בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תורת ארץ ישראל
קטגוריה משנית
  • ספריה
  • ז - תורת ארץ ישראל
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

undefined
6 דק' קריאה
דמות שלמה של תורה
תורת ארץ-ישראל מתאפיינת בהבדלים רבים מזו של תורת חוץ-לארץ. ראש וראשון להם הוא היקף קיום התורה והופעתה בארץ, וכפי שביאר הרב צבי יהודה זצ"ל: "אין התורה מתגלה בכל תוקפה, גודלה ואדירותה אלא בארץ ישראל. אין תורה כתורת ארץ ישראל". וכך יש לפרש את קביעת הגמרא בחגיגה (ה, ב): "כיוון שגלו ישראל, אין לך ביטול תורה גדול מזה". "ביטול תורה" שאמרו חכמינו במאמר זה אין פירושו רפיון בלימוד תורה, שהרי חיים בגלות אינם סיבה לכך. וכי בישיבות בבל וליטא למדו בפחות התמדה מאשר ביבנה ובירושלים? אדרבא, כשעמנו אינו בארצו ואין מוטלת עליו אחריות ניהולית ועמידה במשימות לאומיות, יכול הוא להיות פנוי ללימוד תורה, משוחרר מדאגות ציבוריות. בארצות-הברית יש קבוצות של אנשי עסקים והייטק, שקביעות העתים לתורה שלהם מעוררת קנאה. אחד ההסברים לתופעה משמחת זו הוא שהדבר נובע מהתמקדות בערך תלמוד תורה בלבד, בלא נטילת חלק במשימות לאומיות, פועל יוצא מישיבתם בגולה. נראה, אם כן, שביטול התורה במאמר זה מתפרש כביטול אפשרות קיומם של חלקי תורה בגלות. התורה היא שמתבטלת. עם חורבן המקדש ויציאת עם ישראל לגלות בטלו דיני מקדש וקודשיו, טהרה וטומאה, מצוות התלויות בארץ והלכות מלכים ומלחמותיהם.

פועלי הכלל - גופי תורה
והנה שב העם לארצו ואף זכה להקים מדינה עצמאית. כך נפל בחלקו של דורנו אתגר עצום - כיצד לממש את תורת ה' והליכותיה כדרך חיים בכל צדדי החיים של עם במדינתו. עיצוב חיי הכלל והפרט המתחדשים מוטלים על תורת ארץ-ישראל, החוזרת לפגוש את החיים במילואם.
ראשית יש להפנים את מה שלימד מרן הרב קוק זצ"ל באורות התחיה פרק כ"ז:
"ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים
ומגברת את ההתעניינות בעולם ובחיים וכל אשר בם.
רק בזמן החורבן, וקרוב לו, שהחייל הישראלי נעתק מאדמתו
והוצרך להכיר את תעודתו רק במעמדו הרוחני המופשט,
הושרשה ביחידים הדרכה לפרישות מחיי שעה בשביל חיי עולם,
וגם ע"ז יצאה מחאה שמימית.
אבל כאשר הגיע התור של בניין האומה בארצה,
והצורך המעשי של הסידורים המדיניים והחברתיים נעשה חלק מתוכנית פועלי הכלל,
הרי הם הם גופי תורה,
וכל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתבססו
יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים,
ואור ישראל יאיר פני תבל בכליל יפעתו".

הרב קורא לחיזוק סדרי החיים הטבעיים, המדיניים והחברתיים, הנחשפים ומתגלים עם שובה של האומה לארצה. הרב אף קובע ש"הם הם גופי תורה". הופעות חיים אלו, לא רק שאינם סותרים את התורה והקודש, אלא אדרבה, "כל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתבססו, יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים". חשיפת הכוחות המעשיים מאפשרת לתורה לשוב אל דמותה השלמה, זו שנפגמה מאוד עם גלותנו ואובדן עצמאותנו.

אחת האבחנות היסודיות בין עת הגאולה לבין עת הגלות הוא בתחום היחס בין עולם המעשה לעולם הרוח, בין הצדדים הגופניים שבחיים לבין מרחבי הרוח והקודש. מרן הרב עסק רבות באבחנה זו. כבר בספרו הראשון, "חבש פאר", הוא קובע שהתפיסה "שיישוב העולם הזה והקדושה ביראת ה' ואהבתו... לא יכונו יחד" איננה דבר מוחלט, וזו הדרכה רק למצב של רפיון וחולשה. השיבה לארץ-ישראל אמורה להעלות את עם ישראל למדרגת עבודת ה' "עד שכל מה שיתווסף להם ברכה בענייני העולם, כן יוסיפו כבוד בנפשם ברוממות מעלה וקדושת אמונה ואהבת ה' באמת" (שם, דרוש א). לא עולמות סותרים ראה הרב, אלא עולמות משלימים ומפרים.

