת אומרת, כדי להימנע מלעבור על לא תעשה, אדם צריך לתת את כל ממונו. כופים אותו לאכול נבילה והוא יודע שאם ימסור את כל ממונו, את הבית, את החסכונות שלו, הוא לא ייאלץ לאכול את הנבילה, הוא חייב למסור את כל ממונו ולא לאכול את הנבילה. את נפשו – הוא לא חייב לתת, הוא יכול כמו שאמרנו, אבל את ממונו הוא מחויב. ראה כמה יקרה היא כל מצווה וכמה פוגמת כל עבירה ועבירה עד כדי כך שכל ממונו צריך לתת כדי לא להיפגם ח"ו מהעבירה.
במצוות עשה יש לנו כלל אחר. מצוות עשה אפילו מצווה עוברת, אין צריך לבזבז יותר מחומש, כי הוא עובר בשב ואל תעשה והוא לא עובר בקום עשה, לכן הוא לא צריך לבזבז את כל ממונו כדי לקיים את המצווה, אבל לבזבז עד חומש – צריך. זה גם כן סכום לא קטן.
הש"ך דן בשאלה לגבי סכנת איבר. אומרים לאדם, אם לא תאכל נבלה חותכים לך את האצבע, האם הוא צריך למסור את האצבע ולא לעבור את העבירה או צריך לעבור את העבירה. הש"ך מסתפק בזה, צ"ע אם דמי לממון או לנפשות, וכיוון שזה ספק נראה לו להקל.
עצם ההתלבטות הזו מלמדת אותנו כמה גדולה היא שמירת התורה, וכמה פגם יש כשאדם עושה עבירה, וכמה הוא צריך להתאמץ כדי שחס וחלילה לא יגיע למצב כזה של פגם.

אפילו באיסור דרבנן צריך להוציא כל ממונו
בפתחי תשובה מביא תשובת חוות יאיר – שאפילו באיסור דרבנן צריך לתת כל ממונו. וכן בתשובת רדב"ז שמי שאינו מוצא אוכל כשר צריך להוציא כל ממונו אפילו באיסורי דרבנן כגון חלב שחלבו גוי, שזה איסור דרבנן, מחשש שמא החלב הזה הוא לא מבהמה כשרה. החשש הזה הוא חשש רחוק מאוד, כי חלב של בהמות אסורות הוא לא כל כך מצוי, אבל חכמים גזרו. או לדוגמה, שומן הגיד. חכמים גזרו איסור לאכול את השומן של גיד הנשה שמא יבוא לאכול את הגיד עצמו, אבל זה איסור דרבנן, ובכל זאת צריך למסור את כל ממונו. הגר"א מוסיף שאפילו כשאין כופים אותו, כמו שאין אומרים לאינו יהודי לכבות אש בשבת אפילו בהפסד ממון רב. אדם רואה שהבית שלו נשרף, אסור לו להגיד באופן ישיר לגוי תכבה לי את השריפה אף על פי שזה רק איסור שבות ולא איסור דאורייתא. הוא יכול להגיד לו באופן עקיף – הבית נשרף, מי שיציל אני אפצה אותו, אבל אסור לו להגיד באופן ישיר. אם הגוי לא מבין באופן עקיף – שהבית יישרף.
אדם צריך לחשוב על הדבר הזה, איזו זכות תהיה לו בגן עדן אם קרה לו מקרה כזה ובגלל איסור דרבנן הוא מסר את כל ממונו, זה שווה קצת יותר מהבית שלו... על כל פנים אנחנו לומדים מכאן את גודל עניינם של שמירת התורה והמצוות, עד כמה יקרים הם.

