ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"כיבוש" ארץ ישראל, מלת גנאי או שבח? א' ;">

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה ארץ ישראל ומצוותיה ישוב הארץ, גבולותיה ויציאה לחו"ל מצוות ישוב וכיבוש הארץ Bookmark and Share
גירסת הדפסה קרא ב - word
שלח לחבר

סיוון תשס"ו

"כיבוש" ארץ ישראל, מלת גנאי או שבח? א'

חלק א'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
אופירה בת דבורה

הקדמה
ראשי השלטון בימינו מכריזים על "התנתקות" או על "התכנסות" (כלומר הוצאת אוכלוסיות יהודיות מן שטחי א"י, כדי להעביר את אדמותיהם לידי נכרים). תירוץ בפיהם שהוא כביכול מוסרי, "די לכיבוש!". מלת קסם זו נפוצה בעמנו מאז מלחמת יום הכפורים (תשל"ג) ולא נשמעה תגובה הולמת מצד מרבית רבני א"י. שתיקתם לטענת "די לכיבוש!" גרמה לכך שאפילו יהודים שומרי תורה ומצוות הלכו שולל אחרי דמגוגיה שלילית זו. חלק מהרבנים (ואפילו המפורסמים שבהם) אחזו בשתיקה מחמת פחד מהאשמתם ע"י ערכאות המשפט ב"גזענות". וחלק מסויים שתקו כי לא למדו היטב את הנושא וחשבו לתומם שמצוות א"י היא רק הדיור בה בלבד, ולא עצם הכיבוש להוציא א"י מידי נכרים. ולכן גם בין ציבור הרבנים המעריצים את שמו של הרב קוק, מקצתם לא מחו בכל תקף נגד תכניות כפרניות הללו של "התנתקות" ו"התכנסות". אמנם, אמרו קדמונינו: "מעט אור דוחה הרבה מן החושך". יהי מאמר זה מועיל בעזרת ה' לברר נושא זה באופן ברור ומובהק. וכדברי מורנו רצי"ה זצ"ל, כאשר בקש לחנך יסוד חשוב, חזר לבארו שוב ושוב ואמר: "נחזור על הראשונות".

דעת רש"י
בשלשה מקומות ציותה התורה לא לתת לנכרים אחיזה בארץ ישראל (אלא אם כן הוא "גר תושב". עיין תנאים לכך בדברי רמב"ם, הל' עבודה זרה, סוף פרק עשירי):

"ושַתִי (כמו "ושמתי") את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים, וממדבר ועד הנהר. כי אתן בידכם את יושבי הארץ וגרשתמו מפניך. לא תכרות להם ולאלוהיהם ברית. לא ישבו בארצך, פן יחטיאו אותך לי... כי יהיה לך למוקש" (שמות כג, לא-לג).

"כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען, והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם וכו' וכו'. והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר לג, נא-נג).

"כי יביאך ה' אלוהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, ונשל גוים רבים מפניך, החתי הגרגשי וכו' וכו'. החרם תחרים אותם, לא תכרות להם ברית, ולא תחָנם. ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך. כי יסיר את בנך מאחרַי" (דברים ז, א-ד).

האם האיסור הנ"ל מוסב אך ורק על שבעה עמים (הכנעני, החתי האמורי וכו') או גם על כל שאר אומות העולם? "פירש "אור החיים" (על במדבר לג, נב) שמדובר על כל אומות העולם. ויש להביא ראיה לכך כי הרמב"ם כאשר דן באיסור "לא תחנם" או "לא תתחתן בם", ברור הדבר לכולם שמדובר על כל אומות העולם, ולא רק בשבע אומות הקדמוניות המפורטות במקרא. וכבר הגר"י קאפח (הל' איסו"ב תחילת פי"ב, פסקא ב) ביאר מדוע הרמב"ם פסק כאן כרשב"י "לרבות כל המסירין" (קידושין סח ע"ב). נחזור לציטט השני שהבאנו (על במדבר לג, נב-נה) שם המצוה היא "והורשתם". מבאר רש"י: "והורשתם אותה מיושביה, ואז 'וישבתם בה', תוכלו להתקיים בה. ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה" עכ"ל. ורש"י אמר כך פעם נוספת בפסוק נ"ב: "והורשתם: וגרשתם". [וזאת מפני שהלשון הוא הפעיל, "והורשתם"]. הרי רש"י מלמד שעצם המצוה היא הגירוש כשלעצמו. אבל "וישבתם בה" הוא רק גמול ושכר על שקיימנו המצוה של הגירוש.