המתח שבין העולמות הללו פרנס גם את האיבה ההדדית בין "היישוב הישן" בארץ-ישראל לבין ההתיישבות החדשה. זה האחרון העמיד במרכז פעולתו את בניין הארץ, פעולה שהצריכה העמדת נשמות שהרב מכנה אותם "זרע בהמה". אנשים קשוחים ומעשיים, המוצאים את שאיפותיהם באות לביטוי בבניין המעשי, שדרש כוחות גוף ונפש ייחודיים בעת ראשית התחייה. רבים ביישוב הישן סברו שעולמם הוא עולם מלא, ובהתיישבות החדשה פגשו איום על תפיסת חיים מסורתית האומרת ש"כל זמן שהוסיפה הארץ יישוב, הוסיף השכל חורבן" (חובת הלבבות). בדבריו אלו, כמו בשאר פרקי "אורות התחיה", קורא הרב לגדולי התורה של היישוב הישן לשנות את גישתם. לפיכך הרב מדגיש בפתח דבריו: "ההתגברות הרוחנית העליונה מחזקת את התכנים המעשיים". רק תפיסה רוחנית עליונה, המתרוממת מעל המבט השטחי והשבלוני, היא זו שיודעת שאין סתירה בין התורה ובין הנעשה "בעולם ובחיים וכל אשר בם".

חיי שעה וחיי עולם
הרקע לפרק זה ב"אורות התחיה" היא שיטתו של רבי שמעון בן יוחאי השואל: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזרה בשעת הרוח - תורה מה תהא עליה?", ותשובתו :"אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית בידי אחרים שנאמר 'ועמדו זרים ורעו צאנכם'" (ברכות ל"ה, ב). שיטה זו, התובעת לקיים ככתבו את הציווי ליהושע - "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", באה לידי אכיפה נוקבת כשרשב"י ורבי אלעזר בנו יוצאים מהמערה, ומתפלאים לראות אנשים נוהגים מנהג דרך ארץ, מהם חורשים אדמתם ומהם זורעים אותה. רשב"י תמה על כך: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והוא ובנו שורפים במבט עיניהם שדות אלו (שבת ל"ג, ב). הרב טוען שהשיטה הזו אינה הגישה האידיאלית ליחס הראוי בין לימוד תורה לחיי המעשה, אלא היא "הושרשה" ברשב"י ובבנו - בני העלייה, המכונים בפי הרב "יחידים", שהרי "...אם שניים הם, אני ובני הם" (סוכה מ"ה, ב), כהדרכה לקראת היציאה לגלות. כיוון שעם ישראל הועתק מאדמתו בכוח הזרוע, הרי שהחקלאות וחיי הממלכה על כל היקפם, אינם כבר חלק ממרקם חייו הכולל. מטרת ניתוק זה היתה לצורך איזון הכוחות שהופר בעת שעם ישראל ישב בארצו, והגלות נועדה להדגיש ולאפשר בעיקר את העיסוק הרוחני המופשט.

ומוסיף הרב שגם זאת צריך לזכור ש"גם על זה יצאה מחאה שמימית" - אותה בת קול המחזירה אותם למערה בגערה "להחריב עולמי יצאתם?". גלות המערה של רשב"י ובנו משמשת בבואה והדרכה לחיי הפרישות בגלות, כשעם ישראל לא יוכל לעסוק בחיי המעשה במלוא רוחבם, אלא ירבה בתורה ובתפילה, והקב"ה ימציא להם פרנסה בדוחק. תורת רשב"י זאת היא, אם כן, תורת גלות.

מו"ר הרב עוזי קלכהיים זצ"ל הפנה תשומת לבי לכך שבמקורות הארץ-ישראליים של סיפור המערה (ירושלמי שביעית פ"ט , מדרש רבה ופסיקתא דרב כהנא פסקא י') לא מופיע כלל המעשה של היציאה מהמערה אחר שתים-עשרה שנה והתנגדותו של רשב"י לחיי המעשה, אלא מסופר על הסתתרות רצופה של שלוש-עשרה שנים. לא רק זאת, אלא שנדמה שהיחס הוא הפוך מלכתחילה. במקורות אלו מסופר שיציאתם מהמערה באה דווקא מתוך התעניינות והתבוננות בעולם הטבעי. הם ראו כיצד צייד פורס מצודה לציפורים, ובת-קול יוצאת וקובעת אם הציפור תילכד או תינצל. בת-קול זו, שמעידה על השגחה פרטית על כל יצור, היא שהביאתם לצאת מהמערה שבה התחבאו מפני ה"צייד" הרומי שביקש את נפשם. והוסיף מו"ר שאפשר שזה מקור למה שכתב הרב בפרק הסמוך (אורות התחיה כ"ח):" הקדושה שבטבע היא קדושת א"י (כפי שעולה מסיפור המעשה ברשב"י בתלמוד הירושלמי) והשכינה שירדה בגלות עם ישראל היא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע (כפי שעולה מסיפור המעשה במסכת שבת שבתלמוד הבבלי)".

