בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • שלח לך
קטגוריה משנית
  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ציפורה בת דוד

undefined
2 דק' קריאה
לקחי חטא המרגלים לדורנו
בתקופה האחרונה דנים רבות בהתנגשות הערכים - אחדות לאומית מול נאמנות למצוות יישוב הארץ. והנה מצינו בחטא המרגלים, שרוב העם ונשיאיו קיבלו את דעת המרגלים, ורצו לשוב מצרימה או להישאר במדבר. ואע"פ שאחדות העם היא ערך חשוב מאוד, התברר שאין היא הערך העליון. ושני גיבורים וצדיקים, כלב בן יפונה ויהושע בן נון, קמו ועמדו מול העם, וקרעו את בגדיהם על הבגידה הנוראה. הם לא אמרו הבה ונפתח במבצע הסברה רב-שנתי כדי לרומם את רוח העם, אלא נעמדו מול המרגלים החוטאים, מתוך תקווה שאולי בזכות עמידתם בגבורה כנגד הרוב, יתעוררו המאמינים מתרדמתם ויקומו לעזרתם, כפי שבני שבט לוי התייצבו לעזרת משה לאחר חטא העגל. ועל כן יהושע וכלב קמו בגבורה אל מול העדה ויאמרו: "טובה הארץ מאד מאד" "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ... אך בה' אל תמרודו".

אך הם לא הצליחו. דבריהם לא התקבלו, ולהפך - המרגלים ותומכיהם הצליחו להסית את העם כנגדם עד שקמו להורגם - "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים". וכמעט שהצליחו, אלא שהקב"ה גילה פתאום את כבודו באוהל מועד אל כל בני ישראל, וההתקפה על יהושע וכלב נבלמה. והעונש היה נורא: כל הדור ההוא מת במדבר, ורק יהושע וכלב זכו להיכנס לארץ שעליה מסרו את נפשם. ואף אנו זוכרים לדורות כי השניים שלא נכנעו לרוב הטועה הם הצדיקים האמיתיים, ומהנצר שהניחו הגיעו אח"כ כל ישראל לנחול את הארץ, כאשר יהושע הוא המנהיג, וכלב הוא איש המופת של השבט הגדול והמרכזי בישראל, שממנו מלכות ישראל.

כתב הרב פרופ' ש. ק. מירסקי ז"ל (דבריו הובאו בספר 'אוהב ישראל בקדושה' ח"ה עמוד 135): "פעם אחת ביקרתי אצל הרב (ראי"ה קוק) סמוך לאחר חתונתי, היה זה בשנת תר"ץ, לאחר הפרעות הראשונות בירושלים. הרב היסב בראש השולחן ומסכת כתובות פתוחה לפניו, והוא יושב שקוע בהרהורים. עודני שוקל בדעתי כיצד לגלגל את השיחה לשאלת היום, והנה לפתע ראיתי איש אחר יושב שם. והאיש הזה הוציא נייר, ובפנותו אל הרב אמר: "רבים אומרים כי אילו היה רבנו מגלה עכשיו את דעתו, דעת תורה, וכותב בגלוי שאין ברצוננו לכבוש את הארץ ולייסד בה מדינה עברית, כי אם לשבת בה לפני ה' כאבותינו 'שומרי החומות' מעולם, כי אז היו גם ראשי הדת האסלאמית קוראים לשלום והפרעות היו נפסקות, ולא היה נשפך עוד דם נקי בירושלים עיר קדשנו". לשמע הדברים האלה נזדעזע הרב, וכשהוא מסתכל בי אמר בקול רועד: "כיצד יכלה להיכנס בלב האיש הזה מחשבת מעל כזאת בה' ובעמו שאני אחתום על זה?! הלא בזכות בניין הארץ וכיבושה ניגאל!" לאחר הדברים האלה קם הרב ממקומו וגרש את האיש מעל פניו. מעולם לא ראיתי את רבנו בהתרגשות כזאת".

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il