ובאמת דברי רש"י מקורם בספרי תחילת פ' ראה, "כי אתם עוברים את הירדן לבוא לרשת את הארץ וכו' וירשתם אותה וישבתם בה" (דברים יא, לא) שם נסחו חז"ל דבריהם כך: "בשכר שתירשו, תשבו" עכ"ל. כלומר להצליח ולשבת בא"י הוא תוצאה ושכר על גוף המצוה של "תירשו" (תגרשו). ורש"י חזר על עמדתו זאת בביאורו לגמרא (גיטין ח ע"ב). שם מובא כי כאשר גוי מוכר ליהודי שדה או בית, אם המֶכֶר היה בשבת התירו חז"ל לומר לגוי לכתוב שטר המכר. זאת למרות שבדרך כלל אין ליהודי לבקש מהגוי לעשות עבורו מלאכה בשבת. לשון הגמרא: "משום ישוב א"י לא גזור רבנן". רש"י על פסקא זו מוסיף: "לגרש עכו"ם וליַישב ישראל בה". ותמוהים דבריו, מה הוסיף רש"י על מלים שבגמרא? אלא שבגמרא משמע שהמצוה היא שהיהודי יתיישב בבית זה או שדה זה. אבל לא כן הוא, אלא (לפי רש"י) עיקר המצוה הוא להוציא את הגוי מבעלותו על הקרקע או הבית. וזה מתאים לדבריו בפירושו לתורה (הנ"ל).

דעת רמב"ן

אמנם רמב"ן (בפירושו לבמדבר לג, נג) חולק על רש"י, וסבור שישיבת ישראל בא"י איננו רק שכר, אלא היא מצוה לא פחות ממצות הגירוש. וכן בדבריו בהשגותיו ל"ספר המצוות" לרמב"ם הוא קובע שיש שני חלקים למצוה זו. [א] "לא נעזבה [לארצנו] ביד זולתינו מן האומות, או לשממה וכו' וכו' הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות". [ואחרי שהאריך בזה משך 28 שורות, עובר לחלק השני, לשם דן רק בשמונה שורות, כדלהלן]. [ב] "ואומר אני כי המצוה שחכמים מפליגים בה והיא דירת א"י, שכל היוצא ממנה ודר בחו"ל יהא בעיניך כעובד ע"ז, הכל הוא ממצות עשה הזה, שנצטוינו לרשת הארץ, ולשבת בה. אם כן מצות עשה לדורות מתחייב כל יחיד ממנו ואפילו בזמן הגלות" עכ"ל.

[מאמר ביניים, היו שהסבירו כי מצוות הכיבוש מוטלת רק על הציבור, שהם בני כיבוש. אבל לכאורה זה לא נכון. כי בכל מקום ומקום שהאדם זורע ונוטע, או מֵקים לו בית, הוא מציל את הארץ מן השממה. ומעשה זה נכלל בתחילת חלק ראשון מדבריו, שהוא "והורשתם". ויותר מזה, באותו מקום שהיהודי דר, ממילא הנכרי איננו דר שם, ובזה גם הוציא את המקום ההוא מידי זולתנו. ובזה הרי גם היחיד מקיים, באופן מצומצם, את מצות הכיבוש].

דעת "אור החיים" (ר' חיים בן עטר)
בחילוקי דעות הנ"ל בין רש"י ורמב"ן, אשר רש"י סבור כי עיקר המצוה הוא לגרש את הנכרים מא"י, כותב "אור החיים" כי האמת עם רש"י: "ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר 'כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה'. ואם הישיבה היא המצוה, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר: 'כי לכם נתתי את הארץ לשבת בה" עכ"ל.

דעת רמב"ם, ויישוב שו"ת אבני נזר
חשיבות גדולי יש לדעת מה דעתו של רמב"ם בנושא זה, כי הוא היה מגדולי הפוסקים. אמנם כמה מהרבנים החשובים ביותר בדורנו סבורים כי לפי הרמב"ם אין שום מצוה מהתורה לכבוש את א"י, או אפילו לדור בה, כיון שהרמב"ם לא מנה ענין זה בספרו "ספר המצוות". תמוהים דבריהם, שהרי רמב"ם הפליג מאד בשבח דירת ארץ ישראל (ראה אריכות דבריו בהלכות מלכים, סוף פרק חמישי). הוא אסר על הדר בה לצאת ממנה. הוא פוסק שהאשה יכולה לכוף את בעלה לעלות לא"י, או יתן לה גט. ועוד כארבעים הלכות השייכות ליישוב א"י גם בזמן הזה.