"בכל נפשך' של רבי עקיבא
נחזור לענייננו. אמרנו שיש מחלוקת אם מותר למסור את הנפש על שאר המצוות בשעה שאומרים לו או שתעבור על המצווה הזאת או שתיהרג. לפי שיטות הראשונים שאומרים שמותר, אנחנו יכולים להבין את דברי רבי עקיבא בגמרא במסכת ברכות בדף ס"א ע"ב כשהוציאו את רבי עקיבא להורג וסרקו את בשרו במסרקות של ברזל, אותו הזמן זמן קריאת שמע היה. ורבי עקיבא קרא קריאת שמע והאריך באחד. אמרו לו תלמידיו עד כאן? אמר להם: "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו". נשאלת השאלה: למה התלמידים שאלו אותו עד כאן, הרי זה מה שצריך לעשות, עומדים להרוג אותו, והוא מקבל עול מלכות שמיים?
יכול להיות שאפשר לפרש שרבי עקיבא מסר את נפשו על הרבצת תורה והקהיל קהילות ברבים. המלכות גזרה שמי שיקהיל קהילות ברבים יהרגו אותו, והוא המשיך להקהיל קהילות, ועכשיו שהולכים להרוג אותו, אמרו לו תלמידיו, לא היית מחויב להקהיל קהילות ברבים, זו מצוות עשה, ועוברים עליה רק בשב ואל תעשה ולא מחויבים על זה למסור את הנפש. אם תבטיח שתפסיק להקהיל קהילות ברבים הם ישאירו אותך חי ולא יהרגו אותך. ורבי עקיבא אומר להם שהוא לא מחויב למסור את הנפש אבל הוא רשאי, ובפרט כאן שזה קידוש ד' ברבים כמו שעשה אלישע בעל כנפים. אומר להם רבי עקיבא, ממש חיכיתי למצווה הזאת למות על קידוש ה', זו המצווה הכי גדולה שיכולה להיות. "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו".
רבי עקיבא, כל כולו מסירות נפש! בהתחלה מסירות נפש על לימוד התורה. אדם בן ארבעים מתחיל ללמוד תורה, זו מסירות נפש. בושה לשבת עם תלמידים קטנים וללמוד את האותיות, את התחלת התורה. הוא מוסר את נפשו על התורה בשביל להיות גדול התנאים. אחר כך רבי עקיבא מוסר את נפשו על ארץ ישראל ועל עם ישראל והוא משתתף ותומך במרד בר כוכבא. והוא רוצה לקיים מסירות נפש של 'בכל לבבך ובכל נפשך'. כל יום שאמר 'ובכל נפשך' ציפה שזה יתקיים בפועל. וכשבא פסוק זה לידי ולא אקיימנו?!
בדרך כלל מסתכלים על מסירות נפש שזה מצב של בדיעבד. גדולים כותבים שאם אין ברירה ומגיע מצב כזה לידינו, אז אנחנו מוכנים וחייבים למסור את הנפש. אבל לכתחילה, לא רוצים להגיע למצב הזה חלילה. ורבי עקיבא מסתכל אחרת הוא אומר 'כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו', אני רוצה את המצווה הגדולה הזאת של קידוש ה'. בעיני היא לכתחילה ולא בדיעבד.

הסבר השל"ה ל'בכל נפשך'
השל"ה מסביר את דברי רבי עקיבא, 'כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו', מה הכוונה 'הייתי מצטער' – הוא מסביר שבכל פעם שרבי עקיבא אמר 'בכל נפשך', היה מדמיין לעצמו ציור כזה, שהורגים אותו בחרב, או שורפים אותו, או סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, ושהוא צריך למסור את הנפש. הוא הכין וחינך את עצמו למצב הזה. צריך לחנך את עצמו כדי להיות מוכן כשזה קורה. לא פתאום אז לא עומדים בניסיון. 'כל ימי', כל יום שאמרתי בקריאת שמע, 'בכל נפשך' התכוונתי ברצינות למה שאני אומר. חשבתי גם על מה שאני אומר, תיארתי לעצמי קשיים כאלה ושאני מנצח אותם. 'כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה לידי ואקיימנו'.
אני חושב שעל פי זה אנחנו יכולים להבין את דברי התורה בפרשת ניצבים: "לא בשמיים היא ולא מעבר לים היא" לקיים את התורה, לחזור בתשובה, "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" מה זה אומר בפיך ובלבבך לעשותו. הרי זה לא כל כך קרוב לקיים את כל התורה בשלמות, צריך הרבה להתאמץ על זה. אלא שזה תלוי באיזה מצב האדם אומר 'בכל נפשך', האם זה 'בפיך ובלבבך', אם כל יום כשאדם קורא קריאת שמע הוא אומר בליבו, אני מוכן כעת, אם יזדמן לי, למסור את הנפש! וזה יהיה כואב וזה יהיה קשה, ואף על פי כן. אחר כך לשקוד על התורה זה לא כל כך קשה כמו למסור את הנפש. אם הוא מוכן למסור את הנפש קל וחומר שהוא מוכן לקיים את המצוות. כל היום שלו סובב סביב התחושה הזאת, הרי אני מוכן למסור את הנפש! אז אני לא אתאמץ יותר על עבודת ה', בתפילה? בלימוד התורה? במצוות בין אדם לחברו? הרי אני מוכן אפילו למסור את הנפש. זה המובן של "קרוב אליך הדבר מאוד" כשזה בפיך כל יום כשאתה אומר קריאת שמע בפיך ובלבבך.

