לפני כמה שנים, פתחתי את ספרו של רבי רפאל ברוך טולדנו, אחד מגדולי הדור הקודם, שנפטר רק לפני כמה עשרות שנים (ההילולא שלו ב – יח' מרחשוון). להפתעתי, באחד העמודים הראשונים הופיעה האמירה הבאה – 'בחסדי ה' זכיתי לחבר את הפיוט הבא, שהתקבל בכל תפוצות ישראל'.
ציפיתי לקרוא פיוט שמוכר רק למתי מעט, אך לתדהמתי הגדולה הפיוט היה – "אשורר שירה לכבוד התורה, מפז יקרה..., פיוט שדומה שאין קהילה ספרדית שלא שרה אותו בשמחת תורה, ואף חלק גדול מהאשכנזים מפייטים אותו במהלך ההקפות. ובכן, הפיוט הכל כך נפוץ הזה, שהפך ממש לחלק יסודי מההקפות, חובר על יד גדול בן דורנו, שרבים מזקני ימינו עוד זוכרים אותו מצעירותם.
הרב טולדנו אמר כמה אמירות נוקבות, שחשוב מאוד שנפנים אותם. וכך אמר (מובא בחכמה מקדם עמ' 26): חז"ל אמרו שבתחילת דינו של אדם בעולם הבא ישאלו אותו 'נשאת ונתת באמונה'? ומסתבר שהתכוונו לשאלה כזו: האם נשאת ונתת בדברי תורה באמונה באמת, היינו מתוך רצון לקלוע לאמיתה של תורה?
ועוד אמר: נאמר בתורה על השוחד, "ויסלף דברי צדיקים", ופירש רש"י – "דברים המצודקים". ולדעתי שני הדברים הם היינו הך. כשהלומד משוחד בפירושו, הוא ינסה להלביש כוונות מסולפות בדברי הצדיקים אותם הוא לומד.
ובמילים פשוטות, כוונת הרב טולדנו לבוא ולומר לכל אחד מאיתנו, תלמד תורה מתוך התבטלות לדבר ה' ולחכמי התורה. תהיה אמיתי, ותקשיב למה שהם אומרים, ואל תכניס בתורה את מחשבותיך והגיגך ותסלף ותעקם את התורה.
אמת, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, ולכל אדם יש את זווית הסתכלות משלו, כך שכל אדם לומד תורה מזווית מעט שונה, וברור שמשהו מאישיות הלומד מתערב בהבנתו את התורה. ובכל זאת, יש מצבים שאדם ממש מעקם ומסלף את הדברים, כדי שיתאימו למה שהוא רוצה, ועל כך חשוב לבוא ולומר שעלינו להתבטל לנותן התורה, ולנסות להבין את מה שהוא בא ללמד אותנו.
ועניין זה מתחבר ליסוד גדול בפרשתנו. אברהם הצטווה לעקוד את יצחק, וכידוע, בסוף לא הצטווה להרוג את יצחק, ויצחק ירד מעל המזבח ותמורתו העלה אברהם לעולה את האייל. אך דומה, שאם האייל עקד אברהם משהו נוסף על המזבח, את המוסר האנושי במקרה שהוא סותר את הציווי האלוקי.
לפני שנים רבות, פגשתי קבוצת אנשים שהאמינה בתנ"ך כספר מוסר יסודי וחשוב, אך לצערנו לא האמינה באלוקים. אותה קבוצה ניסתה לעמוד על פשרה של עקידת יצחק, אך העקידה ממש סתרה את אמונתם הבסיסית ביותר, והם לא הצליחו לתרצה.
הרי בעיני איש המוסר האנושי, עקידת יצחק היא קרבנות אדם, (חלילה). לתפיסה זו, אברהם לא שונה מכל אדם אחר שבשם הזייה כלשהיא, החליט להקריב את בנו.
אולם, בעיני איש המוסר האלוקי, זוהי מעלתו של אברהם, שלא רק את בנו האהוב הוא הסכים לעקוד, אלא אף את הדרך הרוחנית בה צעד עד כה, דרך החסד והרחמים. כשאברהם כבש רחמיו, בפני הציווי אלוקי, הוא כבש גם את כל הבנותיו באלוקות, וביטל עצמו בפני ה'.
עקידת יצחק היא הרגע שבו הוטבע בעם ישראל הביטול המוחלט בפני ה', ובו ברגע נאמר לאברהם "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה", אינך רק אוהב ה' או מבין גדול באלוקות, כי אם ירא ה', המתבטל בפניו.
ויהי רצון, שנזכה להיות צינורות נקיים לדבר ה', ונזכה לכוון לאמיתה של תורת אמת!