לנגד אותם רבנים הסבורים שאין בכך מצוה, יש להעמיד דברי "פתחי תשובה" (על שו"ע אבהע"ז, סוף סי' ע"ה) הכותב: "כל הזמנים שווים לקיום מצוה זו, וכן מבואר מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים". כלום לא ידע שהרמב"ם משמיט זכרונה מ"ספר המצוות"? וכן יש ענין להביא כאן דברי ה"חזון איש" ("אגרות", ח"א סי' קע"ה) המסכם "ומצות א"י הוכרעה ע"י הרמב"ם והרמב"ן ושאר פוסקים". כלום הוא לא נזכר מהשמטת הרמב"ם?

אלא ודאי הוא שגם הרמב"ם בדיעה שהיא מצוה דאורייתא, ולא פירט המצוה כי היא נכללת בתוך איזו מצוה אחרת (כדלהלן). כך מבאר שו"ת אבני נזר (על יו"ד סי' תנד, פסקא ו') כי כאשר התורה ציותה "החרם תחרימם" (דברים כ, יז) היא לא מטרתה לשם עצם ההריגה, אלא לאיים עליהם כדי שיעזבו את הארץ ויתנו מקום לעם ישראל לדור בה. אדרבה, יהושע בן נון שלח אגרות לכל שבעת האומות שהרוצה לעזוב את המקום יאפשרו לו זאת. וכן שלח אגרות שהרוצה להשלים עם כוחות הכיבוש, כלומר לקבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח, ולהיות "גר תושב", יאפשרו לו זאת (מבואר בירושלמי, שביעית, פ"ו). ובכן מצות "החרם תחרימם" לא היתה מוחלטת. אלא מטרתה היא כדי לתת אפשרות לישראל להתקיים בארץ הקודש (וברוח הדברים הללו כתב רמב"ן, בהשגה ד' ל"ספר המצוות"). ולכן, לדעת "אבני נזר", לא היה רמב"ם זקוק לפַרט בנפרד מצוות א"י, כי היא כבר נכללת במצות "החרם תחרימם". ואם כנים הדברים, הרי מכאן שהרמב"ם מסכים שהמצוה היא בעיקר הכיבוש כשלעצמו. והדירה בה היא רק תוצאה מכך.

ונ"ל להוסיף רעיון נוסף. במצוות "לא תחנם" (לא לתת לנכרי אחיזה בקרקע א"י) כתב הרמב"ם טעם לדבר: "אזהרה שהוזהרנו שלא ישכנו עובדי ע"ז בארצנו כדי שלא נלמד מכפירתם, והוא אומרו יתברך: 'לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי'" (שמות כג, לג) עכ"ל לעניננו ("ספר המצוות", לא תעשה נ"א). הרי אם התורה מזהירה אותנו לא להשכין נכרים מועטים בינינו, פן נתקלקל ע"י השפעתם, כמה עוד יותר חמור הדבר לדור ביניהם בחו"ל, כאשר אנו קבוצה קטנה מוקפת מליוני נכרים המשפיעים עלינו? וזו סברא פשוטה לכל מי שלומד את הכתוב בתורה. ונראה לומר כי לכן הרמב"ם לא מנה מצוות דירה בא"י למצוה נפרדת, כי היא כבר נכללת במצוות לא תעשה זו, שנגור במקום מסויים כקהילה מאוחדת ללא השפעת הנכרים. ולא שהרמב"ם מעצמו הוסיף טעם זה למקרא, אלא שזה מפורש בפסוק עצמו: "פן יחטיאו אותך לי".

מעניינים ביותר דברי רמב"ם בסוף אגרתו "אגרת השמד" (בספר "אגרות הרמב"ם", מהדורת הרב יוסף קאפח, עמ' קיט) שם מתריע שהנמצא בעיר שאין מעשיה טובים, חייב לצאת משם וללכת לעיר שמעשי אנשיה טובים. וכותב: "וכל זה כשהיו שתי עיירות מישראל. אבל אם היה המקום גוים, על אחת כמה וכמה שישראל הנמצא שם חייב לצאת מאותו המקום וללכת למקום טוב. וישתדל לעשות כן ואע"פ שמביא עצמו בסכנה [בדרכים] עד שינצל מן המקום הרע שאינו יכול להעמיד בו דתו כראוי, וילך עד שיגיע למקום טוב. וכבר נתפרש ע"י הנביאים שכל הדר בין הכופרים שהוא כמותם. שכן אמר דוד המלך ע"ה 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים'. הרי שָקַל דירתו בין הגוים כאילו עובד אלהים אחרים" עכ"ל. [ובהמשך דבריו מבואר שזה מדובר אפילו כאשר אין הכופרים ההם מכריחים לאדם לעשות כמעשיהם]. ולמה לנו להוסיף מקור אחר על דברי שו"ת אבני נזר הנ"ל? התשובה לכך כי הוא דן רק בבחינת הכיבוש (חלק ראשון של דברי רמב"ן בהשגתו ל"ספר המצוות" (הבאנו דבריו לעיל) אבל אנו מוסיפים מקור על עצם הדירה בא"י (חלק שני של דברי הרמב"ן בהשגתו הנ"ל). וסופו של דבר, ברור שהרמב"ם הכליל מצוה זו בספרו על המצוות, אלא היא מצורפת לענין אחר השייך לה. וצדקו "פתחי תשובה" וה"חזון איש" ולא צדקו החושבים שהרמב"ם השמיט מצוה זו.