דור של מסירות נפש וקידוש ה'
הדור שלנו זה דור של קידוש ה'! דור של מקדשי שם שמיים. יש בארץ הרבה בתי עלמין של מקדשי ה', בתי עלמין הצבאיים, כולם קדושים, כולם מקדשי ה'. גם אלה שלכאורה לא היו שייכים לקיום תורה ומצוות בשלמות – כולם קדושים. כולם מקדשי שם שמיים, ויש הרבה כאלה, ויש מדרגות בקידוש ה'.
כל יהודי שנהרג בגלל שהוא יהודי זה קידוש ה', מכיוון שאילו לא היה יהודי לא היה נהרג. הוא לא עשה משהו למען קידוש ה' אבל זה קידוש ה'. אדם שמסתכן וגר ביישובים מבודדים, במקום שיש קצת סכנה חלילה, ומסר את נפשו על קידוש ה', זה עוד יותר קידוש ה'. הוא היה מודע לזה שיש סכנה ואדעתא דהכי הסכים לגור במקומות אלו על מנת לקיים מצוות יישוב ארץ ישראל. על זה נאמר: מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני, מה לך יוצא ליהרג על שנטלתי לולב, מה לך יוצא ליהרג על שקיימתי מצוות יישוב ארץ ישראל.
הדרגה הכי גבוהה של קידוש ה', שאדם הולך על זה לכתחילה. זה קידוש ה' של עשרת הרוגי מלכות. זה גם בדיוק קידוש ה' של כל מי שהולך ומשתתף בקרב, נכנס לתוך הסכנה לא יודע אם יינצל או לא יינצל, והוא נהרג. זה קידוש ה' לכתחילה. אדם הולך לקדש שם שמיים למען עם ישראל, למען ארץ ישראל.
ויש עוד מדרגה, אנשים שהלכו לקרב. יש כאלה שנפצעו אבל כחוט השערה היה בין הפציעה הזו לבין להיהרג, כמעט נהרגו ולא נהרגו, או כאלו שלא נפצעו, והיו במצב כזה שכמעט נהרגו, ואז יצא קול מן השמיים: "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה", מן השמיים עצרו. הייתה ממש מסירות נפש, האנשים האלה הם כמו יצחק אבינו. הוא היה גם כן מוכן למסור את הנפש, כמעט נעקד בסוף הוא ניצל. וחכמים מלמדים אותנו שזכות עקידת יצחק היא לדורות. כל הדורות אנחנו מזכירים את זכות אפרו של יצחק, למה אפרו, הרי הוא לא נהרג? אלא כאילו נהרג, כאילו אפרו על גבי המזבח. יש הרבה אנשים בדור שלנו, שהם בחינה של יצחק, יש כאלה שעשר פעמים הם היו בחינה של יצחק. לא פעם אחת הסתכנו, לא רק פעם אחת היו כחוט השערה בין החיים ובין המוות. אכן הרבה זכויות לדור הזה, זכויות רבות ועצומות. על יצחק אבינו אנחנו נשענים שהוא הדוגמה למסירות הנפש. כמה זכויות כאלה יש בדור שלנו.
עם הזכויות האלה אנחנו באים ליום הכיפורים.