לקראת תמורה
סיום דבריו של הרב מבקש בירור: כיצד יתקיים חזונו? כיצד יתרחש הדבר ש"כל מה שיתרחבו הגורמים המעשיים ויתבססו, יותר יפעל הרוח המלא קדושה וחיי אמת על העולם ועל החיים"? האם הדבר יקרה מאליו, או שמא נדרשת פעולת חיבור והובלה של כוחות "הרוח המלא קדושה" עם "הגורמים המעשיים". כל מה שכתב הרב מדריך אותנו לפעול בגדלות ובנמרצות לחיבור זה.

הציבור הדתי ביקש להיות שותף לביסוס החיים המעשיים. הוא אף הפך למוביל בשטחים מסוימים, שהבולטים שבהם הם ההתיישבות והשירות בצבא. אלא שבד בבד הוא "ציפה לישועה". כלומר, שהחיבור מחדש של עם ישראל אל תורתו, יתרחש מעצמו. בינתיים, כך סבר, הוא ימשיך ללמד זכות על המתרחש, עד ש"הדברים יקרו". דהיינו שיום אחד הציונות החילונית תכיר בטעותה, ותאמץ את התפיסה האמונית, ובא לציון גואל... הבעיה היא שחזון זה תלוי כולו באחרים, בתקווה שיקרה דבר שאנו מצפים לו, והסיכוי לממשו אינו תוצאה של פעולה שלנו. מה שאנו עושים בינתיים - חיזוק החינוך הדתי וההתיישבות - אלו דברים חשובים, אך ההגעה אל היעד הסופי - התגשמות האידיאל שלנו - נתונה בידי אחרים, שלעת עתה לא מראים סימן כל שהוא שהם מצטרפים לחזוננו. אדרבא, נראה שהוא מאד מדאיג אותם והם עושים כדי לסכלו.

יש כאלו שמדברים על כך שבעוד עשרים-שלושים שנה יהיה רוב דמוגרפי לציבור הדתי-החרדי. דברים אלו, שמבטאים ייאוש מהציבור הכללי, מחדדים עוד יותר את השאלה: נניח שכך יקרה, ונניח שכתוצאה מכך נגיע למוקדי השלטון - הנחה שניתן להפריכה - האם יש לנו תוכנית כלשהי כיצד לנהל את המערכות העצומות של מדינת ישראל על פי תפיסתנו האמונית? האם קיימים בתוכנו די אנשים בעלי השקפה תורנית עמוקה, שיוכלו לאחוז במוקדי העשייה וההשפעה - במנהל, בעסקים, בתקשורת, בדיפלומטיה ובאוניברסיטאות? לשם כך הלא יש צורך להכשיר צעירים רבים שיוכלו להוציא לפועל את תחיית הקודש בארצנו ובעולם, כחזון הרב.

דומני שקורות המאורעות האחרונים הולידו מגמה הפוכה אצל חלק מצעירינו, המעדיפים לשקוע בעולם מבודד של לימוד תורה מנותק, תוך הפניית עורף למדינת ישראל. תחת זאת אנו קרואים להעמיד חזון מפורט, ואסטרטגיה ארוכת טווח, שתעמיד אלטרנטיבה ממשית לממסד החילוני על כל אגפיו. הדבר כולל משנה סדורה של תורת המדינה האמונית, דרכים להנחלת השכלה מתאימה, תורנית וכללית, על-מנת להגיע לעמדות השפעה ולהיות ראויים יותר להוביל את מדינת ישראל אל הגשמת חזונו של מרן הרב קוק זצ"ל. עלינו להציב את השאיפה היסודית על-מנת לבנות את התודעה, להגדיר עקרונות מנחים לפעולה לטווח ארוך וליצור את הכלים הראויים לכינון תמורה שתצמיח ישועה וחיים על פי תורת ארץ-ישראל.
----------
מתוך הירחון "קומי אורי" היוצא לאור ע"י תנועת קוממיות.
לפרטים והזמנות: [email protected]
טלפון: 02-9974424


את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il