[הערת ביניים. יש להפנות תשומת לבם של הלומדים כי שתיקת פוסק מלהזכיר נושא מסוים איננה ראיה כלל שהוא חולק על "ראשון" שקבע בזה איזה דין. כי סיבות רבות לכך, אחת מהן שקשה להקיף כל הפרטים שבתורה, במיוחד כאשר בדורו זה איננו נוגע למעשה. ומה נאמר ממה שהשו"ע לא הזכיר דיני חרישה בשבת, או האיסור לשקר או לספר לשון הרע? כלום נטעה לחשוב כי סבור שאינם אסורים? אלא מפני הקיצור זה נשמט. כך נאמר בענין כיבוש א"י, אין שום הוכחה ממה שהפוסקים שהשמיטו זכרון המצוה.]

דעת רמ"ק ו"חסד לאברהם"
הבאנו לעיל נימוק רציונלי למצות גירוש הגוים; כדי שיהא מקום כאן לכל מליונים של בני עמנו להתרחב ולהתבסס בארצנו. ויש לזה גם צד בטחוני. כי כאשר נמצאו בני אומות אחרות, זו רק שאלה של זמן מתי יתעוררו לבקש לעצמם זכויות של בעלות ויפעלו להוציא אותנו מהמקום הזה. "הן עם לבדד ישכון". אם נהיה לבדד, נצליח בעז"ה לשכון כאן לאורך ימים. אבל בנוסף לכך יש גם טעם רוחני ופנימי. לאומות יש תרבות זרה של חומריות ומתירנות. כאשר אין סביבנו השפעות מזיקות, נוכל לשמור על טהרת ארחות חיינו. דבר זה נרמז בדברי רמ"ק בביאורו לזהר ("אור יקר", חלק רביעי, עמ' קלד, קמא). והוזכר ע"י ה"חוזה מלובלין" בספרו "זאת זכרון" (פרשת לך לך, ד"ה וכרות עמו). וכן ע"י אדמו"ר ר' אלימלך מליזענסק ("נועם אלימלך" ב"צעטיל קטן" שבסוף ספרו). וכן ע"י הגאון רי"א חבר ("שיח יצחק", מהד' שנת תש"ס, עמ' קלח). שבע אומות הן מול שבע מדות רעות בסיסיות (תאוה, קנאה, גאוה, קמצנות, שנאת הבריות, עצלות, עצבות). מלחמתנו נגד הימצאות האומות בינינו היא כדי לבער מדות רעות מקרבנו. וכל שטח ושטח שבכל "רוחב ארצנו עמנואל" הוא מול ענין רוחני מסויים. ולכן כתב שם רמ"ק ("אור יקר", ח"ד, סוף עמ' קנ"ב) "וכמו ששכינה אינה בשלימות בעוד שמקום המקדש אינו בשלימותו ועל מכונו, כן שכינה אינה בשלימות כאשר ארץ ישראל אינה בשלימות גבולה, שהוא מנחל מצרים ועד הנהר הגדול נהר פרת; וישראל שוכנים כל אחד ואחד בחלק המגיע לו כפי גורלו האמתי וכו'. ויהיו כולם ממלאים את כולה" עכ"ל לעניננו. הדברים הובאו ע"י ספר "חסד לאברהם" של ר"א אזולאי (מעיין ג, נהר ז). [רעיון זה נרמז בדברי המלבי"ם, לג, נג-נד].

כאשר מעיינים במקרא, מוצאים שהתורה מְצַוָה עלינו לכבוש את כל הארץ כולה, ולא להסתפק בכך שנגור באזור מסוים ממנה בלבד. כך ה' הודיע לאברהם "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי לכם לאלוהים" (בראשית יז, ח). וכן הוזכר ע"י משה "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם, ונחלו לעולם" (שמות לב, יג). צריכים לדייק, משום מה יש תוספת מלת "כל"? מה היה המקרא חסר אם לא היתה כתובה מלה זו? אלא באה ללמד שהחובה היא לכבוש את כל הארץ כולה, מנהר פרת ועד נחל מצרים, ללא שיור כל שהוא.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il