הזכויות הגדולות של דורנו
יש עוד זכויות בדור שלנו. זהו דור של הרבצת תורה גדולה מאוד. רבבות רבבות אנשים יושבים ועוסקים בתורה ומקדישים שנים ללימוד התורה. יש כאלה שמקדישים את כל חייהם ללמוד וללמד ומוותרים על פרנסה יותר רחבה, תנאים יותר טובים, וכל החיים מוקדשים למען הופעתה של התורה. יש כאלה שלא מתאים להם מהלך כזה ,ובכל זאת הם מוסרים כמה שנים על לימוד התורה, מוותרים על התקדמות בחיים, על הרווחה כלכלית וכדומה למען לימוד התורה. זה דור שיש בו זכויות עצומות. כולנו מקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל שהיא שקולה כנגד כל המצוות. זה לא מילתא זוטרתא, זו מצווה ששקולה כנגד כל המצוות, וכולם מקיימים את המצווה הזאת בכל רגע וכל שעה, והרגעים מצטברים, כל רגע ורגע שמקיימים את המצווה זו מצווה, ומצטברים זכויות של מצוות יישוב ארץ ישראל, וזה מלבד כל המצוות שאנחנו עושים בארץ ישראל שיש להם מעלה מיוחדת וגדולה. ומי שלא קיבל חינוך של תורה, הוא בחינת 'תינוק שנשבה', הדברים הטובים שהוא עושה נחשבים לו, הדברים הלא טובים – תינוק שנשבה.

להתפלל ולהשתדל לקירוב הגאולה
יש לנו הרבה זכויות, ואנחנו באים בביטחון ליום הכיפורים. ויש לנו בקשות נוספות, אנחנו רוצים בית המקדש, אנחנו רוצים קיבוץ גלויות, אנחנו רוצים את יישוב כל הארץ, אנחנו רוצים חזרה בתשובה של כל ישראל ושלנו. ואלו בקשות גדולות כלליות מאוד, ובשביל זה אנחנו צריכים חסד אלוקי, ועל זה אנחנו מבקשים ומתחננים לפני ריבונו של עולם בתפילות שלנו. אנחנו מבקשים יום יום בכל תפילה ותפילה, על בניין ירושלים, על קיבוץ הגלויות, על משיח שיבוא, על תשובה שלמה, על שבירת אויבים ורוממות הצדיקים, כמובן כולל פרנסה ועוד. בשביל זה אנחנו צריכים לעורר חסדי שמיים, ואנחנו צריכים לנהוג במידת החסד לפנים משורת הדין. אדם צריך להגיד לעצמו אני אעשה קצת יותר ממה שאני יכול כדי לעורר חסדי ה', כדי לקרב את הגאולה. לא מן הנמנע שהקב"ה יפתיע אותנו, לקב"ה יש הנהגה עצמאית הוא לא תולה את עצמו בהתנהגותנו. נכון שגדולה תשובה שמקרבת את הגאולה, אבל זה לא תנאי בגאולה. הגאולה לא תלויה בתשובה. ויכול להיות שקרוב הזמן שהקב"ה רוצה להביא לנו עוד שלב גדול בתהליך הגאולה.

להיות מוכנים לגאולה
אנחנו צריכים להיות מודעים לזה שזה אפשרי. בזמננו כבר קרו תופעות כאלה. לא היינו מוכנים לשלב הזה של מלחמת ששת הימים והייתה הפתעה. יכול להיות שאם היינו מוכנים היינו משתמשים במלחמה הזאת כדי להתקדם בצעדים גדולים בענייני יישוב ארץ ישראל ובירושלים. אנחנו צריכים ללמוד לקח מן הניסיון ולא להיות מופתעים – להיות מוכנים נפשית. אנחנו וכל אחד באופן אישי צריכים להיות מוכנים להופעה הגדולה שיכולה להיות בקרוב. אם חז"ל אומרים, שכל אדם צריך להיות מוכן תמיד מי יודע מתי יומו, אז אנחנו שחיים את חיי התחיה של ארץ ישראל ואת השאיפות של הגאולה, צריכים לחיות במחשבה כזאת מי יודע אולי הגאולה תבוא ממש עכשיו. אחכה לו בכל יום שיבוא. ואם אדם חושב על זה, אז הוא חייב להתכונן, הוא חייב להיות תמיד מוכן, "בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר" (קהלת ט, ח).

עבודת ה' מתוך שאיפה לרוממות הכלל
הדור שלנו, דור גדול של גאולה, דור של תהליך עצום של גאולה. מה הגדלות שלו – היינו מפוזרים בין העמים, והיה חילול ה' גדול, ועכשיו הכול השתנה. ציבור יש רק בארץ ישראל, קהל יש רק בארץ ישראל. ונעשינו קהל גדול של עם ישראל, עדיין לא מלבוא חמת אבל גם זה יהיה בע"ה. קהל גדול שביחד חי כעם, כציבור, כמדינה, וכל הזמן הולך ומתקדם לקראת גאולתו השלמה.
ואנחנו כל הזמן מתקדמים והמגמה שלנו היא שעם ישראל יהיה המוביל. עם ישראל הוא תמיד מוביל בכל העולם. כל מקום שהוא היה הוא הוביל, כמו יוסף שבכל מקום שהוא היה הוא נהיה מושל. היה עבד, מונה למושל בבית פוטיפר. היה אסיר, נהיה מושל בבית האסורים. כך היהודים בכל מקום בחוץ לארץ שהיו, היו היועצים של המלך, או המנהלים של המלך, תמיד היו היהודים חלק מההנהגה. זה עם ישראל, הוא כמו שמן, בכל מקום ששמים אותו הוא צף. עד עכשיו אלו היו יחידים. עכשיו אנחנו כעם צריכים להתרומם מעל כל העמים. זה ענייננו, זה עניינה של הגאולה הזאת. להתרומם מעל כל העמים, למשוך את כל העמים כולם אל ה', שיבואו כולם אל הר ה' אל בית אלוקי יעקב. זו המגמה של הגאולה הזאת. והמגמה הזאת עצומה והדרך אליה היא גם כן גדולה. אנחנו נמצאים בדור מאוד גדול. 'גדולים אנחנו' כמו שהרב אומר. אנחנו גדולים, יש לנו שאיפות גדולות, עלינו להרגיש גדלות, אז גם כל עבודת ה' שלנו היא אחרת. זו לא רק עבודה פרטית ואישית, שכל אחד מתקדם ומתגדל באופן פרטי. זו עבודה ששייכת למהלך גדול, וכל מה שכל אחד עושה הוא חלק מהמהלך הגדול הזה. צריך להסתכל במבט גדול על כל המציאות, במבט כללי, לראות את יד ה' הפועלת בכל המציאות ופועלת כל הזמן לטובה.

להתחזק במבט הגדול של רבי עקיבא
רבי עקיבא שהיה בתקופת החורבן, אמר: 'כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד' (ברכות ס:) הוא מסתכל על מקום בית המקדש כשהוא חרב, ושועל מסתובב שמה, אחרים בוכים והוא שוחק, הוא רואה את העתיד (מכות כד.). הוא רואה את רומי והצלחותיה, אחרים בוכים והוא שוחק כי הוא רואה את העתיד (שם). זה היה אז, אז היה מתאים שלא כולם ראו כמו רבי עקיבא. לראות למרחק כזה צריך עין מאוד גדולה ומאוד מיוחדת, שרואה כל כך רחוק. אבל היום כולם צריכים לראות. היום כולם צריכים לראות את האור הגדול, את אור הגאולה, אור התשובה, את יד ה' הטובה עלינו שמביאה אותנו ומקדמת אותנו. כשהולכים בדרך גדולה אז יש גם צללים אבל הצללים הם כתוצאה מהאור. האור מאוד גדול, הצללים גם כן גדולים, לא לקחת את הצללים ולהאפיל על כל האור. לראות באמת את כל האור. זו התשובה שאנחנו צריכים לעשות. להסתכל נכון על יד ה' הגדולה שמובילה אותנו בדור הזה להיות גדולים. לצאת מהצמצום הפרטי שלנו ולהסתכל במבט גדול על כל המהלך הגדול שהקב"ה מוביל אותנו. ההסתכלות הגדולה הזאת תהפוך את המעשים שלנו לגדולים. וכשאדם רואה את הטוב הוא מוציא אותו מן הכוח לפועל, ואז הטוב הזה נעשה עוד יותר טוב. זה המבט שאנחנו צריכים לשוב אליו. זה אחד מדרכי התשובה, לשוב אל ההסתכלות הבריאה לא החולנית הגלותית. הסתכלות של גאולה, הסתכלות של אור, לראות את השם הטוב הגדול המופיע עלינו בידו הגדולה והטובה.
כמו שאומר הפסוק:
מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב, נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים לד, טו–יז)
אם אדם סר מכל הדברים השליליים, מבקש שלום ורודף אחרי השלום, אז הוא זוכה לראות טוב, הוא נהיה איש חפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב. שנזכה במהרה שהקב"ה יכתבנו ויחתמנו ואת כל עם ישראל לטובה ולברכה ושנזכה במהרה לגאולה שלמה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il